יעקב בורובסקי, ניצב בדימוס, עורך דין ואיש של אנשים, פתח בפנינו את ליבו ואת ביתו

(גם אני חי פה) – בעתות של כאוס ואי שקט אזרחי, יש מי שמגן על הכוחות האמונים על שמירת הסדר ועל ביטחון התושבים. כזה הוא הניצב בדימוס עו"ד יעקב בורובסקי.

כבר בשנת 2021 התראיין בורובסקי לסרט התיעודי "השוטרים הנוקמים", שעסק בפרשה אשר הוא כינה "השוטרים המתגוננים". כך, לא רק שלא גינה את המעשים שיוחסו לשוטרים, אלא אף עמד על כך, כמי שהיה מפקד המחוז הצפוני בחלק מהזמן בו התרחשו האירועים, שהשוטרים פעלו מתוך חוסר ברירה והגנה עצמית.

'גם אני חי פה'

כאן המדור המביא אליכם דמויות חיפאיות מרתקות בבית מגוריהן – כאשר ההיכרות הינה דרך הסיפורים, המטענים ונקודת המבט הייחודית של האנשים המרכיבים את הפסיפס האנושי של עירנו חיפה. דהיינו, אלה החיים וגרים פה – ממש כשם המדור – "גם אני חי פה".
הפעם, ביקור בביתו של עורך הדין יעקב בורובסקי, אשר כיהן כניצב במשטרת ישראל וכיועץ במשרד מבקר המדינה, וכיום מתמודד לראשות עיריית חיפה.

נקדים ונציין שסדרת כתבות זו אין בה כל גוון פוליטי, וכך גם כתבה זו, שאומנם תעסוק באישיות הקשורה לפוליטיקה המקומית, אך בהקשר למדור זה, נעסוק ביעקב בורובסקי האדם, אשר חי את חייו בחיפה ואוהב את העיר בכל נימיו. ננצל כאן את ההזדמנות להכיר את האיש שמאחורי התדמית.

לזכור

"לזכור ולא לשכוח", אומר בורובסקי. הימים האלה, ימי שבוע הלאום, והנה הוא מספר שאך לפני ימים ספורים שוטט חתנו שגיא באתר myheritage (אתר העוסק במציאת קרובי משפחה ובחיבור אילנות יוחסין. ר"א) והעביר אליו רשומה שכותרתה "עולים שהגיעו עם האונייה 'נגבה' ב-7/12/48".
לא זו אף זו, הנה נגלים לנגד עיניו שמותיהם של בני משפחתו תחת מספרים סידוריים…
142 – שלמה בורובסקי; 143 – חיה בורובסקי; 144 – אברהם בורובסקי; 145 חיים בורובסקי;

'מה הם חשבו?'

המחשבה הראשונה אשר עלתה בו הייתה 'מה הם חשבו בעת שהפליגו ממרסיי לארץ? אולי קיוו שבארץ יתאחדו עם משפחותיהם שנשארו על אדמת פולין, בעיירת הולדתם פליניצה ופאריסוב? 'אך המציאות הייתה שונה, שכן בעת ההפלגה ההיא, הם כלל לא ידעו על מחנות ההשמדה אשוויץ וטרבלינקה, בהם נרצחו כל בני משפחתם.

ההורים לא רצו לדבר

בורובסקי מהרהר, הוא בטוח כי הם סברו כי החלטתם לברוח ליערות "רוסיה הלבנה" הייתה הנכונה, אחרת ודאי לא היו על אוניית הפליטים שכל נוסעיה היו ניצולי שואה. הוא מוסיף ותוהה כיצד ואיך הגיעו ממחנה העקורים לצרפת? במסע רכוב? מי זה שאירגן את המסע? הוריו מעולם לא ששו לדבר על כך ואף סירבו כי כף רגלם תדרוך שוב על אדמת פולין.

