ביקור בבית יפעת מזרחי – עו”ס קלינית, מפתחת תחום ידע בריאות וזיקנה
יפעת מזרחי הינה עובדת סוציאלית קלינית אשר מומחיותה הוא בתחום בריאות הנפש בזיקנה. כמו כן, היא רכזת תחום ידע זיקנה בבית הספר המרכזי לעבודה סוציאלית של משרד הרווחה.
החשיפה לדמותה הציבורית (ע"פ הגדרת פיד ה"פייסוש") של עו"ס יפעת מזרחי קלה לכל בר בי רב המשוטט ברחבי הרשת. היא פורשת את משנתה, חייה, ילדיה ומחשבותיה בפתיחות מלאה. למרות זאת, בפגישה אישית ובהצצה למרחב מחייתה ניתן ללמוד ולהבין מיהי אותה אישיות נדירה, מעצימה ומורכבת עד למדי.
לאחר שנים רבות: יפעת מדברת על דמותה, אישיותה ועל חייה
זמן קצר מאד לאחר מפגשנו מצאתיה מספרת לקהל קוראיה בפייסבוק אודות השעות בהן ישבנו יחדיו בביתה, שעות בהן היא לראשונה מצאה את עצמה מדברת על דמותה, אישיותה ועל חייה, דבר שלא עשתה מזה שנים רבות פנים אל פנים. היא אף הסבירה או תירצה זאת שכמטפלת וכאמא היא בעיקר בעמדת המקשיבה – והנה, הזדמן לה לספר בפתיחות רבה על עצמה.
לטענתה של יפעת מזרחי עמוד הפייסבוק הוא כאילו ״השכונה של פעם״ – זו ששם כולם ידעו על כולם, הציצו בסירים ובמחבתות והתעדכנו ברכילות השכונתית. אפילו נתנו עצות, גם כאשר אין בזה כל טקט וצורך בכך… לדידה פיד הפייסבוק זהו מעין "שטייטעל" בכפר הגלובאלי הדיגיטאלי.
״גם אני חי פה״: סיפורה של יפעת מזרחי
כאן, המדור המביא אליכם דמויות חיפאיות מרתקות בבית מגוריהן, כאשר ההיכרות הינה דרך הסיפורים, המטענים ונקודת המבט הייחודית של האנשים המרכיבים את הפסיפס האנושי של עירנו חיפה.
דהיינו, אלה החיים וגרים פה, ממש כשם המדור – "גם אני חי פה". הפעם נחווה חוויה עוצמתית במעונה המיוחד ביותר של העו"ס יפעת מזרחי.
אישה ססגונית: חדה, מכילה ומחבקת
יפעת מגדירה את עצמה כ-"עובדת סוציאלית המומחית לבריאות הנפש והזיקנה, נשואה בטוב ואמא לשלושה ילדים נפלאים".
במציאות נוכל לפגוש אישיות ססגונית, חדה כתער, מכילה ומחבקת. דמות אשר מתמודדת בהצלחה רבה עם כל מיני מהמורות אשר "החיים יורים עלינו מכל מיני כיוונים", ואף עם היכולת לקבלם בהשלמה, בחיוך ובאורח רוח.
1970: הולדתה של יפעת
יפעת נולדה בירושלים בשנת 1970 למשפחה דתית ולה אחות הצעירה ממנה ב 6 שנים. אביה (יליד 1947) עבד בתעשייה ואילו אימה (ילידת 1950) עבדה במשרד ממשלתי. הסבים והסבתות גרו בשכונת הקטמונים וכרבים מעולי כורדיסטן ואירן, שם אף הכירו הוריה זה את זו כבר בילדותם.
ילדותה בירושלים
בהיות יפעת כבת 4 שנים עברה משפחתה לשכונת "בית וָגן" (שכונה במערב העיר ירושלים אשר נוסדה ב-1926 כאחת משכונות הגנים שהוקמו בירושלים בימי המנדט הבריטי על ידי הסתדרות "המזרחי" וארגון בני ברית כשכונה מעורבת – דתית וחילונית). את בית הספר היסודי סיימה בביה"ס "בית וגן" ובהמשך למדה ב"תיכון זיו" בשכונת "בית הכרם".
