דן לביא החיפאי (1944) הוא מדען ומהנדס ישראלי, אשר עסק במחקר ופיתוח שהתמקד בעיבוד תמונות. לביא עבד בתעשיות היי-טק ואף היה המנהל המדעי והאוצר הראשי של המוזיאון הלאומי למדע וטכנולוגיה בחיפה.
שילוב לימודים מדעיים עם לימודי האמנות
לביא בעל תואר B.Sc בפקולטה להנדסת חשמל בטכניון, ותואר Ph.D ביוניברסיטי קולג' לונדון בנושא עיבוד תמונות בשדה "האינטליגנציה המלאכותית". בנוסף לכך, לביא הוא צייר אמן.
לביא הינו חיפאי אשר יצירותיו מראות את העיר, ובעיקר הדגש הינו אודות האנשים שגדלו וצמחו כאן, כמו גם שימת דגש על השינויים החלים בנופה של העיר בעת התבגרותו וכן במהלך חייו. כשם ששילב את הלימודים המדעיים עם לימודי האמנות – הרי שגם בעבודותיו ניכרים סימנים של הנושאים אותם חקר.
"גם אני חי פה"
כאן המדור המביא אליכם דמויות חיפאיות מרתקות בבית מגוריהן כאשר ההיכרות הינה דרך הסיפורים, המטענים ונקודת המבט הייחודית של האנשים המרכיבים את הפסיפס האנושי של עירנו חיפה. דהיינו, אלה החיים והגרים פה, ממש כשם המדור – "גם אני חי פה".
במסגרת מדור זה נכיר דמויות חיפאיות ואת מקום מגוריהן. ההיכרות איננה דרך מטראז' הדירה, או הערכה נדלני"ת או תיאור עיצובי בלבד, אלא מהותה של היכרות זו הינה להיוודע בבית המארחים – אל הסיפורים, אל המטען הרגשי ואל זווית הראייה הייחודית האישית.
חיפה של שנות ה 40'
ברחוב ציפורי אשר בחיפה של שנות ה 40', באותה הדירה יחד עם עוד משפחה, גרה גם משפחת ליפשיץ (לביא) אשר רוב בני שתי המשפחות נספו בשואה.
כאן נולד דן, לאם חלוצה שעלתה ארצה בשנת 32' ולימים הייתה אחות כירורגית בביה"ח רמב"ם ולאב אשר עלה ארצה ב-1928 לאחר מאסר בגלל פעילות ציונית במסגרת תנועת החלוץ, ולבתם האחות הבכורה אילנה אשר הייתה אז כבר בת 9. אביו של דן עבד כפועל בכמה קואופרטיבים, התקדם בסולם הדרגות ואף מונה למזכיר מרכז הקואופרציה לתעשייה ושירותים באזור חיפה והצפון.
מכשפה, מנגנון טכנולוגי והכלב חומי
דן מתאר ילדות קסומה בהדר הכרמל, באזור עמלני של משפחות פועלים. שכונה בעלת גוונים רבים ובה תושבים מכל העדות והזרמים. ילדם הצעיר של משפחת ליפשיץ (לביא) מאד אהב להשתתף בפעילויות השונות אשר התקיימו בתנועה המאוחדת – אך יותר מכל אהב הוא לצייר.
עניין היכולת ליצור מציאות מדומה או אמיתית החל ברגע בו צפה בסרט "הקוסם מארץ עוץ". בהיותו כבן חמש וחצי לקחו אביו אל בניין מהודר ומפואר, הרי הוא אולם "מאי" ברחוב חסן שוקרי אשר בעיר חיפה. לצידו של "מאי" שכן אף קולנוע "מאיון", שהיה קולנוע קטן יותר.
