(חי פה בספרים) – "בת מספר 4" – הפרק הראשון • ממתק לשבת
יש משהו לא סגור בלילות. ברגעים בהם החלומות נושאים אותנו לאן שיחליטו, בעלטה שעוטפת את ההכרה שלנו ומותירה אותנו חשופים בלי דעת להפרעות מן החוץ. מצד אחד, שינה היא זמן להיטען, לגדל תאי גוף חדשים. אומרים שבשינה תינוק גדל כמו אכל כמה ארוחות כשהוא ער. מצד שני, שינה היא גם המקום שמזכיר לנו, בלי צנזורה ובלי רחמים, את פחדינו הכמוסים. ואז השינה היא הגיהינום הרודף את החולם. אין מישהו שלא התעורר לאזור הזה של ספק חלום ספק ערות ועבר זמן של נצח עד שהבין ש"זה היה רק חלום". אבל מה עם אלה שעבורם הסיוט ממנו התעוררו הוא מציאות בלתי נשכחת?
יש בינינו אנשים, רבים מידי, שהדברים הקשים ביותר קרו להם כשעצמו את עיניהם והתמסרו בתמימות לחלומות. יש בינינו, ילדים, רבים מידי, שהביטחון שאמור להיות מובטח להם כשהם בחדרם עטופים בשמיכה, הופר. כל איש ואישה, כל ילד וילדה, עם הסיפור שלו. התוצאה היא אחת. עבורם השינה היא אויב. ובכל לילה, הם מנסים מחדש. ומתבדים.
הילה סבן, גיבורת ספרי, בת מספר ארבע, רדופה בשנתה. מה רודף את לילותיה? ואיך ד"ר בל מנסה להבטיח לה את אותה שינה ללא סיוטים עליה קראתם בפרולוג שפורסם כאן בשבוע שבעבר. (בקישור):
אנחנו ממשיכים בממתק לשבת, פרק נוסף בעלילה. לפניכם הפרק הראשון בו אנו חוזרים מעט אחורה בזמן אל היום בו נפגשו ד"ר בל והילה סבן. ערב חג המולד של שנת 1971.
בפרק זה תכירו את הכומר פרנסיס שהזמין את ד"ר בל להיות רופא המנזר ולטפל בהילה. תפגשו גם את אחיות המנזר, תקבלו הצצה אל מה בעצם קורה בלילות בין הכתלים ואיך הביטלס קשורים לסיפור. דמות חשובה שתחתום את הפרק היא אחותה של הילה, יפית סבן, שעומדת לגלות משהו שישבור את ליבה ואת עולמה.
קריאה נעימה.
פרק 1
השבוע שלפני מיסת חצות של חג המולד, 24 בדצמבר 1971
היה משהו שובר לב בהמיה הזאת שנשמעה במעומעם בבית התפילה. עוד מעט ייפתחו השערים לקהל המגיע. מנזר סטלה מאריס היה ידוע בהכנסת האורחים שלו ולא רק נוצרים היו מגיעים לשמוע את תפילת חג המולד. ג'ון זקף את ראשו, ניסה לברר מה הוא שומע ומהיכן. האב פרנסיס עצם את עיניו בכאב, "זאת היא. זאת הסיבה שביקשתי מדודך, הכומר מרטין, את נוכחותך כאן, ד"ר בל."
"מי זאת היא?"
"הילה," עוד אנחה מלווה בצער על פניו של האב פרנסיס.
"אני לא מבין."
"לילות רבים היא מתעוררת בבכי. שום דבר לא מרגיע אותה. האחות קתרין נאלצת לקשור אותה למיטה כדי שלא תזיק לעצמה. זה מראה לא יפה, ד"ר בל. אבל בלי קשר למראה, אני רוצה לעזור לה. אני מחויב לעזור לה."
"אני אבדוק, האב פרנסיס."
"אבקש מהאחות מרי ללוות אותך לשם."
כשידיה ורגליה קשורות נראתה לו במבט ראשון כמו הגרסה הנשית לישו הצלוב. מראה פניה המעונות השלימו את המחזה. כמה סימבולי, בחורה צלובה בערב חג המולד, חשב במרירות. הוא פתח את תיקו והכין את זריקת ההרגעה. האחות קתרין אחזה בזרועה לייצבה והוא הזריק את החומר.
"אני אישאר איתה, האחות קתרין, האחות מרי. אתן יכולות ללכת לתפילה."
יושב על הכיסא לידה, התפנה לבחון אותה. היא לא הפסיקה לנסות ולהילחם בכבלים שקשרו אותה. הוא הבין את המילה 'לא' שאמרה, אבל את שאר מילותיה לא הבין. ג'ון הבין עד מהרה שלא יוכל לשבת בשקט ולחכות שהחומר יתחיל להשפיע. הבכי שלה והתחנונים עינו אותו. הוא ניסה לדבר אליה, אך התגובה שלה רק החמירה אז הוא שתק. כשניסה לאחוז בידה, להרגיע אותה במגע, פקחה את עיניה ומה שראה שם עצר אותו והוא הסיר את ידו, ואף הרחיק את כיסאו מעט אחורה ממיטתה.