בדיעבד, מתארת יפעת ילדות רגילה בירושלים של שנות ה-70. אך במבט בוגר, היא מודעת למתחים ולצלקות אשר פצעו את נפש תושבי העיר באותה העת. למותר לציין שתקופת הפיגועים בירושלים פגעה גם באלו שלא נפצעו ונפגעו פיזית, שכן תושבי העיר בכללם והילדים בפרט חיו בפחד וחרדה תמידית. באותה העת דור הילדים לא הכיר כל אפשרות אחרת. לדידם, הייתה זו ירושלים עם בתי קולנוע, מגרשי כדורגל מלהיבים ומצעדים, והם הרגישו אהבה גדולה לעיר המיוחדת.
היכרותה את בעלה, בועז מזרחי
בשירותה הצבאי הייתה מפקדת קורס אולפן ערבי אשר ביחידת 8200. שם בשנת 1991 הכירה את בעלה, איש חיקה הנצחי, בועז מזרחי. לדבריה, בועז (1968) הוא "איש אשכולות" בכל מובן ועניין. "הוא אדם טוב לב, בעל נפלא, אבא מושלם ויזם הייטק מצליח ביותר". בועז הוא בעל תואר שני בהנדסת חשמל ומדעי המחשב מהטכניון.
בסוף שנות התשעים הקים בועז מזרחי את חברת Charlotte Web Networks, אשר אותה מכר ב-2002 בסכום נאה ביותר. לאחר מכן עבד כ-7 שנים בצורן מיקרואלקטרוניקס, שם ניהל גם את חטיבת המערכות. כיום, הוא אחד מהמייסדים ואף הטכנולוג הראשי של חברת טקטייל מוביליטי בחיפה.
לצידו של בועז, יפעת מזרחי היא עובדת סוציאלית קלינית שמומחיותה הוא בתחום בריאות הנפש בעת הזיקנה. כמו כן, היא רכזת תחום ידע הזיקנה בבית הספר המרכזי לעבודה סוציאלית של משרד הרווחה. אולם, יש לציין שהדרך לפרופסיה זו לא הייתה כה ישירה.
התגלגלותה המקצועית
בשנת 1991 החל בועז את לימודי הנדסת החשמל בטכניון בחיפה ואילו יפעת נשארה בירושלים, עבדה כפקידה בחברת ביטוח וחסכה כסף לקראת נסיעה לחו"ל. בשנת 1992 בעקבותיו של בועז עברה יפעת לחיפה והחלה את לימודי התואר הראשון באוניברסיטת חיפה, בחוגים לפסיכולוגיה וב.א. כללי.
מודעה בעיתון הובילה אותה אל עבר בית הספר "אבן גבירול", מקום התומך בתלמידים הנמצאים בשוליים. התרשמותה מצוות ההוראה הנהדר ומנהלת ביה"ס המקסימה הובילו אותה לכיוון נושאי הטיפול והייעוץ. בהיותה כבת 28 החלה את לימודי התואר השני במגמה הקלינית בסלול ישירות לדוקטורט.
למעשה סיימה יפעת את לימודי תואר שני בעבודה סוציאלית, במגמה הקלינית (בריאות הנפש) בשנת 2001 וזאת לאחר שסיימה תואר בפסיכולוגיה ולימודי תעודה בייעוץ ארגוני והנחיית קבוצות. לאחר הכשרה במכון אדלר, הדריכה יפעת קבוצות הורים בפרוייקט מטעם עיריית חיפה. לאחר לימודי התואר השני, היא פתחה קליניקה פרטית.
היא פוגשת בקליניקה שלה בין 20-25 מטופלים כל שבוע
מאז שנת 2001 היא פוגשת בקליניקה שלה בין 20-25 מטופלים בשבוע כמו גם מודרכים שונים כגון: עו"סים, סטודנטים לתואר שני במגמה הקלינית. כמו כן היא מעבירה קורסים והרצאות שונות.
