ממתק לשבת • פרק 17 בספר 'בת מספר 4' • לילי מילת

הקדמה לקראת פרק זה

תמיד תהיתי עוד כילדה חיפאית, למה בחרנו להתמקם על ההר שמשקיף על הים במקום ליד המים. במובן הזה, ד"ר ג'ון ריצ'רד בל, גיבור ספרי בת מספר ארבע, מגשים עבורי את המגורים על שפת הים, מתעורר לרחש הגלים ומתחיל את יומו בשחייה בים. אצלנו בבית המגע היומיומי עם חופי הרחצה הקסומים של חיפה היה חלק מהשגרה. אבא שלי עד היום צועד ליד הים ומתקשר אליי כדי לספר. עד לפני כמה שנים, בכל עונות השנה היה מסיים את הצעידה בשחייה. הוא תמיד טען שאם אתה שוחה בכל יום בשנה, אז לא תתקרר בחורף כי הגוף מתאזן עם הטמפרטורה המשתנה. 

בפרק 17 שלפניכם, מתחיל אלמנט המתח כאשר הדמות שאנחנו לא רוצים לפגוש נכנסת לתמונה. בדרכו מעלה מכנסיית גריגוריוס בשקמונה למנזר הכרמליתים בפסגת ההר, עוצר ג'ון להביט על הים מקפלת המשפחה הקדושה. השיחה, המתנהלת סביב כדורגל, היא הכול חוץ מכדורגל. 
ואם בכדורגל עסקינן, אז כמובן שמנצ'סטר יונייטד נכנסת לעלילה, אם כי בעקיפין. בביתי הנוכחי, קבלת שם המשפחה מילת מותנית באהבה שאינה תלויה בדבר לשדים האדומים. גם אם אצפה במשחק רק פעם בשנה, עדיין יונייטד הם מובילי דעת ולב הבית. הדבר שאהבתי במנטליות האנגלית בהקשר זה הוא שלא פחות מאוהדים, גם נשות אנגליה אוהדות את הקבוצה ולא מפספסות. ועוד דבר, שלמדתי מחמי, זכרו לברכה, הוא שלא משנה מה עשתה יונייטד, הוא תמיד בעדה ואהבתו לקבוצה אינה רק בתנאי ניצחון. אוהדי יונייטד מעודדים מהלב – בחמסין, בקרה ומול פני הסערה. 

אם להיות הוגנת, נראה לי שגם אצל אוהדי ארגנטינה זה ככה. ומאחר ותרבות ארגנטינה מייצגת את משפחתה של הילה סבן, גיבורת הספר, לַה סֵלֶקְסְיוֹן מקבלים את המקום הראוי להם. 
קריאה נעימה.

פרק 17 – ממתק לשבת

(כל הפרקים שפורסמו נמצאים בתחתית כתבה זו)

ג'ון החליט לטפס בדרך לסטלה מאריס. לא תמיד היה לו פנאי לעלות בשביל החביב עליו. לרוב היה יורד בו ברגל אחרי שסיים את עבודתו, ורוב הפעמים בחשכה, כי תמיד מצא תירוץ להישאר עוד קצת, לוודא שהילה אכן לא צריכה אותו לפני שיצא לכנסיית גריגוריוס. האב פרנסיס התנצל שלא יכול היה להציע לו ללון בכנסייה, גבר בין נזירות ישנות. אולם ג'ון הרגיע אותו שגם כך העדיף להישאר עם דודו בכנסייה שעל חוף הים. וזאת הייתה האמת. להתעורר לצליל הים, לריח המלח והחול, לטבול בכחול הזה בכל בוקר, אלה לא דברים שהר הכרמל בכל יופיו וייחודו היה יכול להחליף.

בקפלת המשפחה הקדושה החליט לעצור לרגע וליהנות ממראה הים, שהיה בגבו כשטיפס מעלה. מחשבותיו נדדו למרחק, אך מושא הרהוריו הייתה קרובה יותר מהאופק. הילה. הוא תהה כיצד עליו להתקדם בטיפול בה. מיום ליום התקשה לחשוב עליה כעל מטופלת, אך הילה אכן מטופלת שלו והוא יעשה הכול כדי לעזור לה להבריא. גם אם בריאות הנפש לא הייתה המומחיות שלו, עדיין ידע מספיק כדי לעזור לה. ואולי כל מה שהיא צריכה זה מישהו שיקשיב לה בסביבה בטוחה.

מישהו פנה אליו בעברית וג'ון הסתובב וראה לפניו בחור בג'ינס ובסנדלים הישראליים האלה שלא עמד על טיבם עדיין. האיש היה חבוש בכובע, שכבר ידע שקוראים לו 'טמבל', וחייך חיוך רחב.

‫"סורי, איי דונט ספיק עברית," התנצל בחיוך משלו.

‫"אה, אן בעיה," השיב לו באנגלית במבטא צרפתי או משהו דומה. "אמרתי שזה יום נקי. הראות מצוינת." 
ג'ון הנהן והביט שוב אל הים.
‫"אנגלי, מה?" שוב הנהן. "איפה באנגליה?"
‫"לונדון."

‫"לפחות לא מנצ'סטר," צחק האיש. "אני לא אוהב את השדים האדומים."
‫"כן, מנצ'סטר יונייטד. הם טובים. איזו קבוצה אתה אוהד?"
‫"לַה סֵלֶקְסְיוֹן כמובן, זה בדם שלי." והדם של ג'ון קפא לרגע. אבל זה טיפשי, אמר לעצמו. לארגנטינה יש הרבה אוהדים. הוא ניסה לראות טוב יותר את פניו של האיש, אבל עיניו היו מוצלות מתחת לכובע והוא לא ראה את צבען.

‫הוא לא ידע אם האיש קרא את מחשבותיו, אבל הוא הושיט לג'ון את ידו ואמר, "נייס טו מיט יו, אני עמית." ג'ון לחץ את ידו ועמד לענות כשהאיש הוסיף, "עמית סבן." 
ג'ון הודה בליבו לחינוך האנגלי המוקפד שמנע ממנו להגיב ולהסגיר את תחושותיו. הוא חש כמו בסרט רע כשענה לו, "ג'ון בל." נמנע להוסיף את עובדת היותו דוקטור ג'ון ריצ'רד בל.      

"מטייל?"
"כן, מבקר קרובי משפחה." הוא ימות לפני שיגיד לו משהו נוסף. 
אבל הוא לא היה צריך לדאוג כי עמית מייד הראה את כוונתו כשאמר, "יש לי מיניבוס, אם אתה צריך הסעה ומדריך שמכיר את כל המקומות השווים בזמן שאתה מבקר, הנה הכרטיס שלי. יש טלפון של המשרד והם ידעו להשיג אותי." ג'ון הודה לו והכניס את הכרטיס לכיסו. הוא יבחן אותו בעיון אחר כך, כשיהיה לבד.

אולי זה היה צירוף מקרים רע, אולי זה לא האח שלה, אבל כמה סבן נהגי מיניבוס יש כאן בסביבה. והלב ההולם שלו סירב להירגע. למה הוא כאן? לבד בלי קבוצה? כה קרוב למקום שבו הילה נמצאת.

'לא, זה היה השני', קולו של האב פרנסיס הדהד במחשבותיו. בתוכו עצביו בערו. הוא לא ידע מה בדיוק עשה לה האח הארור שלה, אבל ידע מספיק לזהות את הסכנה. הוא יצטרך לדבר עם האב פרנסיס.