".Here comes the sun, little darling" התגובה הייתה קטנה אך מורגשת. לרגע שקט בכיה והוא חשב שהתרופה הרדימה אותה, אבל היא חזרה לבכות. אם כי מעט פחות. הוא המשיך בשיר של הביטלס. משום מה זה הדבר הראשון שעלה בדעתו. הוא רצה להבטיח לה שהשמש תכף תעלה והחיוך יחזור לפניה, בדיוק כמו בשיר. שוב ושוב חזר ושר ברכּות של מנגינת ערש את המילים, עד ששקטה.
"בימים היא יושבת ליד החלון, מביטה אל הים ושותקת. היא כן אוכלת מעט, אבל לא מסכימה לצאת אל הגן. היא נרדמת די מוקדם אחרי ארוחת הערב ובלילות כמו אלה שראית, אחרי שעות ספורות של שינה מתחיל הבכי."
"מה הרקע שלה? מהיכן היא באה?"
האב פרנסיס שתק רגע לפני שהמשיך. "אחותה הביאה אותה ביום הראשון של מאי. אני מכיר את המשפחה. הצעתי שנטפל בה כאן ושתיהן הסכימו. היא… ניסתה ליטול את חייה."
"זה לא משהו שהייתי חושב שתקבל על עצמך, האב פרנסיס, למה הסכמת לזה?"
"כי אני מכיר את המשפחה."
"זו בדיוק סיבה לא לעשות את זה. אתה תסתבך אם היא תצליח בפעם הבאה. היא צריכה להיות מטופלת בבית חולים מיוחד."
"אתה לא מבין, ד"ר בל. אני לא עושה זאת כטובה למשפחה. אני מכיר את המשפחה ולכן אני עושה את זה."
ג'ון בחן אותו ארוכות. "אני מבין," הנהן לבסוף.
"הם לא יודעים שהיא כאן. אסור שידעו שהיא כאן. היחידה שיודעת זו אחותה שהביאה אותה."
"ניסית לקרוא לאחותה כשזה קורה? אולי היא יודעת על משהו שמרגיע אותה."
"ד"ר בל, אחותה לא יכולה לבוא לכאן. אם תבוא, הם ידעו."
בערב שאחרי מיסת חג המולד ישב ג'ון במרפאה שהכינו עבורו במנזר. בתקופת נפוליאון שימש המנזר כבית חולים עבור חייליו שחלו בדֶבֶר. אומנם עברו מאה ושבעים שנה מאז, אך לא הייתה בעיה מיוחדת להסב חלק מהמבנה למרפאה. לפני בואו לא היה רופא קבוע, אולם עכשיו האב פרנסיס החליט להשמיש את שירותי המרפאה במלואם ותפקידו של ג'ון יהיה לטפל באחיות ובכמרים שבמנזרים המפוזרים ברחבי חיפה.
כשנשמעה המייתה של הילה התמתחה האחות קתרין וקמה על רגליה, אולם ג'ון עצר אותה. "אני אגש אליה. אני רוצה לנסות כמה דברים לפני שניאלץ לקשור אותה שוב למיטה."
"אתה בטוח, ד"ר בל? יש לה הרבה כוח במצב הזה, לא פשוט להשתלט עליה גם ככה."
"אנסה. אם יהיה צורך, אקרא לך."
הילה ישבה על המיטה, נשימותיה כבדות, פניה שטופות דמעות ועיניה עצומות. ג'ון הצליח להבין את המילים 'לא' ו'מאמא', אבל היא לא ממש דיברה, היא נהמה בכאב הברות לא ברורות. הוא תהה מה, לעזאזל, קרה במשפחה הזאת, אבל מהר מאוד הפסיק לחשוב על זה וניסה את מה שקיווה שיעזור. הוא התיישב במרחק ממנה, כמו בלילה הקודם, והחל לשיר את אותו שיר של הביטלס. בהתחלה שתקה, שוב בכתה, שוב שתקה. במשך יותר משעה לא ויתר עד שצנחה חזרה על גבה והמשיכה לישון. ג'ון חייך בהקלה וחזר למרפאה. הוא כמעט סיים לסדר את תיקו לפני שיחזור לכנסיית גריגוריוס, מקום מגוריו בתקופת שהייתו בחיפה, כשנשמע שוב קולה. הפעם קשה יותר. הוא רץ אל חדרה ומצא שם את האחיות קתרין ומרי קושרות אותה למיטתה.
"זריקה, ד"ר בל?"
"עדיין לא, האחות קתרין. חכי כאן איתה, אני כבר חוזר." הוא לקח את הגיטרה שלו שהייתה מונחת בפינת המרפאה וחזר לחדרה של הילה.
"ד"ר בל?"
"זה בסדר, האחות קתרין. לא ראית אף פעם גיטרה?" חייך אליה. "אני אשאר כאן הלילה, את יכולה ללכת לישון." נראה היה שיש לאחות קתרין מה לומר אולם היא בחרה לשתוק, הנהנה בהיסוס ויצאה.