בין השנים 1998-2018 הייתה יועצת ארגונית ועו"ס פרסונל של ביה"ח רמב"ם, ועד היום היא יועצת במשרד הבריאות.
בשנת 2006 התחילה יפעת לעסוק גם בתחום נושא הזיקנה. ממש לאחר מלחמת לבנון השנייה, היא הנחתה קבוצות חוסן לאזרחים הוותיקים בחיפה, מטעם עירית חיפה. כל זאת הוכתר בהצלחה רבה בעיקבות הסדנאות, ההרצאות וההדרכות בנושא מיוחד זה שהיו בתחום בהתמחותה.
כיום, חלק נכבד מהעשייה הטיפולית שלה עוסק בנושא "אלימות ביתית שקטה וקורבנותיה", נושא אשר לעיתים הוא הס מלהזכיר.
משפחתה של יפעת
כדרכם של החיים היורים עלינו מכל מיני כיוונים – תזת התואר השלישי נגנזה (זמנית…) עם בוא עול הילדים ושאר אירועים נוספים.
לבני הזוג מזרחי 3 ילדים. הבכורה היא יעל (ילידת 2001) שזה עתה השתחררה משירותה הצבאי. יעל עוסקת עתה בלימודיה לקראת המבחן הפסיכומטרי וגרה ביחידת הדיור בקומת הכניסה, ממש מול דלת הכניסה לקליניקה של יפעת.
בשנת 2006 נולד הבן אריאל. באותה העת נושא התואר השלישי עדיין היה בעיצומו של תהליך, אך הדבר נגדע עם היוודע ואושררה הדיאגנוזה שאריאל הינו ילד בעל צרכים מיוחדים ונמצא על הרצף האוטיסטי. כעת, אריאל עולה לכתה יב'/תקשורתית אשר בתיכון "ליאו בק".
אריאל, כמו שהוא מעיד על עצמו, הינו נער אוטיסט גאה, מוכשר, נחוש ונבון. הוא שועט קדימה, והדאגות של ההורים שלו לא נחשבות בעיניו. הוא בעל אופי חיובי ביותר, נער מזמין וטוב לב עם חיוך תמידי על פניו ובעל חוסן פנימי רב.
ללא כל עוררין, אריאל חיפש, נבר ובחר לעצמו את ההורים הכי מופלאים שיש ששמחים להיות הוריו וסבורים שבמציאות, הוא זה שתמיד מלמד אותם איך לשיר וכיצד לצחוק גם ברגעים הכי חשוכים.
צעירה מבין השלושה הינה "בת הזקונים" תמר (ילידת 2010). יפיפייה, ג'ינג'ית ומקסימה, אשר עולה לכתה ח' בבית הספר "רעות", במגמת אומנות פלסטית.
שיחה צפופה עם תמר: איך זה להיות אחות לנער בעל צרכים מיוחדים?
תמר ואנוכי ישבנו ל"שיחה צפופה" בנושא תחושותיה ודרכי ההתמודדות שלה כאחות לנער בעל צרכים מיוחדים.
לא בכדי התקיימה השיחה עם תמר, שכן בגילוי נאות אציין: "אחי הקטן", שהוא הכי הכי בעולמי, מגיל 8 חודשים הינו אדם חרש ובעל צרכים מיוחדים משום שניתוח ראש, למיגור דלקת קרום המוח פגע וגדע את עצב השמע שלו.
השיחה עם תמר הייתה מחד שיחת עומק עניינית ובוגרת ומאידך רגישה ביותר. ממש כשיחת חברות "בגובה העיניים" וללא כל פער שבין הדורות.