בדיוק במקום הזה נכמרו רחמי הילד דן על המכשפה. אמנם היא צויירה כדמות שלילית- אך המים הרבים אשר נשפכו עליה הפכוה לערמת חול בפינת החדר. לאחר הקרנת הסרט, אץ רץ הילדון הצעיר לביתו וצייר למכשפה סיומת פחות קשוחה.
לכשהיה דן כבן 7 לקחו אביו לאירוע של פתיחת מחצבה. באולם התצוגה המכובד הוצגה מכונה בעלת מנגנון סינון אבנים ובה אף רשת מסתובבת. מערכת המתקן ושלל ציודו הציתו את דמיונו של הילד אשר שב לביתו, צייר והפיח חיים בשרטוט המנגנון הטכנולוגי בעל הציוד המופלא.
באותה המידה התלהב דן לצייר שוב ושוב את כלבו "חומי" אשר היה כלב תחש ארוך ושרירי, רגליו היו קצרות ואוזניו ארוכות ושמוטות- וכפות רגליו גדולות. אימו, שהייתה אחות בבי"ח רמב"ם וגם קרמיקאית, הכינה עבורו את הפיסלון של הכלב "חומי".
לימודים ככלל ואמנות בפרט
ציוריו "הראשוניים" של המכשפה, המנגנון הטכנולוגי והכלב חומי – גדשו את שולחן ילדותו. בעודו תלמיד בבית הספר היסודי ע"ש רמז, כה התעניין דן בנושא הציור, עד כדי כך שהוריו שלחוהו ללמוד ציור ורישום אצל מורים פרטיים.
בגיל 9 למד אצל הצייר אבשלום עוקשי ובהיותו כבן 10 החל את לימודיו בבית הצייר משה גת אשר גר אז בוואדי סליב. שנות לימודיו אשר בביה"ס התיכון היו בהיבט המקצועי-תיכוני בביה"ס בסמ"ת – כאשר במקביל, למד רישום אצל אברהם ישכיל, וציור אצל צבי מאירוביץ.
בשנת 1966 סיים דן את התואר B.Sc בפקולטה להנדסת חשמל בטכניון. לאחר לימודיו בטכניון ושירותו הצבאי, חזר להשתלם ברישום וציור. הוא למד רישום אצל הציירת פליס פזנר מלכין, ציור אצל הצייר צבי איליביצקי ורישום אצל האמן מנואל זלצר.
משפחה ושלל תפקידים
דן נישא לחנה, מורה לאנגלית וערבית בשנת 66', ולהם שני בנים עודד (יליד 72') הגר בכליל וירון (יליד 70) הגר בבנימינה ומהם 7 נכדים.
בשנת 1982 קבל דן את התואר Ph.D מטעם "יוניברסיטי קולג' אוף לונדון" בנושא של עיבוד תמונות בשדה "האינטליגנציה המלאכותית" ובאותו הזמן הוא אף השתלם בסדנאות ולימודי חוץ באמנות פלסטית.
לאחר מכן יצא דן לשנת שבתון באוניברסיטת סטנפורד שבארצות הברית וגם שם עסק ברישום ב-PAC-Pacific Art Center.
לכששב ארצה בנוסף לפעילויותיו בתחום ההי-טק, היה גם המנהל המדעי והאוצר הראשי של המוזיאון הלאומי למדע (משנת 1994 עד שנת 1999) , אשר לימים נקרא "המדעטק".
במהלך תקופה זו, בשנת 1996, הצטרף דן לצוות המעריכים המקצועיים בלשכת המדען הראשי במשרד המשרד הכלכלה והתעשייה שם עבד בלשכת המדען הראשי, זאת כבודק מקצועי עד לפרישתו בשנת 2011.
בין שלל עיסוקיו היה דר' לביא דירקטור בחברת המוזיאונים של חיפה (שנת 1986 עד לשנת 2002). כמו גם היה מרצה חוץ בחוג למוזיאולוגיה באוניברסיטת חיפה (1997 עד לשנת 2005).
