"אדוני השוטר אז אולי…" – כל מה שהנהג/ת הישראלי/ת צריך לדעת כדי לשמור על החוק ועל שלום כולנו • פרק 23
יום שישי אחר הצהריים. מזג אוויר חם של סוף חודש יוני, התנועה בכבישים מתחילה להירגע לקראת שבת ואנחנו מתכוננים לסיים את המשמרת. מכשיר הקשר המנומנם מתעורר לפתע לחיים ומתוכו בוקע אות הקריאה שלנו.
רק לא תאונת דרכים
"אוי לא. רק תאונת דרכים חסרה לנו עכשיו," אומר דרור.
"לא, לא תאונת דרכים," מרגיע אותנו פליקס מפקד המשמרת, "מדובר בהולכת רגל הצועדת על כביש 75, קצת אחרי צומת הצ'ק פוסט לכיוון יגור. המודיע אומר שהיא הולכת עם כיוון התנועה, לא על השול וממש נמצאת בסכנת חיים. תגיעו לשם לפני שחס וחלילה יקרה אסון."
אם הדיווח של המודיע מדוייק, זה לכל הדעות מצב מסכן חיים. אנחנו עושים סיבוב פרסה, מפעילים צ'קלקה וסירנה ומרביצים רייס לכיוון.
המודיע צדק. כבר מרחוק ניתן היה להבחין בגברת, שמשום מה התעקשה שלא ללכת על השול, עם גבה לתנועה. למזלה התנועה בשעה זו הייתה כבר דלילה והנהגים יכלו להבחין בה ממרחק ניכר.
היי גברת, לאן את הולכת?
כיבינו את הסירנה כדי שלא תיבהל, התקרבנו אליה, ירדנו לשול ועצרנו מרחק קצר מאחוריה.
היא לא שמה לב לניידת שעצרה מאחור והמשיכה לצעוד במרץ על הכביש, הולכת ומתרחקת מאיתנו בצעד נמרץ. לא הפעלנו את הצופר כדי שלא תיבהל ואני יצאתי מהניידת ומיהרתי אחריה.
"היי, גברת, לאן את הולכת?" קראתי כשאני עובר לריצה ומקצר אליה מרחק.
כששמעה את הקריאה שלי, עצרה והסתובבה לאחור.
לפניי עמדה גברת שנראתה בשנות השישים לחייה, נושאת בידה האחת שקית פלסטיק גדושה ובידה השנייה את תיקה האישי. היא לבשה שמלה פרחונית ולראשה עטתה מטפחת ראש. מצחה היה מכוסה באגלי זיעה, מטפחת הראש הייתה ספוגה והיא התנשפה ממאמץ ההליכה.
כשהבחינה בי, שוטר במדים, נרתעה מעט אבל כשראתה את סבר פניי הידידותיות ואת החיוך ששלחתי אליה, נרגעה.
"אני לעשות משו לא בסדר?" שאלה.
"לא, לא, הכל בסדר גברת," עניתי מיד, "אבל תרדי קודם כל תרדי בבקשה מהכביש, זה מסוכן."
היא נענתה מיד וירדה אל השול. עכשיו גם אני נרגעתי.
איך הגעת לכאן?
"איך הגעת לכאן גבירתי ולאן את הולכת?" שאלתי בנימוס.
"אני לא יודעת," ענתה.
תשובה מוזרה. היא לא יודעת איך הגיעה לכאן או לאן היא הולכת?
"מה זאת אומרת לא יודעת?" שאלתי.
"אני גמרת עבודה של ניקיון במשרדים שמה," הצביעה לכיוון אזור התעשייה שבלב המפרץ, "עכשיו אני צריכה מגיע הבייתה. עוד מעט ערב שבת."
"מתי גמרת לעבוד?" שאלתי. רציתי להבין כמה זמן היא מסתובבת בחוץ עד שהגיעה לכאן.
