"בדרך למייקל עוצרים בהדר" • יצחק טויטו

(חי פה בסיפורים) – יצחק טויטו • מחבר "לאסוף מתנות מהרצפה" ו"הצלפת שוט" – שראה אור בימים אלה ממש…

• המשך הסיפור מהשבוע שעבר

דנה נעלמה

דנה, ששירתה בתפקיד בטחוני רגיש בפריז, נעלמה.
כל רגע שעובר הוא קריטי וג'מבו, ארוסה, שהבין ממפקדה בשטח כי למרות כל מאמצי הגופים השונים הפועלים בשטח, אין להם שום מידע או רמז על סיבת היעלמותה, החליט לצאת בעצמו לפריז. חושיו זעקו כי שום דבר לא תקין וכי יש שם הרבה יותר ממה שנראה.
הוא הגיע לבית הספר התיכון, מקום עבודתו של צ'אמפ בניסיון לגייס אותו למשימה שהוא עדיין לא שיער עד כמה היא מסוכנת ולא צפויה.

עכשיו, ישבו שני החברים הוותיקים מסביב לשולחן עץ, באדיבות הקרן קיימת, בפינה מוצלת בחצר בית הספר, שקועים בהרהורים, אולי בתכנונים. ג'מבו לא סיפר מעולם לידידו על שירותו הצבאי ולמרות שהוא תמיד הסתפק בתשובה של 'אני משרת בקריה', צ'אמפ ידע שזו התחמקות ובשלב מסוים, הפסיק להציק לו עם שאלות מהסוג הזה.

הוא תמיד פה

במרחק של כשלושים מטרים מהם, תלמיד כיתה י"ב, קפץ מחלון הכיתה החוצה אל החצר והצטרף בקולניות לקבוצת בנות שישבה על גדר אבן נמוכה. הוא בסך הכל עשה את הבחירה הטבעית של נער בן שמונה עשרה. בחירה בין ישיבה בשיעור לשון רב פעלים ובניינים, לבין הצטרפות לחברת בנות חמודות בנות גילו. נער בריא. פחות מדקה עברה וכינוי מעליב נשמע מכיוון הנער לעבר אחת הנערות. המילה אך יצאה מפי הנער וצ'אמפ קפץ מהספסל כנשוך נחש. הוא ניגש אל התלמיד שהיה נמוך ממנו בחצי ראש וחיבק אותו בכתפיו, תוך שהוא מושך אותו הצדה.

"וואיי… לא ראיתי שאתה פה המורה". פלט הנער בהפתעה.
צ'אמפ דיבר איתו כמעט בלחש. "אני רק היום פה, אבל הוא תמיד פה."
הנער לא הבין. "מי זה הוא?"
צ'אמפ, עדיין בחיבוק חזק, לחש לו באוזן. "אבא שלך. גם אם אתה לא רואה אותו, הוא תמיד איתך ולפני חצי דקה הוא התבייש. בגללך".

הנער חיפש את המילים המתאימות, שלא היו קיימות בתוכנה שלו ואז, הוא שמע עוד כמה מילים באוזן. "אני מכיר אותך בתור גבר. אז, לך אל החמודה ותגיד לה שטעית, אתה מבקש סליחה, ו… לא יודע, כל דבר טוב שנראה לך. העיקר, שאחר כך יהיה לה חיוך על הפנים. אני הולך ולא אראה את זה אבל אבא יראה, כי הוא תמיד איתך. תמיד".
צ'אמפ שחרר את הנער וחזר לידידו הוותיק.

הבעת הערכה, מעט משועשעת, נראתה על פני חברו. "איפה למדת את כל הדברים האלה?"
צ'אמפ התיישב. "לא לומדים, זה חינוך של בית אבא, גם אתה היית עושה את אותו הדבר. אולי בסגנון אחר, אבל אותו הדבר, ככה גדלנו. אתה באמת חושב שדברים כאלה לומדים באוניברסיטה? הצחקת אותי. או שאתה מחנך או שלא."
"אולי." הניד ידידו בראשו.

בדרך למייקל עוצרים בהדר

'צאמפ התבונן בו. "מתי טסים?"
"מחר, בתשע בבוקר."
"אתה יודע מה, אם אתה צריך צוות, או לפחות עוד מישהו, שווה לדבר עם מייקל."
מייקל נמנה על חיל הנחתים האמריקאי ובמסגרת השיטוטים הימיים שלהם, ביקר כמה פעמים בארץ. לאחר שחרורו, החליט שזה המקום שהוא רוצה לגור בו. לשמחתו, התברר שיש לו אי שם שורשים יהודיים. חוק השבות היה איתו והוא נשאר. פגישה מקרית באוניברסיטה עם צ'אמפ הובילה לידידות אמיצה שעכשיו חשב, שכדאי לצרף אותו אליהם לצרפת. ג'מבו, שלא הכיר אותו, מלבד הרקע המועט מידידו, הנהן, "בוא ניפגש איתו."