הבית והסטודיו
מאז יציאתו לגמלאות מקדיש לביא את עתותיו לאומנות. הוא חבר באגודת הציירים והפסלים בישראל, וחבר באיגוד האומנים הפלסטיים בישראל אשר מחלק את זמנו בין בית-מעונו לבין בית-הסטודיו.
ברדיוס של כמה מאות מטרים סביב "כיכר דוד הכהן" (על שם דוד הכהן, הקרויה גם "כיכר ספר") נמצאים שני מבצריו של לביא: האחד הינו מעונו, קרי הבית שבו הוא גר והאחר הסטודיו, קרי הבית בו הוא יוצר.
אדריכל הבית: דן לביא
מעונם של הזוג לביא מאופיין באדריכלות משובחת לה אחראי כמובן דן. ביתם הינו צבעוני, אומנותי ובעל סגנון אקלקטי. יש בו אפיונים מודרניים ועכשוויים מחד ומאידך אוסף מרשים של ריהוט עתיק.
בעבר הרחוק היה זה בית ילדותה של חנה ולכשהוריה עברו לגור במקום אחר – התמקמה בו משפחת לביא. לפני כמה שנים במסגרת פרויקט תמ"א שופץ הבניין – כאשר דן אמנם אחראי על האדריכלות, אך חנה הינה האחראית לעיצוב לריהוט ולטאץ' הביתי. רוב הריהוט אשר במעון משפחת לביא הינו ריהוט משווקי העתיקות אשר באנגליה, מקומות אשר בהם הן חנה והן דן אהבו לשוטט.
שפת העיצוב בבית לביא הינה ייחודית ועל זמנית הבאה לידי ביטוי בצורות של חזרות ושילובים שונים בכל רחבי הבית, בבחינת קלסיקה אירופאית עם אלמנטים קולוניאליים אך באווירה ים תיכונית.
סלון הבית וחברים
טרקלין הבית הינו החדר הראשי והגדול בבית לביא ובו מתנהלים חיי הפנאי והחברה שלהם. חדר רחב ידיים זה משמש גם לאירוח והוא החדר המוצג בפני המבקרים בביתם. הסלון הינו מודרני וכולל ספות ישיבה ומערכות בידור ביתיות, טלוויזיה ומערכת שמע.
סלון הבית הינו המקום המועדף על בני הזוג לביא, שכן הם מרבים לארח בני משפחה, חברים וידידים. כאן המקום בו מתרחשות שיחות תרבות, שיחות אישיות וגם שיחות פוליטיות.
ספריה, שעון עתיק ומקרנת סרטים
בחברה החרדית בד"כ ניצב במקום בולט בסלון ארון ספרי קודש גדול. אולם בבית משפחת לביא נמצאת ספריה מעניינת בעלת אוסף מרשים של ספרים עתיקים, וכן חפצים ייחודיים.
במדף העליון ביותר נמצאים שני חפצים קונקרטיים הקרובים במיוחד לליבו של דן. האחד הינו שעון עתיק בן 170 שנה – והאחר הינו מקרנת סרטים, בת 100 שנים אשר יוצרה ונחתמה בשנת 1924 – אותה קיבל דן מאביו.
כפי שכבר סופר, בילדותו אהב דן לצפות בסרטים, אך גם אהב לגרום נחת לחבריו. בעזרת המקרנה אותה קיבל, הוא נהג להקרין סרטים, חינם אין כסף, במסיבות ימי ההולדת של חבריו ובעוד שלל אירועים.
באותם ימים החברים התענגו על סרטי "השחור-לבן" אשר נושאיהם היו כמובן בראש ובראשונה לרוחו של דן. מספר פעמים רב הוקרנו הסרטים "ילדי הערבה", "בלרינה על הקרח" בכיכובה של השחקנית סוניה הני וכן … "מדריך אנגלי על מהלכים בעלי חשיבות במלחמת העולם השנייה"… וכך קרה שהחברים צפו במה שעניין את מקרין הסרטים.