תמר מספרת שאחיה "אריאל הוא אח ממש נהדר". הוא דואג ואף עוזר לה בחיי היומיום, כמו למשל: הוא אלוף בהתמצאות בלוחות הזמנים של קווי האוטובוסים וכשהיא מבקשת ממנו דבר מה הוא עושה זאת מיד ובלי כל דחיה או התלבטות. בצד השני של המתרס נמצאים חבריה ש"מתייחסים אליו בסבבה" ואפילו חלקם כלל אינם מודעים לאישיותו והתנהלותו בעלת הצרכים המיוחדים.
גם מאתגר וגם טוב
כידוע, אחים ואחיות לילדים בעלי צרכים מיוחדים פוגשים לאורך מעגל חייהם אתגרים אשר עליהם להתמודד איתם. מצבים מיוחדים אלו לרוב אינם מופיעים במשפחה בה אין ילד בעל צרכים מיוחדים.
ללא כל ספק, לצד האתגרים הללו וההתמודדות היומיומית, ישנם כמובן גם צדדים חיוביים אשר האחים והאחיות הללו פוגשים: תחושת אחריות, רגישות גבוהה לסביבה, אמפתיה ויכולות הכלה מורכבות או מאתגרות, כמו גם חוש צדק מוגבר. בכל הללו מאופיינת אף תמר, הג'ינג'ית המקסימה.
בית אגדות המוקף בגינה נאה ובה גם תרנגולות
ווירטואלית, אמנם טרם נכנסנו למעונם של בני משפחת מזרחי, אך הבה נמשיך בנושא אחותו הצעירה של אריאל: תמר. לדידה, ביתה הוא בית נאה ביותר למרות שבעיניה "טיפה מיושן כזה". היא מאד מעריכה את העובדה שהוריה אפשרו לה לעצב את חדרה הפרטי בדרך ובצורה בה היא בחרה לעשות זאת.
בחדרה, במבט ראשוני, ניתן לראות תלוי בגאון הדגל הצבעוני הלהט"בי, אותו רכשה הנערה במצעד הגאווה האחרון. כמו כן בולטת חיבתה הרבה לצמחיה, אותה היא מגדלת בכל פינה אפשרית. לתחביב גידול הצמחייה תרם האב את ידע הרב של גידול שתילים בבקבוקונים המלאים מים, ואילו עם אמה היא שוטטה ברחבי משתלות רבות, לשם מציאת שתילים המתאימים לחדרה.
בית משפחת מזרחי
בית משפחת מזרחי נרכש בשנת 1996 והוא נמצא באזור רמות רמז שהייתה כעיר גנים. האזור הישן היה מאופיין במבנים בעלי שתי קומות אשר זכו לכינוי "הגגות האדומים", זאת בגלל גגות הרעפים שלהם. חלק מהמבנים היו שיכוני "רכבת" משנות קליטת העלייה הרומנית. בתיה הראשונים של רמות רמז נבנו לאורך רחוב אינטרנציונל, בדרך חנקין במתכונת אופיינית של בתים דו-קומתיים בעלי גגות רעפים אדומים.
במקור מעונם כלל 2 וחצי חדרים בשטח של 45 מ"ר. בשנת 2000 ביצעו בני הזוג מזרחי שיפוץ רב מערכתי, בניהולו של אבי משפחת מזרחי וזאת בעזרת פועלים, אשר הביא עימו, ממזרח ירושלים.
אגב, אביו של בועז הוא "פטריארך המשפחה" שבה חמישה בנים ובת אחת. בשנות ה 20 של המאה הקודמת הסב והסבתא של בועז הלכו והגיעו רגלית מכורדיסטן דרך מצרים לארץ הגאולה ציון, והתיישבו בירושלים.
״חלקת האלוהים הקטנה״
מיקומה של "חלקת האלוהים הקטנה" של משפחת מזרחי, נמצאת בעיבורו של הטבע. כמו כן, אף שפר עליהם גורלם מאד משום שממש מול הכניסה אל מעונם נמצאת חורשה חייפאית אופיינית, אשר בקרוב מאד תהפוך להיות גינה קהילתית.
כיום הבית הוא מעין "בית אגדות" המוקף בגינה נאה ובה תרנגולות מטילות, כרם קטן המניב תוצרת ליין בייתי וגינת ירק הידרופונית, ו… בעבר התגוררו כאן גם עיזים.