"אני חשבת משו כמו לפני שתים שעות."
אלוהים, חשבתי, היא עוד עלולה להתייבש או לקבל מכת חום.
"חכי רגע, אל תזוזי," אמרתי, ניגשתי לניידת, לקחתי את בקבוק הקולה שנשארה לי מהמנה שקיבלתי ונתתי לה.
היא הניחה את שקית הפלסטיק הכבדה על הקרקע, לקחה בשמחה את הבקבוק, פתחה אותו ולגמה בשקיקה.
"אצל מי את עובדת בניקיון?" שאלתי לאחר שסיימה לשתות.
"לא יודעת. אני חדשה שמה. היום זה היום הראשון שלי שמה."
התמונה הולכת ומתבהרת.
"זה שאת עובדת אצלו, לא דאג לך להסעה?"
"לא יודעת, אני להיות במשרדים לבד כשאני גמרת עבדה."
"אז למה לא הזמנת מונית?"
"אני לא מספיק כסף בשביל מנית אז אני מחליטה ללכת הבית ברגל, אבל יש לי בעיה גדולה," אמרה בעצב.
אני לא לדעת איפה בית שלי
"מה הבעיה?" שאלתי.
"אני לא לדעת איפה בית שלי."
"מה זאת אומרת?"
"אני לא לדעת איזה כיוון אני ללכת. אני לא לדעת אם זה דרך נכון הביית."
היא הולכת בלי לדעת לאן?
"איפה את גרה גברתי?"
"בנשר. ליד סופר רמי לוי. אתה יכול אמרת לי איפה דרך לנשר?"
"נשר זה שם," הצבעתי לכיוון, "את הולכת בכיוון הנכון," הרגעתי אותה.
"תודה רבה אדוני השוטר," אמרה בחיוך, הרימה את השקית מהריצפה, הסתובבה וחזרה ללכת לכיוון נשר.
"רגע, רגע, גברת. תעצרי בבקשה," מיהרתי אחריה, "נשר זה רחוק מאד, היום חם ואני לא יכול לתת לך ללכת ככה סתם בכביש הזה," אמרתי.
היא נעצרה והביטה בי בתמהון. כנראה חשבה שאני הולך לעצור אותה או משהו כזה ונבהלה.
"אנחנו ניקח אותך בניידת הביתה. זה בסדר?"
חיוך רחב התפשט על פניה."
"באמת?" שאלה בהפתעה, מסרה את הכתובת, הניחה את המטען שלה על המושב האחורי והתיישבה בתוך הניידת.
יצאנו לדרך אבל הייתי מוטרד. עדיין לא הבנתי איך יכול להיות שהיא איבדה לגמרי את הכיוון. הסתובבתי אליה וחייכתי.
"איך קוראים לך?" שאלתי.
"רגינה," ענתה, "אני עלית מולדובה, עשר שנים ביזרעאל,"
"יש משפחה?"
"שתיים ילדות כבר גדול, בעל חולה לא יכול עבדת."
לא כל כך קל אבל יותר טוב
"אני מבין," אמרתי, "לא כל כך קל פה בישראל."
"לא כל כך קל אבל יותר טוב ממולדובה," הפתיעה בתשובה שלה.
"איך קרה שהלכת לאיבוד?" שאלתי.
היא לא כל כך הבינה את השאלה והחלטתי לנסות עם שאלה אחרת.
"איך הגעת למשרדים בשביל לנקות אותם?"
"בבקר בעל בית שלחת מנית אליי הביתה, לקחת אותי עבדה חדשה. אני קצת מתרגשת ולא מסתכלת דרך, לא מבינה איפה משרדים חדשים ולא יודעת בכלל איפה אאוטובוס נשר."
עכשיו אני מבין. היא פשוט לא הבינה לאיפה לקחו אותה ואיבדה את ההתמצאות.
"למה לא שאלת מישהו איך להגיע לנשר?"