'חשבתי ולא אמרתי'

אחיו, אברהם בורו, כתב בספרו "חשבתי ולא אמרתי", תיאורים מילדותו שלו בצל השואה, ביניהם סיפורי הסתרתו בבית יתומים נוצרי, משום החשש שיהדותו תיחשף. אברהם בורו כנער בן 14 לא תיעד את המסע מצרפת לישראל… מה היו מחשבותיו באותה העת? מדוע לא תיעדם? יעקב סבור כי כנראה בגין חשש מנטישה נוספת וגם מאימת הבלתי נודע.

כמצוות האב

הטלטלה אשר אחזה ביעקב בורובסקי מאז נחשף למסמך ההפלגה ממרסיי התעצמה שבעתיים בגין היותו שריד אחרון למשפחתו הגרעינית. לכן מציין הוא כי אכן קיים את מצוות אביו אשר ביקש שעל מצבתו יהיה כתוב: "לזכר יהודי פלינץ ופאריסוב אשר מקום קבורתם לא נודע".

ילדות מאושרת בשכונה

יעקב בורובסקי נולד בביה"ח "מלבן" אשר בנהריה (29 ביולי 1951), ועד הגיעו לגיל 10 גדל בעכו. כיוון שאביו היה פועל בנמל חיפה, החליטה המשפחה לעבור להתגורר בקריית אליעזר, בחלק של קריית אליהו. יעקב מתאר ילדות מאושרת, כאשר במהלך היום מבלים החברים יחדיו מחוץ לבתיהם, ומשחקים ברחובות השכונה. את שעות הלימודים עשו בבית הספר "דרור" וביתר הזמן שלטה אווירת "טיילת מבית לבית" ברחבי השכונה.

נער שובב

בערבי הכיתה נהגו החברים להתקבץ ברחבת הדשא, ובשבתות הגיעו אל "בית ההסתדרות", שם שבח וייס ז"ל נהג לחוד להם חידות. לעומת היותו תלמיד חרוץ ושקדן בשנות בית הספר היסודי, הרי שבעת לימודי התיכון עירוני א' היה לדבריו "נער שובב". את מסלול לימודיו החל במגמה הריאלית, אך סיימם במגמה הומנית-מנהלית. בקריצה הוא מוסיף: "ייתכן ששיטות ההוראה דאז לא תאמו לאופיי".

'מישהו הולך תמיד איתי'

יעקב היה בן זקונים להוריו. אחיו הבכור אברהם בורו (1934), שהיה מנהל בית ספר בכרמיאל, נפטר לפני כ-7 שנים. אחיו חיים (1946), שהיה איש שב"כ, נפטר לפני 3 שנים וחצי. משום שהיתה המשפחה כה מלוכדת, מדי יום ביומו נושא יעקב תפילה אישית לזכרם, ומיטיב בכך אף בעזרת השיר "מישהו הולך תמיד איתי" (מילים: רמי קידר לחן: אפי נצר). כאן, ללא כחל וסרק, פוצח יעקב ומדייק, הן במילים והן בלחן:

"את תפילתי אשא כך הלאה הלאה
עוד לוחשות שפתיי מתוך עוניי
אני יודע/ת מישהו למעלה
רואה אור עששית בחלוני

אך לעת ערב, עם רוח ערב
עלה נושר לו על גג ביתי,
אני יודע/ת אני שומע/ת
מישהו הולך תמיד איתי"

לוחם ומפקד

עם גיוסו לצה"ל שובץ בורובסקי בחטיבת גולני, שם עבר מסלול הכשרה לתפקיד של לוחם. אח"כ היה בקורס מ"כים חי"ר וקורס קציני חי"ר. בסיום הקורס האחרון שב לחטיבה כמפקד מחלקה, ולאחר מכן שימש כסגן מפקד פלוגה בגדוד 13 (גדעון).