חתולי המשפחה מקבלים את פני הבאים ליד השער המעוטר אשר מאחוריו נראית מבואה הכוללת קירות עם ציפוי אבן ירושלמית וסימני מסורת יהודית כהומאז' לבירה ולעיר מוצא בעלי הבית: ירושלים.
השיפוץ
לאחר "כמעט 2000 אישורים מהעירייה" והשיפוץ המאסיבי גדל מרחב המחייה של הבית לכל כיוון וכיום הינו בעל שתי קומות. בקומת הקרקע נמצא את לולי התרנגולות, כרם ענבים ולצידו יקב קטן ואף שולחן נגרות המשמש את בעל הבית לצורך עבודותיו השונות.
ממבואת הכניסה של הבית מתפצלות שתי יחידות דיור האחת הינה הקליניקה של יפעת והאחרת הינה מקום מגוריה של הבת הבכורה יעל.
גרם המדרגות
מעלה גרם המדרגות מקושט ומעוצב ומביאנו אל מיקום הטרריום ואל חלל החדרים השונים של רחבי הבית בו פינות רבות יפות ואהובות, אך כאן נתמקד רק בכמה מהן.
פינת האוכל
הראשונה שבהן הינה פינת האוכל המרכזית בין המטבח לסלון. פינה זו היא המקום שבו מתקיימים הארוחות, ההתכנסות המשפחתית והאירוח. השולחן רחב הידיים נמצא באזור הציבורי של הבית, זאת בכדאי לשמור על "פתיחות" מסוימת בין המטבח, פינת האוכל והסלון, פתיחות אשר מאפשרת שמירה על קשר עין בין המארחים במטבח ובין היושבים סביב השולחן או בסלון.
חלל המגורים
אזור אהוב נוסף הינו הסלון וחלל המגורים. חלל המגורים בבית משפחת מזרחי יכול להתהדר בהגדרה של הסגנון הכפרי עם נגיעות סגנון הווינטג' כלומר זהו הוא חלל חמים ומזמין. בביתם האזור מסודר ומוקפד והמסר העיקרי העולה ממנו הוא מסר חף מרשמיות, כזה שמזמין לבלות בו בכיף.
הסלון
בחלל הסלון בולט במיוחד השטיח האזרבייג'ני היפיפה אשר נקנה במהלך הטיול בארץ זו. השטיח עצמו נקנה ממש סמוך לנקודת הגבול עם איראן ולכן היווה כביכול הצצה למולדתם של חלק מהסבים והסבתות. זהו שטיח עבודת ידן של נשים מקומיות שאורגות שטיחים אלו. שטיח זה הינו מסוג השטיחים הידועים בצבעים רבים, הרמוניים, ומרשימים במגוון דוגמאות עשיר וכן במוטיבים המספקים מסתורין לקוניהם ולאספנים.
הטרריום
הטרריום (הוא מיכל זכוכית אטום אשר ניתן להכיל בתוכו אדמה וצמחים. ניתן לפתוח מיכל זה לצורך תחזוקה ולצורך גישה אל הצמחים שבפנים): בתחילה היו שם איגואנות. את האיגואנות קנתה יפעת לבועז, בשנת 1994, לרגל יום הולדתו.
באותה העת הם היו בתחילת שנות העשרים לחייהם, "סטודנטים תפרנים" אשר גרו בדירה שכורה. באותו היום היה בועז לאחר בדיקה רפואית פולשנית ומשום כך אף מדוכדך לגמרי. לכשנתנה לו בזהירות את הקופסה – הוא הביט בה במבט תוהה ובוהה… והנה, לכשפתחה זעק באושר: "איגואנות! אני לא מאמין!" והיא שמחה באושרו.