"אני שאלת איפה אאוטובוס נשר ואיש אחד אמרת לי כאן. אני מחכה הרבה זמן, אאוטובוס לא מגיעה."
למסכנה פשוט לא הייתה ברירה והיא נאלצה ללכת ברגל.
"איך ידעת לאן את צריכה ללכת ברגל?"
"אני לא לדעת. אני ללכת איך אני חשבת אולי נשר שמה." הצביע לכיוון הנסיעה שלנו.
הגענו לנשר.
"אתה יכולה מרידה אותי כאן ליד רמי לוי," אמרה, "אני כבר לדעת איפה בית שלי. הינה שמה," הצביעה.
"הרבה תודה, אדון שוטר," אמרה כשיצאה מהניידת, "אני עכשיו לדעת משטרה טובה מיוד יש ביזרעאל," חייכה ומיהרה לדרכה כדי הכין את ארוחת ליל שישי.
מוניידת
"עשינו היום מצווה גדולה," חייך דרור אחרי שדיווח למוקד על סגירת האירוע, "בוא נקווה שזוהי המצווה האחרונה שלנו להיום."
"אם אתה רוצה שזה מה שיקרה, כדאי שתדליק את השלט שמכריז שהמוניידת שלנו תפוסה!" אמרתי.
לפתע נשמע שוב אות הקריאה שלנו בקשר.
"אוי לא!" קראנו ביחד.
"תרגעו!," אמר פליקס, "רק רציתי להגיד לכם כל הכבוד. תגיעו כבר לתחנה. גם אני מת לסיים את המשמרת."
כל הכבוד לשוטרים !!!
מלאכים במדי משטרה.. ישיב לכם האל גמולכם, יתן שכר ופרי בעמלכם.. אנשים טובים אתם. גרמתם לי לדמוע מהתרגשות..
כל הכבוד.
הייתי 8 שנים בית"מ זבולון. תמיד היו שם אנשים ראויים.
סיפור נחמד עם סוף טוב…
כל הכבוד לשוטרים. שבוע טוב
זה הזמן להעלות קצבת זקנה
לכולם, שאנשים יזדקנו בכבוד.
באשר לשוטרים אין ספק שעשו
עבודה טובה . כואב על האישה שלא זוכרת דברים וגם צריכה בגיל הזה לעבוד קשה.
שבוע טוב לכולם
אני רק שואל מתי יבוא היום שהעברית תהיה שגורה בפיהם ויהיה להם רצון ללמוד את השפה של המקום שהציל אותם!
אם היו בארץ קצת יותר אנשים אינטלגנטים ותרבותיים וקצת יותר מופעי תרבות, אז העולים היו מרגישים הרבה יותר בנוח להשתלב בחברה הישראלית ולא להסתגר…
אורח החיים המזרח תיכוני מאוד שונה מאורח חיים אירופאי…
כל הכבוד לשוטרים..בכתבה תשובות שאישה נותנת לשוטרים מאוד משפילים . עולים שבאו לישראל ולא למדו שפה בגיל מבוגר ,בכתבה כאילו צוחקים מאישה ,למרות שעזרו לה .נשמא לא יפה .אני 30 שנה בארץ.
סימה, כמובן שאין כל כוונה להשפיל.
הסיפור מבוסס על מקרה שקרה אך הדמות הינה דמיונית ואין לה כל קשר למציאות.
הדמות מדברת בעברית לא טובה, משום שכך מדברים מהגרים בכל מקום בעולם שבו שפת המקום איננה שפת אימם. אין בכך כל פחיתות כבוד וצורת הכתיבה הזאת באה כדי להפוך את הדמות לאותנטית.
כל הכבוד לשוטרים וךמתנדבים היקרים! עם ישראך מצדיע לכם על עבודתכם למען כולנו
תודה לעברית… והסיפור המאלף.
תודה 🙂