אחד כזה ודאי יכול לעזור בפריז, אבל לא קונים חתול בשק, כדאי לראות אותו קודם.
"תראה," אמר צ'אמפ, "אני מסיים כאן בארבע. למייקל יש בחיפה מועדון לאומנויות מלחמה לנערים והוא נמצא שם כל יום אחר הצהריים, בוא נקפוץ אליו, תן לי רק כמה דקות לארגן מילוי מקום לשיעורים שלי."

בדרך לשכונת הדר בחיפה, צ'אמפ פזל לעבר ידידו, "יש לנו קצת זמן והבטן שלי מתחילה לקרקר, אז התפריט המגוון שלנו הוא כזה: יש לנו את שורת הפלאפלים בתחילת רחוב החלוץ שכולל את מופע השלכת הקציצה לגובה וחזרה ישר לפיתה, יש גם את פלאפל אוריון, לא כולל הצגה יומית ויש את פלאפל ארמון, זה עם הפול בפיתה וקציצות החומוס הדחוסות בפטרוזיליה, מה אתה בוחר?"
"ארמון." פלט ידידו קצרות.

'ארמון' זה לא עוד קולנוע

הוא לא היה במצב הרוח המתאים להומור והיה יותר שקט מהרגיל, אם זה בכלל אפשרי וצ'אמפ ידע כי הוא מריץ בראש כל תרחיש אפשרי שירמוז על סיבת היעלמותה של דנה. הם ישבו על גדר אבן נמוכה ליד דוכן הפלאפל הקטן. ממול, מעבר לכביש, התנשא מגדל ארמון. מגדל, שנבנה על חורבות הקולנוע המיתולוגי. החריבו היסטוריה ובנו עליה מגדל משרדים. אין סנטימנטים, הכסף לא רואה אף אחד ממטר, אפילו אם אתה הקולנוע המיוחד ביותר במדינה, אפילו אם בנו אותך ב 1935, לפני מלחמת העולם האחרונה. האחרונה בינתיים. כי 'ארמון', לא היה עוד אולם שמקרינים בו סרטים.

היה לו לארמון לובי מפואר ומעל היציע היה גג שניתן לפתיחה וזה קרה בימים חמים. בימים כאלה, כל הגג היה נע חרש על מסילה ואפשר לצופים לראות סרט עם כוכבים מעל, ובליווי משב אוויר קריר. 'אייר קונדישן, מייד אין יזראל'. והיה מן טקס בקולנוע. כשהגיעה שעת ההקרנה, גונג דרמטי הדהד באולם ואז, כמו בגירוי מותנה, הקהל היה משמיע אוֹוֹוֹוֹוֹוֹוֹוֹ ארוך, מסך הקטיפה האדום והכבד היה מתחיל לעלות והגג היה מתחיל לנוע חרש במסילתו.

זיכרון צילומי

עכשיו, התבוננו שני החברים על מגדל משרדים, שלא יודע כלום על היסטוריה ועם הרבה זיכרונות. בין נגיסה לנגיסה אמר צ'אמפ, "אתה זוכר שראינו כאן את ג'ימס בונד ב'גולדפינגר'?"
 'אתה זוכר…'  זו מן צורת ביטוי. מן פתיח להעלאת נושא מסוים. אלא שלג'מבו היא לא התאימה, לפחות לא במובן המילולי שלה. הוא ניחן בזיכרון פנומנלי. בצעירותם, צ'אמפ קרא לזה – זיכרון צילומי. כשהיה בגיל תיכון הוא כמעט ולא נכח בבית הספר. ברוב הזמן היה עסוק בעזרה לאביו שעבד בהובלות, או בכל עבודה מזדמנת כדי לעזור בפרנסת המשפחה.

כשרצו לסלק אותו מבית הספר, כיוון שהיה יותר לא נוכח מאשר נוכח, הציע צ'אמפ לְאביו של ידידו: 'לך למנהל בית הספר ותתאר את המציאות כמו שהיא. תגיד שאתה צריך את הנער לעזרה בפרנסת המשפחה ואז, תציע הצעה. תציע שיעשו ניסיון, סוג של תקופת מבחן. תגיד להם: 'הבן שלי, יגיע יום אחד בשבוע לבית הספר לעדכונים ויבחן בכל המבחנים הנדרשים. אם הוא יכשל אפילו באחד מהם, סלקו אותו.' למזלו, מנהל בית הספר לא היה מקובע בנהלים והסכים לשני חודשי ניסיון. אולי כיוון שהיה בעל רקע דומה, דומה לבית הגידול של היושב מולו – ואדי סאליב בחיפה.