למעלה מעשור חיו האיגואנות בביתם. בועז תפר להן מעילי-עור, ועם רצועה לקח אותן, גאה ואוהב לטכניון ולעבודה. עברו שנים נוספות, והן הלכו בדרך כל בשר. נולדו הילדים, החיים פרצו בעוז, והטרריום אשר ניבנה במיוחד עבורן, נשכח והפך למעין חלון באמצע המדרגות.
לאחרונה, החליט בועז להגשים את חלומה של יפעת. במשך חודשים הוא עבד על המערכת ההידרופונית אשר בטרריום, ושילב אותה עם בריכת דגים שאותה בנה במו ידיו.
הוא עבד קשה: ריתך, ביטן, ריצף, תכנן, פיתח אפליקציה… כיום, בירידה מאזור המגורים אל קומת הקליניקה, נמצאת הבריכה אשר חלמה עליה ומעליה נמצאת מערכת הידרופונית אשר היא למעשה כמו קסם המזין את עצמו.
הקליניקה
המקום המועדף על יפעת לשהות בו הינו מתחם הקליניקה שלה בו היא קוראת, עובדת ופוגשת את מטופליה.
חדר מרווח זה הינו אי של שקט פיזי ונפשי כאחת ובו מתרחשות שיחות הטיפול. פינת עבודה, שתי ספריות מלאות כתבי דעת וחוכמה, עיטורי ריקמה מעשי ידי יפעת, שתי כורסאות טיפול ובראש כל זאת אווירה של שלווה – אלו הם כל הפריטים המרכיבים והמהווים את הקליניקה של יפעת.
חפצים רבים ומיוחדים נמצאים בכל רחבי הבית ולכל אחד ואחד מהם סיפור משלו, ומטען רגשי ייחודי כלפיו.
למשל: במרחב שבין החדרים ניתן להשתמש ואף להינות מה"ג'וק בוקס" אשר מנגן בקול נעים שירים לפי בחירה. זהו ג'וק-בוקס העשוי כולו עם שפופרות ישנות מה שנקרא פריט תקין של וינטג' אמיתי.
כל שנדרש הוא סבלנותו של בועז
לידה נמצאת תיבת המשחקים "פינבול" ישנה שגם אותה קנה בועז מפורקת לחלוטין והוא זה אשר הירכבה מחדש.
גם את ושעוני הקוקייה אשר על הקירות, ואת הרדיו הישן שיפעת מפעילה עם הסמארטפון – את כולם הוא קונה תקולים או מפורקים ובסבלנות אין קץ משמישם להנאתו ולהנאת בני המשפחה.
בית מיוחד – ״המילים נעצרות״
בבית משפחת מזרחי ישנה העדפה הניכרת לעין לעץ, להמון צמחים ועציצים, למקרמה. כמו גם לרהיטים ישנים שאותם הם שיפצו, חיבה רבה לכלי אוכל משנות השישים והשבעים וכן לצבעים עזים של כחול, צהוב וגווני חום.
הבית מעוטר ביצירות רבות אשר אנשים וחברים קרובים הכינו ונתנו להם או כאלו שניקנו מהם. ישנם גם אוספים מיוחדים אשר נאספו בטיולים בעולם. למותר לציין שאת כל הרהיטים בבית תכנן ובנה בעל הבית בועז, בעיקר מעצי אגוז, מייפל ומהגוני.
בדרך כלל, הבאים בשערי הבית עוברים את החצר ופוגשים בתרנגולות ובחתולים, נכנסים פנימה- נעמדים ושותקים. המילים נעצרו כי הוא שונה. הוא עמוס, ויש בו ערבובים של ישן וחדש, והוא שילוב מיוחד ויפייפה של חיפה וירושלים יחדיו.
הספרייה
כמה ספריות נמצאות בבית משפחת מזרחי, שכן מדי יום ביומו יפעת מנתבת ואף "מקדשת זמן לקריאה". לדידה: "כשאין מספיק אוצר מילים- גם המנעד הריגשי מצטמצם".
