גנב נואש ויצירתי בעיר התחתית ○ סיפור חיפאי • יצחק טויטו

סיפור חיפאי מאת הסופר יצחק טויטו – ספריו "לאסוף מתנות מהרצפה" ו"הצלפת שוט", זכו לשבחים רבים ולאהדת הקהל.

בנק אנגלו – פלשתינה

הייתי עם הגב לסניף המרכזי של בנק לאומי ״המגינים״ ועם הפנים לכיוון שיבת ציון. תחילת הרחוב. יצאתי מוקדם מהבית כדי להספיק על הדרך, לביקור קצר בסמטאות ילדותי. כי כמו שכבר הזכרנו, לשיטוט בבגרותך ברחובות ילדותך יש טעם מיוחד. לפעמים חמצמץ, לפעמים צובט בלב, אבל תמיד מיוחד ומחויך שמשאיר בך מן צריבה או רושם שלא יתמוסס כל כך מהר. וזה בדוק.

התחלתי לצעוד לאט במעלה שיבת ציון הארוך שמתחיל כאן בשדרות המגינים, בקצה העלייה מנופף לשלום ימינה למעלה השחרור ואז יורד לכיוון ואדי סאליב ובסופו הופך לקיבוץ גלויות. בערך.

משפחות רבות גרו במרחק קצר יחסית זו מזו ובכל זאת לא ממש הכירו. לא הכרתי את משפחת שרביט, תורג'מן, מזוז פדידה ועוד, שחלקן גרו כמה מספרים קדימה ולא מפני אורכו של הרחוב, אלא מפני שלא היו לנו נקודות השקה. כנראה. כלומר, לא למדנו באותו בית הספר או שלא ביקרנו באותו בית הכנסת וכדומה.

אבל, הנה הפייסבוק מתקן את זה וכך, שכנים שהיו קרובים אבל רחוקים הפכו עכשיו רחוקים, אבל קרובים יותר מאי פעם. נפלאות הדיגיטל.

יאללה, בואו נמשיך. מימיני, בניין שהיה פעם בנק אנגלו – פלשתינה. כן, היה דבר כזה. ראו את התמונה: לירה א"י אחת. משמאלי, מול הבנק הפרהיסטורי, בניין מיוחד שפינתו משולשת. ויש לו סיפור לבניין הזה. אולי בפעם אחרת. בהמשך, תחנת האוטובוס שממנה אפשר היה לעלות להדר ועכשיו לא קיימת, כיוון שאין תנועה בכיוון הזה. הרחוב הפך חד סיטרי. משמאלי, הבניין שבו גרה משפחת אטיאס ושבקומה מתחתיה משפחה מרומניה ובנם שמחה, שהיה מעט מבוגר ממני.

גנב נואש

בכניסה מספר 16, הדירה שלנו, בקומה שלישית ואחרונה. דלת ברזל שנקבעה בפתח הייתה אמורה לשמור את הכניסה מפני אורחים לא רצויים. אלא, שהיא תמיד נותרה פתוחה ולא היה לה מנעול. גם לא היה צריך. איזה גנב יפרוץ לדירה בדמי מפתח בבית אבן ישן בסטנטון סיטי. ואם בכל זאת יכנס, מה כבר ימצא?

אבל בואו נזרום. נניח שהברנש הוא גנב נואש שהחליט לחדור לאחת הדירות. נניח. אחרי שיחרוש כל מגירה ומן הסתם לא ימצא כלום אולי יפעיל את מוחו היצירתי וינסה את הפריזר של האמקור 10. 'אחלה מקום מחבוא' יחשוב הנואש היצירתי. אלא ששם נכונה לו עוד אכזבה. שם הוא ימצא מקסימום קופסת פלסטיק עם סמל של גלידה עליה. ואף אם ירצה לפני שיעזוב לקחת לֶק מהגלידה לדרך, אולי משהו מתוק לנחם את נפשו המיוסרת, גם כאן הוא לא יזכה לרוב נחת, כיוון שברוב הבתים בשכונה הספציפית הזאת, קופסת הפלסטיק הנזכרת שימשה ככלי אחסון לקציצות הבשר האהובות. אלה עם טביעות האצבע של אמא. אז, שחרר אח שלי, חפש שכונה אחרת.