בפרוץ מלחמת יום הכיפורים פיקד על מוצב 103 ברמת הגולן בקרבות הבלימה והתקפת נגד הצבא הסורי ברמה. בהמשך לחם בקרב ההבקעה לרמה הסורית. לאחר המלחמה, בעת מלחמת ההתשה במובלעת הסורית, שימש מפקד פלוגה בגדוד 51. חוש הצדק ליווה אותו במהלך כל חייו, לכן ממש לפני סיום האש, בחר להתעמת עם רפול (רפאל איתן, הרמטכ"ל ה-11) ועמד על כך שפקודיו יתפסו מחסה ולא "ישפכו את כל התחמושת" חשופים. כבר אז נטל החלטות ולא הסכים לייפות ולטייח מעשים, זו גם הסיבה שבעטיה החליט ללמוד משפטים.

לאחר 5 שנות שירות צבאי, השתחרר בורובסקי מצה"ל (1975) אז אף נולדה הבת הבכורה שרון לו ולרעייתו שושי, לה נישא בשנת 1974.

האישה שאיתו

שושי, אף היא חיפאית, שהיתה תלמידת עירוני א', אך באותה עת עדיין לא הכירו זה את זו. פגישת היכרותם התרחשה במהלך נסיעה ברכבת לכיוון "צעדת שלושת הימים". כיום חובקים השניים ארבעה ילדים ועשרה נכדים. בנוסף לבת הבכורה שרון, אף היא עורכת דין, שוטרת – חוקרת בטירת כרמל, ומתגוררת סמוך מאוד לבית הוריה, לזוג שלושה ילדים נוספים – הבת ליאת (ילידת 1979) אף היא… עורכת דין, סגנית מפקדת תחנה במבשרת ציון וגרה במודיעין. הבת שני (ילידת 1983) הינה… (כן, כן) עורכת דין גם היא, כיום עצמאית, ומתגוררת גם כן במודיעין. הבן דור (יליד 1992), הנקרא ע"ש הסב שלמה בורובסקי, הוא מהנדס חשמל ומתגורר בהרצליה.

חשיבות המשטרה

אליבא דבורובסקי, למשטרה התפקיד החשוב ביותר במנהל הציבורי ובאזרחות, היא חשובה יותר מכל גורם אחר. לתפיסתו, חברה אינה יכולה להתקיים ללא מוסד המשטרה.

עם שחרורו מהשירות הצבאי, החל להתעניין בהצטרפות למשטרה, אך התנה זאת בכך שישתבץ לתפקיד שכרוך בעבודה סמויה, ללא מדים, וכן באישור ללימודים אקדמאיים. כיום הוא בעל תואר ראשון ושני במדע המדינה ובמינהל ציבורי מאוניברסיטת חיפה, וכן בעל תואר במשפטים מהמרכז הבינתחומי הרצליה.

קריירה משטרתית

שירותו במשטרת ישראל נפרש על פני 30 שנה, בהן שימש, בין השאר, כמפקד תחנת חיפה, מפקד המחוז הצפוני וראש אגף תכנון. המאתגר מכל תפקידיו, כך הוא אומר, היה עת שימש כמפקד משטרת זבולון ופיקד על כ-200 שוטרים. מבחינתו היה זה התפקיד המשמעותי ביותר בקריירה שלו.

מאבק בשחיתות

בעבר היה בורובסקי מועמד לתפקיד מפכ"ל המשטרה, ואח"כ, לאחר פרישתו מהמשטרה בדרגת ניצב, שימש כיועץ במשרד מבקר המדינה ועמד בראש הצוות למאבק בשחיתות. שבין היתר עסק גם בבדיקת החשדות נגד אהוד אולמרט ואברהם הירשזון.

לראשונה התמודד בורובסקי בבחירות המוניציפליות בחיפה ב-2008, ואח"כ שוב ב-2013. בשתי הפעמים הגיע למקום השני אחרי יונה יהב, שנבחר לראשות העיר. בשנת 2016 פרש ממועצת העיר ופנה למגזר הפרטי כעורך דין שותף במשרד עורכי הדין אשבול-בורובסקי ושו"ת.