הספר הקרוב ביותר לליבה של יפעת נמצא בספרייה אשר בקליניקה הוא "אינטליגנציה רגשית" אשר כתב ד"ר דניאל גולמן. בספר מסביר גולדמן כיצד ומדוע האינטליגנציה הרגשית עולה בחשיבותה על מנת המשכל. על פי דברי הכותב האינטליגנציה הרגשית אינה מקובעת ברגע הלידה. בקריאת הספר ניתן ללמוד כיצד ניתן לטפח ולחזק את האינטליגנציה הרגשית הן שלנו והן של ילדינו.
״סליל של חוט כחול״
ספר הקריאה העכשווי נשלף מאזור הספרייה אשר בחדר השינה ושמו "סליל של חוט כחול" מאת אן טיילר. ספר זה הינו אחד מני רבים אשר מוחלף ועובר בין קבוצת חברותיה של יפעת, הנוהגות לחלוק ביניהן את ספרי הקריאה.
"סליל של חוט כחול" הוא הרומן ה־20 של אן טיילר, שהיא סופרת אמריקאית זוכת פרס פוליצר. גם בספרה זה מתמחה אן טיילר בחשיפת ההונאה העצמית וגניבת הדעת שבלב מוסד המשפחה האמריקאית ומנתצת את האמונה שאהבה ללא תנאי והקבלה ומחילה, הן המפתח לאושר קולקטיבי.
הספר כתוב במין חיוניות נלהבת מחד ומאידך מיומנות למצוא את הקומי גם ברגעים הנדושים והצפויים ביותר. אם כי ישנה תחושה שבתוך הרומן המסופר מתחבא ספר עמוק ואפל והרבה פחות נינוח מהעלילה עצמה.
יפעת היא ״פרפטום מובילה״
לסיכומה של דמות האישה שהיא "פרפטום מובילה" (מלטינית: מכונת תנועה נצחית או מכונת תנועה מתמדת) הרי ש:
מדי יום ביומו יפעת קוראת, מתעמלת, מבשלת, אוספת ביצים, מאכילה את התרנגולות והחתולים וגם את הדגים והלובסטרים באקווריום. שוטפת ומנקה את החצר, משקה את העצים והצמחים, כותבת, רוקמת, מעלה כמה פוסטים בדף הפייסבוק שלה ומשוחחת עם בני הבית. בנוסף לכך, היא גם הקימה קבוצת חברות אשר נקראת "סוכנות שימור מאכלים מסורתיים", ואפילו יש לה חממה שבה היא מגדלת עשבי תיבול, וטרריום הידרופוני.
היא הולכת להצגות, סרטים או הופעות לפחות פעם בשבוע, עם חברותיה, בנותיה ובעלה. אחת לחודש היא יוצאת למוזיאון עם ביתה הצעירה ולפרקים היא גם מתנדבת. משנת 2000, היא מלמדת פעמיים בשבוע ובנוסף לכך יש לה בין 20-25 מטופלים בשבוע. היא מתעמלת בביתה מדי יום בעזרת לינק ייעודי שביוטיוב, שוחה פעמיים בשבוע ואף מנקה את ארמון מעונה – לבדה ! אכן ראויה לכינוי הנ"ל…
אין מאגר לזמן וכוח
אולם, אך ברם: הדבר לא תמיד היה כך. מה שסייע ליפעת מזרחי לעשות את השינוי לגבי המחשבה מהם הדברים המהותיים והחשובים באמת בחיינו הינה עבודתה כעו"ס בתחום הבריאות ושנים של תמיכה במשפחות של מטופלים הנוטים למות. מעיסוק זה היא למדה ש: הדברים הכי יקרים בחיי האדם הם: כוחות וזמן, שכן אין שום בנק בו ניתן "לחסוך" כוח ואף אין כל מאגר סודי בו ניתן "לחסוך" זמן.
על כן, יפעת מאד מאד משתדלת לנהוג בהם היום בקפידה. בקפידה רבה. הבה ניישם אף אנו את המסר החשוב הלזה: הדברים הכי יקרים בחיי האדם הם כוחות וזמן, אל לנו להקל ראשנו בכך.
כל הכבוד לך יפעת מזרחי.