67 מדרגות

דלת הברזל הישנה בכניסה לשיבת ציון 16, שודרגה למשהו מודרני ומעוצב. נכנסתי והתחלתי לטפס במעלה המדרגות. אם אני זוכר נכון – 67 מדרגות. הרבה מדרגות לשלוש קומות? כן, כן, כיוון שהחדרים בבתי האבן הישנים התנשאו לגובה עצום. כמה עצום? לא יודע. עצום. כשאבי קנה את הדירה, הוא שיבש את כל האיזון בבניין כיוון שכל הדירות אכלסו משפחות יוצאי רומניה. יצא טוב, למדתי רומנית. ומכיוון שאני תלמיד מצטיין קלטתי לאורך כל השנים שתי מילים –  גֵי שְׁלוּפָן. שתי מילים שהיו נזרקות לעברי בעצבנות כששיחקתי עם הכדור בבעיטות לקיר הבניין בין השעות שתיים וארבע. ובקיצור, למדתי – 'לך לישון'.

תיבה מדברת

בקומה הראשונה גרו משפחה נחמדה. הם היו הראשונים שהיה להם תיבה יחסית גדולה ששידרה תמונות, סרטונים ואפילו קול. פלא אמיתי ומסקרן. הם קראו לה – טלוויזיה. היה להם חלון גדול שנפתח לחדר המדרגות ובשעות הערב המוקדמות הם הדליקו את המכשיר, פתחו את החלון ואפשרו לכל ילדי הבניין להצטופף במסגרת החלון מבחוץ ולהתבונן בתיבה המופלאה. ראינו סרטים מצוירים, אם כי פופאי היה המועדף, ולפעמים איזשהו סרט בשחור לבן שנקלט מלבנון. לא הבנו הרבה, אבל עצם הבהייה במסך הייתה סוג של אטרקציה. ואת פופאי תמיד הבנו.

מה יש להבין, הוא אכל תרד וניצח את כל העולם ועל הדרך עשה נוק אאוט לבלוטו, ואנחנו הרענו לו בשמחה אמיתית מעבר לחלון, ובחדר המדרגות שמחה וששון.

הבניין הבא – מספר 18

עכשיו, עליתי לאט לאט במדרגות נושם כל סנטימטר של טיח מתקלף ומראות ואירועים נשכחים. בקומה השלישית יש מרפסת חיצונית וארוכה שהתחברה לבניין הבא, למספר 18, שם גרה משפחת אטיאס וילדיהם איבון, סילביה וויקטור. האימהות דיברו ביניהן מדי פעם, זו מהמרפסת וחברתה דרך חלון הדירה ומילים בצרפתית ובעברית שימשו שם בערבוביה. בצד הכניסה לדירה שלנו עלו מדרגות עץ ישנות ומתפוררות לגג הבניין השטוח. עליתי. בזהירות.

מה המראה מהגג?

הנמל נפרש לכל העין כמעט, ויש הרגשה כאילו יש לך שליטה על כל העיר התחתית. יפה? תלוי בעין שלך. כילד, המראה היה של אין ספור בתי אבן בעלי גגות שטוחים. על כולם דודי שמש ואנטנות של טלוויזיה שצמחו כפטריות לאחר הגשם. עם הזמן הבנו שכמה שהאנטנה יותר גבוהה יותר טוב, כדי שאפשר יהיה לקלוט את ירדן ולבנון. הטלוויזיה הישראלית עוד לא נולדה. נכון להיום המראה הוא ערבוביה של מגדלים המזדקרים לשמיים בכיוון מתחם בתי המשפט עם בתי אבן ישנים, וגם כנסיה פה ומסגד שם שעומד בצילו של בניין הטיל.

יפה? – לא.
מסוגנן? – לא.
מבולגן, וללא שום אופי ייחודי? – כן.