שולחן האוכל ושולחן המחשב
בעידן שיפוצי הדירה הוסבה המרפסת רחבת הידיים לשתי פינות פונקציונליות של הבית. לצידן של מפתחי חלונות מרשימים, מהם ניבט ירוק עצי האורן החיפאיים, נמצאות שתי פינות חשובות במיוחד. האחת הינה פינת האוכל הנאה בעלת אפשרות הסבה של בני המשפחה והמתארחים והאחרת הינה פינת המחשב.
כל הללו מעוטרים בציוריו המשובחים של דן, כמו גם בחפצי נוי נאים, להם אחראית כמובן חנה רעייתו.
קמרון וממ"ד
כהומאג' לבעלי הבית הקודמים, הלוא הם הוריה של חנה, הושאר אלמנט אדריכלי ייחודי והינו מיפתח של קשת המבדיל בין חלל המגורים הכללי של הבית לבין החלל הפרטי. קִמְרוֹן זה הינו קירוי קשתי אשר משולב כיום גם באדריכלות מודרנית, וזאת תוך כדי שימוש בחומרי בנייה מגוונים.
בקצהו של המסדרון נמצא הממ"ד, אשר בימים כתיקונם אף משמש כחדר עבודתו הקטן והאינטימי של דן, זאת בנוסף לדירת הסטודיו הממוקמת כאמור במעלה הרחוב.
שולחן כתיבה בן 150 שנה
מעט לפני קשת זו עומד שולחן כתיבה העשוי עץ והינו כבן 150 שנה. שולחן זה נקנה בעת שהות משפחת לביא בלונדון, כאשר הטיבו לכתת רגליהם בשווקי הפשפשים אשר בעיר. שולחן זה נקנה לפני הנץ החמה, בסביבות השעה 6 בבוקר בשוק הפשפשים הידוע בברמונדזי.
שוק זה נחשב לשוק פשפשים ועתיקות משובח. אל השוק מגיעים במשך שנים סוחרים המציעים מגוון רחב של עתיקות, החל מכלי בית, דברי נוי, רהיטים, תכשיטים שנשמרו עוד מן התקופה הויקטוריאנית, תמונות, מפות, פרטי לבוש וינטאג', כלי כסף בעלי היסטוריה ארוכת שנים, כלים עשויים נחושת ועוד שלל מציאות. בשוק העתיקות בברמונדזי ניתן למצוא מציאות חלקן בנות מאות שנים, כמו שולחן הכתיבה של משפחת לביא, אך גם חפצים המיובאים מהמזרח הרחוק.
אוסף הספלים העתיקים
לצד שולחן הכתיבה העתיק נמצאת וויטרינה אשר בה אוסף מיוחד. זהו אך חלק מאוסף הספלים העתיקים של חנה. במעונם הקודם כלל אוסף זה פריטים נוספים רבים- אך מפאת הצורך להצטמצם בכמות חפצי הנוי ניתן חלק מאוסף הספלים לבני משפחות שני הבנים.
כיום מאכלס ארון תצוגה זה את מיטב הפריטים שנשארו, אותם מקטלגת חנה על פי סדר מיוחד. למותר לציין שהיופי והצבעוניות הנבטים מוויטרינה זו משובבים את העין.
קריאה: ספריו של בוריס אקונין
בהיבט של קריאה ספרותית מעדיף דן את ספריו של בוריס אקונין. אלו הם ספרים בסוגת בלש, אשר עלילותיהם מתרחשות במחצית השנייה של המאה ה 19. הספרים משלבים בתוכם אף היבט מסוים של מאורעות היסטוריים.