אל זה הבית

ביתה הנוכחי של משפחת בורובסקי נמצא בשכונת רמת התשבי בחיפה, בחלקו המערבי של הכרמל, ממנו הנוף אל הים התיכון. השכונה בנויה בעיקר מבנייני מגורים מעוטי קומות, כשבכל בניין מספר קטן יחסית של דירות.

אל דירה זו הגיעה המשפחה לאחר מגורים במקומות שונים. כך התגוררו בקריית אליעזר, בקריית ביאליק, קיבוץ רמת דוד, קריית חיים, שכונת רמת גולדה ורחוב שדרות הצבי בחיפה. על עיצוב הבית הנוכחי אחראית רעייתו שושי, אשר פרשה מעבודתה כמנהלת מחלקה בבנק הפועלים ומזה כ-15 שנים משמשת כמנהלת החשבונות, המנהל והארגון בחברת בורובסקי ושו"ת.

'ים של חברים'

יעקב מגדיר את בניין המגורים כ"קיבוץ-בניין", בו אין כל סכסוכים בין בעלי הדירות – נהפוך הוא, בין שמונה המשפחות הדרות בבניין שוררת אווירת קירבה וידידות מיוחדת, כאשר שושי היא יו"ר ועד הבניין ו"לעולם לא תעזוב את תפקידה זה".

מילת המפתח המתארת את הדירה היא "נוחות". יש בה את כל העונה על צרכי יושביה, היא יפה, פונקציונאלית ומהודרת, אך אינה "מנקרת עיניים". בני המשפחה אוהבים הן לארח והן להתארח, שכן יש להם משפחה ענפה ו"ים של חברים".

אולגה – אביגיל

מזה 21 שנים בני משפחת בורובסקי אימצו אל חיק משפחתם את המשפחה של אולגה, אשר עלתה מרוסיה "ללא דת", וכיום הינה אביגיל, שעברה גיור כהלכה.

אולגה מספרת שכאשר הגיעה ארצה למדה באולפן ומעצם היותה ללא משפחה וללא חברים ישראלים, נאלצה לצאת לעבוד בניקיון משקי בית. לדבריה, האיר לה מזלה פנים כשהגיעה אל משפחת בורובסקי, אשר מיד אימצו אותה, את בנה (כיום בן 22) ואת בעלה דאז. כאות כבוד לתמיכה הרבה, לאמפטיה ולאהבה לה זכתה, קראה לבתה הצברית (בת ה-13 היום) שושנה, על שמה של הגב' בורובסקי, כמובן. כיום, אולגה-אביגייל הינה פקידה ברשות האוכלוסין וההגירה ומתגוררת במעלות.

כיום בני המשפחה, כולם יחדיו, מבלים את חגי ישראל בכלל ואת ליל הסדר ויום העצמאות בפרט, במפגשים משפחתיים המלאים באור וחום וכוללים את הצאצאים כולם.

תפילה פרטית

מידי בוקר בבוקרו קורא בורובסקי פרקי תהילים ומתפלל תפילה פרטית. הוא איננו מתפלל מהמקום הדתי, אלא מהמקום האישי, כשם שהוא מתחבר לפרשנויות התנ"ך כהיסטוריה.

אהודה עליו האימרה: "משה קיבל תורה מסיני – העבירה לאהרון… לכהנים… יצאה בת קול…" ופרשנים מפרשים הכתוב בכל דור ודור כמתאים לאותו הדור. לפי הבנתו, רוב חוקרי המקרא, הארכיאולוגים וההיסטוריונים בארץ ובעולם, סבורים שהספרים ההיסטוריים במקרא כונסו ועובדו לכדי חיבור היסטוריוגרפי מקיף על תולדות האומה. נכון הוא שהחוקרים נחלקים בשאלה מה משקלם היחסי של המקורות הקדומים אשר עמדו לנגד עיניהם של המחברים המאוחרים, ובעיקר לגבי מידת אמינותם ההיסטורית.

