"אדוני השוטר אז אולי…" – כל מה שהנהג/ת הישראלי/ת צריך לדעת כדי לשמור על החוק ועל שלום כולנו • פרק 25
מה מביא בחור צעיר לכתוב שלט גדול, לתלות אותו על צווארו ולעמוד באמצע הכביש, בצומת מרכזית, תוך שהוא מסכן את חייו? זעם כבוש או סתם ייאוש?
נהגתי בניידת כשלידי פלורה, זו אותה שוטרת מתנדבת שבשבוע שעבר גרמה לנו להפוך את הניידת לשירות הסעה לקשישים.
קולו של פליקס, מפקד המשמרת, הרעים לפתע במערכת הקשר.
אדם עומד באמצע הכביש
"יש דיווח על אדם העומד באמצע הכביש בצ'ק-פוסט ומבקש נדבות תוך סכנת חיים. תגיעו לשם במהירות ותזיזו אותו משם לפני שיקרה אסון!"
הגענו למקום וכבר מרחוק הבחנו שעומס התנועה איננו אופייני לשעת צהריים זו. הפעלנו צ'קלקה ובקשנו מהנהגים לפנות לנו את הדרך. זה לא היה אפשרי כל כך בסיטואציה הזאת אבל בסופו של דבר הצלחנו להגיע לרמזור. באמצע הכביש עמד שם בחור מזוקן, כשעל צווארו תלוי שלט גדול והוא חוסם את כלי הרכב המבקשים להתקדם כשברמזור אור ירוק.
"אדוני, תרד בבקשה מהכביש," כרזתי ברמקול.
הוא היישיר את מבטו לעברנו ונראה שהקריאה רק הגבירה את חמתו.
אתם אנשים רעים!
"אתם אנשים רעים!" קרא ונופף לעברנו ביד קמוצה, "כל השוטרים הם נאצים!" זעק.
התקדמנו מעט ונעצרנו בשול.
"תיגש אליי בבקשה חבר," קראתי בנימוס.
הוא נראה מתלבט כיצד להגיב.
"מה אתם רוצים מהחיים שלי?" שאל תוך שהוא מתקרב לניידת.
הצומת בינתיים השתחררה וכלי רכב עם נהגים עצבניים, חלפו במהירות לידינו.
סימנתי לו לעבור לצד ימין כדי שלא ייפגע מהמכוניות החולפות.
הוא עשה בדיוק את ההיפך.
"מישהו עוד יפגע בך," אני מזדעק, "תעבור לצד השני!"
"על הזיין שלי!" הוא אומר, "שיהרגו אותי. נמאס לי מהחיים."
הוא נראה בחור די צעיר, משהו באמצע שנות העשרים. זקן מדובלל עיטר את פניו, מכנסי ג'ינס וחולצת טישרט צבעונית לגופו. השלט התלוי בחבל על צווארו, עשוי היה מקרטון חום ועליו כתוב בכתב יד גדול:
מיואש
"אני מובטל, אני רעב, וחי כמו כלב. אני מיואש! תעזרו לי."
אני מסתכל על הבעת פניו ורואה כאב אמיתי. זה לא משחק, הוא באמת נראה מיואש.
יצאתי מהניידת, אחזתי אותו בזרועו ובקשתי ממנו בנימוס לרדת מהכביש אל השול.
"אני מבין שאתה במצוקה אדוני, אני כמובן לא יודע מדוע, אבל אשמח להקשיב לך כשנהיה בטוחים," אמרתי לו.
הוא נענה לבקשתי ונראה שנימת קולי הרגיעה אותו מעט.
"אתה יודע שאני רק שוטר בתפקיד," אמרתי לו, "שכנעת אותי שאתה במצוקה גדולה. איך אני יכול לעזור?"
הוא הביט בי, מהסס האם להאמין לדבריי.
"אני לא חושב שאתה יכול לעזור לי. אני לא יודע אם מישהו בכלל יכול לעזור לי. הכל בחיים הולך נגדי, אני מיואש," אמר.
לא ידעתי מה להגיד ובסיטואציה הזאת זה היה בלתי אפשרי להקשיב לסיפור חייו, אבל היה לי ברור, שמדינה שבה בחור צעיר שנראה נורמטיבי לחלוטין, מגיע למצב כזה, חייבת להתאפס על עצמה.
אני יודע שיהיה מי שיגיד, שהוא סתם איזה ילד מפונק או מסומם, שבמקום להתאמץ לפתור לעצמו את הבעיות, מרחם על עצמו ומצפה שאחרים יחלצו אותו מהצרות שלו.
יכול להיות, אבל חברה מתוקנת שהסולידריות היא תנאי הכרחי להישרדותה ולקיומה כוילה בג'ונגל, חייבת לעזור לצעירים, ובעצם לכל מי שמתקשה להצליח בחיים, או מי שהגורל הביא אותו לכך.
מה אנחנו צריכים לעשות?
"תקשיב בחור," אמרה פלורה שהאזינה למתרחש מבלי להתערב עד כה, "אנחנו לא יכולים להשאיר אותך כאן ולהמשיך ולסכן חיים. מה אנחנו צריכים לעשות כדי שתרד מהכביש?" שאלה.
"אני אעזוב את המקום אם תתנו לי לאכול משהו," אמר.
"קפוץ פנימה," אמרתי ללא היסוס והצבעתי על הדלת האחורית של הניידת.
הוא נראה מופתע.
"באמת?" שאל.
"אני נראה לך קומיקאי?" שאלתי.
הוא הוריד את השלט מצווארו, הניח אותו בזהירות על המושב האחורי ונכנס לניידת.
"פיצה זה בסדר?" שאלתי.
הוא הניף אגודל ובפעם הראשונה חייך.
הדרך לפיצריה הקרובה הייתה קצרה ולא בדיוק הספקנו לפתח שיחה, אבל מהמעט שהספקנו לשוחח, לא היה לנו ספק שהבחור אינטליגנטי וכי באמת נקלע מסיבות שונות למשבר כלכלי ואישי גדול. המעשה שעשה היה גם אקט של מחאה שנבע מייאוש.
כשעצרנו מול הפיצריה, שלפתי שטר של מאה ₪ והושטתי לו.
הוא לקח אותו, הודה לי בחיוך ויצא מהניידת.
שוטרים או עובדי רווחה?
"אני יודע שלתת עצות זה קל," אמרתי לו לפני שפנה לדרכו, "אבל על בשרי למדתי שאם מתייחסים לבעיות בחיים כאתגרים, הכל נראה יותר קל."
הוא הרהר לרגע, וכשהבין למה התכוונתי, חייך והרים את אגודלו כלפי מעלה.
"שכחת את השלט!" קראתי אחריו.
"תזרוק אותו לפח," אמר בחיוך ונכנס לפיצריה.
"תגיד, אח שלי?" שאלה פלורה, "בשבוע שעבר לקחנו קשישה הביתה והיום האכלנו צעיר במשבר אמצע החיים. אנחנו מתנדבים במשטרה או בלשכת הרווחה?" שאלה.
"וואלה, את צודקת אחותי," אמרתי, "באמת קצת הפכנו לאחרונה לשוטרי רווחה."
אלוף!