למעשה, בוריס אקונין הינו שם העט של גריגורי שלבוביץ' צ'חארטישווילי שנולד ב- 1956 בגאורגיה. גריגורי הוא חוקר ספרות, מתרגם, יפנולוג (חוקר יפן), וסופר גאורגי יהודי רוסי, ואף מחברה של סדרת ספרי הבלש ההיסטוריים כמו "הבלש החדש" "תיבת פנדורין". מאז 1998 הוא מנהל את כתיבת הפרסומים שלו בשתי הזהויות במקביל – יצירות ספרותיות בשם אקונין, ומחקרים ספרותיים ותרגומים בשמו האמיתי – צ'חארטישווילי.
כל עלילות הסיפורים מתרחשים בשלהי המאה ה-19, כאשר התפאורה והדמויות משוחזרות באופן משכנע ביותר, אך לכל אחד מהם מיקום ורקע אחרים. "עזאזל" מתרחש במוסקבה, ממנה נוסע פנדורין לאנגליה, בעקבות פושעים בינלאומיים; "גמביט טורקי" הוא רומן ריגול היסטורי שמתרחש בזירת הקרבות במלחמת רוסיה-טורקיה, ומסופר מזווית ראייתה של אישה. עלילת "לוויתן" מתרחשת כולה על סיפון ספינה במהלך שיט להודו (כמחווה לספרי אגאתה כריסטי) ועוד. התעלומות הבלשיות, שהן שנונות ובנויות כהלכה, הן רובד אחד בלבד של הסיפורים. יש לציין שאקונין מקשר ואף מושפע בספריו מהספרות הרוסית, העולמית וגם מההיסטוריה הרוסית.
ה-ספר: ריצ'רד דיבנקורן
אך-ברם-אולם הספר אשר לדעתו של דן, והקרוב ביותר לליבו, הינו ה-ספר אודות ריצ'רד דיבנקורן אשר מונח דרך קבע בסלון הבית. לביא גאה מאד בהיגד המשווה את עבודותיו שלו לאלו של הצייר ריצ'רד דיבנקורן. אכן, הוא רואה בכך מחמאה אדירה.
דיבנקורן (1922-1993) היה צייר ואמן הדפס אמריקאי אשר החל לצייר ולאייר מגיל צעיר (… ממש כמו דן). בשנת 1940 הוא החל ללמוד באוניברסיטת סטנפורד וקיבל חינוך קלאסי בעבודה עם צבעי שמן. הוא נחשף והושפע מעבודותיהם של אנרי מאטיס, פול סזאן פבלו פיקאסו ואדוארד הופר.
דיבנקורן עשה דרך הפוכה מרוב הציירים בני זמנו בארצות הברית: הוא עבר מהמופשט לפיגורטיבי תוך כדי שימוש בצבעים המושפעים ממזג האוויר הים תיכוני של קליפורניה.
הטריפטיכון "אחד במאי"
בדומה לדיבנקורן אף לביא משלב את הלימודים המדעיים עם לימודי האמנות, גם באומנותו ניכרים סימנים של הנושאים אותם חקר. סימני חלונות או מלבנים גאומטריים כמו במחשב, סימנים ואותות דיגיטליים – מופיעים בחלק מיצירותיו.
העבודה "זיכרונות ילדות" מתארת את מצעד האחד במאי בחיפה, וזאת בטכניקת שמן ואקריליק על בד. זהו טריפטיך בגודל של 80 ס"מ X 240 ס"מ.
"זיכרונות ילדות" הינה אחת מהיצירות היותר מורכבות של דן אשר אודותיה כתבה ד"ר גליה בר אור במאמרה "תהלוכת אחד במאי בחיפה האדומה 1949" – שטריפטיך זה נקשר בתולדות האמנות לציורים שבהם אמונה ואמנות הן שתי פנים זו של זו, וכי מבנה הטריפטיך מצביע שמקום וזמן נקשרים כאן ליחידה אחת, תמונה בעבר מציתה את מציאות תמונת הווה… כה עוצמתי הוא הטריפטיכון "אחד במאי".