ספרים

מספרייתו מוציא בורובסקי שני ספרים אותם הוא קורא הוא עתה: הראשון הינו "עיר גדולה ואנשים בה הרבה", מאת רון חולדאי, אשר מבקש לספר לנכדיו אודות הוריו וחבריהם, דור ראשון לגאולה, שייסדו קיבוץ, נלחמו והקימו מדינה, אך גם חוו טרגדיה שאין נוראה ממנה, בה ניספו בני משפחה וחברים בשואה. על הילדות בקיבוץ חולדה, על 26 שנים בחיל האוויר כטייס קרב בארבע מלחמות, על הרגע בו החליט לבחור בחינוך, כשמונה למנהל הגימנסיה העברית "הרצליה".

שינויים של עיר

במיוחד מתעניין בורובסקי בחלק הדן בהחלטה להתמודד על ראשות עיריית תל אביב-יפו, אותה קיבל חולדאי לידיו בשנת 1998, כשהיתה זו עיר כושלת, מזדקנת ומתכערת, פושטת יד ורגל, אשר תושביה עזבוה. והנה, הפך את העיר העברית הראשונה לעיר מבוקשת ופורחת, עיר של דמוקרטיה, סובלנות, פתיחות וקבלת האחר, עיר של חדשנות, תרבות ושמחת חיים. כזאת מבקש בורובסקי להשכיל, להפנים ואף לבצע.

קורותיה של מדינה

הספר הנוסף הוא "גלויות מהמוסד" מאת ארל'ה שרף, אשר החל את דרכו בשירותי הביטחון הישראליים כשומר הראש של ראש הממשלה דוד בן־גוריון, וכמעט במקרה התגלגל משם למוסד. בספרו חושף שרף בשפה קולחת, מרתקת ומלאת הומור, את הסיפורים שמאחורי הקלעים ומאחורי הצללים של ארגון הביון הישראלי, סיפורים שהם חלק בלתי נפרד מקורותיה של מדינת ישראל.

יעקב אוהב לשהות בביתו, שכן זוהי דירה מכילה ומחבקת מחד ופונקציונאלית מאידך. הוא אוהב את קומת המגורים הראשית וממעט לעלות אל החדרים השמורים לילדיו ולנכדיו. במפלס זה ישנה פינה הנקראת "פינת המסורת", בה כמה פרטי מסורת עשויים כסף, מעשה ידי "הצורפים".

'חיפה עולה על כולנה'

אך יותר מכל אוהב הוא לבלות את עתותיו במרפסת רחבת הידיים, בה ניתן לחוש כאילו נמצאים בלב הטבע של הר הכרמל. הנוף הנגלה לעין הוא נוף אורבני ונוף חורש ירוק. לדעתו, "חיפה הינה אחת מהערים היפות ביותר בארץ, אם לא בכל העולם כולו". הוא מציין שכטיילים סקרנים כבר חוו וראו את סן פרנסיסקו, את ערי ברזיל וגם היו בקייפטאון שבדרום אפריקה, אך לדידו "חיפה עולה על כולנה".

'האהבה תנצח'

כמובטח, איננו עוסקים כאן במצע הבחירות, רק זאת נאמר, כי בורובסקי מייחל לחולל מספר שינויים שייטיבו עם העיר, בהם סבור הוא מעל לכל ספק, כי על שיטת הניהול הריכוזית לעבור מן העולם. הוא שואף לשיקום ושיפור מערכת היחסים בין ראש העירייה לחברי מועצת העיר, לטיפוח עובדי העירייה תוך החלת אומנות הניהול, בה זוכים העובדים לחיזוקים ולשיתוף, שבתורו ייטיב וייעל את השירות הניתן לתושבים. "עם האהבה לחיפה ננצח", הוא מסכם.