תחנת קדוש

ירדתי ויצאתי מהבניין. פניתי ימינה בהמשך מעלה הרחוב. מימיני, המתפרה של קדוש, תופר הברזנטים שלא היה אחד בחיפה שלא הכיר אותו. העניין הוא שההיכרות איתו לא הייתה בהכרח בגלל שקנית ממנו ברזנט, אלא מפני שאם הזדמן לך לנסוע באוטובוס שעבר ברחוב, מן הסתם עצרת מדי פעם בתחנת קדוש. מה זה תחנת קדוש? טוב, זה מצריך התייחסות קצרצרה.

כל חיפה והסביבה הכירו את קדוש העיראקי. כל ברזנט שתרצה הוא יתפור לך. 'אני דור שביעי בארץ', היה אומר בגאווה. יכול להיות. זה שהיה לו מבטא כאילו רק לפני שעה עלה לארץ מבגדד, לא אומר כלום. אין נהג משאית שקדוש לא תפר לו ברזנט למשאית, ואת זה כל מקומי יודע. למה? כי המתפרה של קדוש נמצאת ממש על הכביש הראשי. שיבת ציון 18. וכידוע, זהו הכביש הראשי המחבר את הדר לעיר התחתית וכשיש ברזנט גדול לתפור למשאית, קדוש פורש אותו באמצע הכביש הראשי. מסמן, גוזר, מקפל. ו… כל התנועה נעצרת. ואז מתחילות יללות צופרים. נוסעים עצבניים צועקים מתוך האוטובוס וקדוש, בחיוך שנמרח בין שתי אוזניו הכבירות, מסמן לנהג:  'רגע, יא חביבי, רגע, כבר מסיים, סבלנות. אסור למהר שלא נטעה במידה, ברזנט למשאית צריך להיות מדויק'. והנוסעים בתוך האוטובוס מתרעמים על הנהג שעוצר בלי סיבה, כי לדעתם אין סיבה. אין פה תחנה. 'רגע', אומר הנהג לנוסעיו העצבניים. 'קדוש תכף מסיים'. תחנת קדוש.

הכנה לשהייה על אי בודד

בהמשך, מימיני תחילתן של מדרגות הנביאים העולות להדר ומשמאלי הירידה ברחוב כטיב המובילה לכיכר פריז. הלאה למעלה, בצד שמאל ממש על הכביש וללא מדרכה נופלים אל חנותו של החייט הצרפוקאי, שתפר לי את החליפה לבר המצווה. למה נופלים? כי יש שתי מדרגות בכניסה שמורידות אותך קצת מתחת למפלס הרחוב, וכי החנות ממש על הכביש ואם יעבור אוטובוס אתה מוכרח להיצמד לקיר אם אתה לא רוצה שהאוטומוביל שיורד ממעלה השחרור יקח אותך איתו. בלי כרטיס. בצד ימין, בקצה, בפינה ממש לפני העיקול ימינה למעלה השחרור כיכב אחר כבוד דוד הספר, שלא חשוב איך אמרתי לו שאני רוצה שיספר אותי, תמיד הנהן בהבנה ואז, כיסח אותי כאילו הכין אותי לשהות של שנה על אי בודד. בסוף, כשהבנתי שהתקשורת איתו לא תוביל לאף מקום עברתי למומי בהדר. ושם, אצל מומי, זה כבר עולם אחר. ומומי שווה התייחסות של יותר מעוד כמה שורות. פעם אחרת.

וואדי סאליב

מכאן, שיבת ציון מתחיל בירידה שלו בואכה וואדי סאליב. וואדי סאליב של שנות החמישים, השישים והשבעים, השכונה הקטנה בשטחה באופן יחסי, אבל שאכלסה בשיאה עשרים אלף תושבים שווה כשלעצמה סיפור. או הו, איזה סיפור. למעשה, חלק גדול מהעלילה בספר "לאסוף מתנות מהרצפה" מתרחש על רקע האזור הזה בדיוק.