הם לא ידעו סבתא וסבא מהם
עבודה ייחודית נוספת דנה בילדים אשר בדורם, בגין השואה, לא השכילו לדעת ולהכיר את דמויות הסב והסבתא. כל הילדים בציור "ילדים שלא ידעו מהם סבתא וסבא" הינם ילדי גן "הגנון של מלכה", אשר חוגגים בשנת 1948 – שנת הקמת המדינה- יום הולדת 4 לילדה עדנה לקר (לימים רעייתו של יהושע סובול). למזלם של ילדים אלו הוריהם עלו לארץ לפני עליית הנאצים.
עבודת הדיפטיך הלזה הינו בטכניקת צבעי אקריליק על קנבס וגודלו: רוחב 2 מטר וגובה 1.2 מטר.
ציור מחווה לאמן מארק רותקו
מארק רותקו (1903 – 1970) יליד לטביה, היה צייר אנרכיסט יהודי-אמריקאי. רותקו השתייך והיה ממייסדי זרם האקספרסיוניזם המופשט, שכונה גם "אסכולת ניו-יורק", והוא נחשב לאחד מגדולי ציירי שדות הצבע. רותקו טען שבשבילו הצבע הוא "רק כלי", היות ומטרת ציורי שדות הצבע הינה לבטא רגשות אנושיים ודתיים באופן טהור.
דן לביא הושפע מאישיותו המיוחדת והכריזמטית עד כדי שצייר עבודת מחווה לאמן, המוצגת דרך קבע במעונו. בשנת 1970, לאחר מאבק ארוך עם מחלת הדיכאון, בנוסף לבעיית השכרות – שלח רותקו יד בנפשו בסטודיו שלו אשר בניו יורק. בשנת 2006 – כתב יד גנוז של רותקו, על פילוסופיית האמנות שלו הובא לדפוס על ידי בנו.
מיגור ה"התנוונות" והצורך העכשווי ב"טיהור האורוות"
לביא איננו נמנע מלבטא את דעותיו הפוליטיות והשקפת עולמו החברתית ביצירותיו האמנותיות. לכן, כבר בתחילת שנת 2015 צייר לביא ארבעה ציורים ובהם דמותה של השרה מירי רגב (ניתן לצפייה גם בסרטון היוטיוב אשר לוט מעלה).
לכשצויירה רביעייה זו היא נקראה בפי דן "התנוונות", ובהמשך לכך הוא טוען: "אז, באותה העת לא תיארתי לי – שהמצב יהייה הרבה יותר חמור מסתם התנוונות".
ציוני נלהב – "אין לנו ארץ אחרת"
בתקופה הנוכחית, הכה מאתגרת, כמו אזרחים רבים נוספים גם לביא חרד לגורלה של מדינת ישראל. הוא ציוני נלהב ובראש מעייניו ההיגד ש"אין לנו ארץ אחרת" – היות ולדידו כאן זהו המקום האולטימטיבי אשר יכול לשמש כמקלט ליהודים. דן נחרץ בדעתו שבכל מקום אחר, עלולים היהודים לשוב ולהיות מובלים כצאן לטבח.
זאת הסיבה בגינה הוא גורס ומטיף שיש "לטהר את האורוות", וליצור שלטון אשר יטיב את המצב הנוכחי למען אזרחי המדינה כולם.
אוליי דן לביד
איזו יכולת מופלאה להפיח חיים על ידי התיאורים וההסברים שבכתבה המרתקת! ביתו של האדם הכישרוני והמרתק ראוי שיקבל במה ציבורית והוא הופך לרגע למוזיאון שהמסייר בו, בזכות ההדרכה הנהדרת של הכתבת, לומד על מגוון תקופות וזאנרים אמנותיים! תענוג!
תודה רבה על הסיור המופלא ,בתוספת ההסבר.מרתק/ מרשים. 👍🇮🇱