באותם שני החודשים, נבחן ג'מבו בשלושה מבחנים, היסטוריה, ספרות ומתמטיקה. בשניים הראשונים קיבל מאה, ובאחרון קיבל שישים. 'אין מה לעשות ידידי, במתמטיקה תצטרך קצת להתאמץ, הזיכרון הצילומי שלך לא יעשה שם את כל העבודה.' אמר לו צ'אמפ.

אליפות המחוז

עכשיו, ג'מבו נשאל על ידי ידידו, האם הוא זוכר את ג'ימס בונד ב'גולדפינגר'. ג'מבו הנהן ופלט, "ואז, באמצע המתח בסרט, אמרת: היי, ס'תכל למעלה, רואים את הכוכבים, הגג של האולם נעלם, בטח עוד טריק של ג'יימס בונד."
צ'אמפ צחק, מרסס נקודת טחינה לזווית הפה. "אין על שון קונרי."

"כן, במיוחד אם הכרטיסים לא עלו לנו כלום."
צ'אמפ עצר את הלעיסה ופלט קצרות. "לך לא עלה."
"קטן עליך." מלמל ידידו באדישות.

זה היה באמצע השנה השביעית, יא', בתיכון של צ'אמפ. הוא התכונן באופן עצמאי לתחרות אתלטיקה שהמורה לחינוך גופני בבית הספר אמר שהיא חשובה. 'אליפות המחוז', הוא כינה אותה.

ג'מבו ראה את ידידו מתאמן בשעות הערב וחשב שכך נראה אדם שדיבוק נכנס בו. צ'אמפ, לבוש מכנסיים קצרים וגופיה קרועה בצדדים רץ בקצב, שנראה לו מהיר למדי מרחוב שיבת ציון, לכיוון מעלה השחרור, פנה ימינה במדרגות 'עומר אל כיאם', הצמודות לבניין התקשורת הענק, ומקצה המדרגות, המשיך בשארית כוחותיו את העלייה התלולה, עד מול הכניסה ללשכת הגיוס. את הדרך חזרה לנקודת המוצא, הוא עשה בריצה קלילה. אם אחרי שצפה בו וחשב שכנראה דיבוק לא ידידותי כלשהו נכנס בו, אחרי שראה אותו עושה זאת עשר פעמים, הוא היה בטוח.

ערב לפני התחרות, הוא הודיע לידידו כי יבוא לאצטדיון בקריית אליעזר לעודד. "אין צורך," ענה צ'אמפ. "אין לנו סיכוי ממילא. יהיו שם בתי ספר גדולים שמשקיעים הרבה בנבחרות שלהם, מעסיקים מאמנים, קונים ביגוד והנעלה לנבחרות ומביאים אוטובוסים של מעודדים מכל השכבות. אצלנו, לא משקיעים כלום, לא מוכנים לוותר על שעת לימודים, לא לצורך אימונים ובטח לא לשחרר תלמידים ליום שלם לעידוד, כלום. כל עניין הספורט אצלנו זניח לחלוטין."
"כן, אבל חוץ מההישגים הקבוצתיים, יש בטח פרסים, או התייחסות לתוצאות אישיות, לא?"
צ'אמפ ביטל את השאלה בתנועת יד.

למחרת, דקות לפני תחילת התחרות, הוא לא התפלא כשראה את ידידו על הטריבונה.
באותם רגעים הוא לא שיער מה יהיו ההשלכות של תוצאות התחרות.

מוזמנים להיכנס לקישור, שם תוכלו לקרוא את הפרק הראשון מכל אחד מספריו של טויטו, וכמובן, תוכלו לבצע רכישה ולקבל את הספר או את שניהם, בדיוור מאובטח, להנאתכם:

יצחק טויטו

לאחר שנים של עיסוק בחינוך, יצא לפרישה מוקדמת ועוסק בכתיבה ובייצור יין ביקב הבוטיק הקטן שבבעלותו. לאחר הצלחת ספרו הראשון "לאסוף מתנות מהרצפה" שזכה לשבחים ולאהבה רבה בקרב הקוראים, הוציא לאור, ממש בימים אלה, את ספרו השני – "הצלפת שוט".