צלילי הגיטרה פעלו מהר יותר מקולו בלבד. הוא ניגן כמה שירים והילה נרגעה וחזרה לישון. הפעם נשאר לידה והמשיך לנגן עוד שעה ארוכה אחרי שנרדמה. גם אחרי כן לא העז להשאירה לבדה. הוא התיר את כבליה והשתדל לא לגעת בעורה כדי לא להחרידה, נשבע לעצמו שזאת הפעם האחרונה שיקשרו אותה למיטה. הוא לא מוכן לזה יותר. מחר ידבר עם האחות קתרין. והלילה? הלילה יישאר לצידה. אם תתעורר יהיה מוכן לפני שהמצב יצא משליטה.
הוא הביט בה בדריכות. פניה כמעט שלוות בשנתה. בכל מצב אחר זה היה מאוד לא ראוי להתבונן בבחורה ישנה כשהם לבדם בחדר, אולם הוא היה הרופא שלה וזו הייתה חובתו. אז למה הרגיש לא בסדר? הוא קם בשקט ופתח את דלת חדרה, שסגרה אחריה האחות קתרין כשיצאה. עתה הוקל לו ושוב עיניו נדדו לבחון אותה. מעולם לא ראה צבע שיער כה שחור. ריסים ארוכים ליטפו את לחייה והיא נראתה כמו "dark angel", מלמל בשקט. הוא ראה את פניה מתחילות להתעוות בכאב ומייד החל לפרוט על המיתרים, והיא כמו נוהה אחרי הֶמְלין, שהחליף את החליל בגיטרה אקוסטית, רגעה ושקטה. ג'ון לא עצם עין בלילה הזה.
דוֹסָה – יפית
1 באפריל 1971, בית החולים רמב"ם
רגשות שונים ומשונים שטפו את יפית. מה קרה לאחותה? מדוע רצתה לשים קץ לחייה? היא חיבקה את אימה וניסתה להרגיעה. ומה אם לא הייתה מספיקה לעצור אותה? מה אם לא תהיה שם בפעם הבאה?
"המשפחה של הילה סבן?" שאל הרופא שנכנס לחדר ההמתנה.
יפית נעמדה, והופתעה מאימה שדחפה אותה לשבת חזרה ופנתה לרופא, "אני אדבר איתך, אני אימא שלה." איך פתאום אימא שלה, שלפני רגע הייתה שבורה לחלוטין, עברה לענייניות הזאת?
"אף אחד לא מדבר כאן לבד. אני אחותה הגדולה ואני רוצה לשמוע כל מה שיש לך לומר." נראה היה שהוקל לרופא. משהו מוזר מאוד קורה כאן.
"הילה קיבלה שתי מנות דם ומלבד צלקת היא תהיה בסדר," החל הרופא לומר כשהתיישבו במשרד הקטן שלו בבית החולים רמב"ם. "לפחות מבחינת החתך אני מתכוון."
"ומאילו בחינות לא, דוקטור? אתה יודע לומר מה יש לאחותי? למה היא מנסה ל… לשים קץ לחייה? האם זה איזשהו דיכאון של גיל ההתבגרות?"
הרופא הביט בה ובאימה חליפות, נראה כמתלבט בתשובתו. פתאום היה ברור ליפית שאימא שלה יודעת משהו שהיא לא.
"מה קורה כאן, מאמא? מה את יודעת?" לפתע הבחינה שאימה שלה החווירה כמו הקירות שסיידו בבית שלהם לפני פסח.
- מנזר סטלה מאריס הוא מנזר גברים כרמליתי. לשם החירות הספרותית נכתב אחרת.
- מתוך "Here comes the sun", ג'ורג' האריסון, 1969.
לילי מילת היא סופרת מוערכת ילידת חיפה. ספרה בת מספר ארבע (הוצאת מטאור) ראה אור לפני כשנה וזכה לאהדה רבה בקרב הקוראים. ספרה הראשון כלת הים (גם הוא בהוצאת מטאור) זכה להצלחה רבה ואף כיכב ברשימות רבי המכר בארץ.
קראתי את הספר וגם השתתפתי בסיור המעניין – ממליצה בחום.
הפרק הזה במיוחד מצמרר.
אין עלייך הכתיבה שלך כל כך נוגעת ומרגשת
תודה רבה! מחמם את הלב.
לילי איזו פתיחה נהדרת לפרק. את ממש טווה את התחושות שמאחורי הכתיבה.
כיף גדול לקרוא אותך.
בסוף בקבוק היין הישן מצא את דרכו להתבטא שוב.
תודה על המילים הנקאות ועל הנסתרות.
שבת שלום
תודה רבה עופר יקר,
איך אתה מחבר את הקולות בין כלת הים לבת מספר ארבע.
תודה שאתה שומע את קולה של הסופרת מאחוריהם.
שבת ברוכה ונתראה בפרק הבא.