אדם נושא על גבו את תרמיל נדודיו. חיינו מורכבים מסך חלקי המקומות בהם חיינו ולהם קראנו בית. עבורי בית הוא מקום שנודד עמי וחיפה, עיר ילדותי, הולכת אתי תמיד. היה זה מהלך טבעי לכתוב סיפור המתרחש על אחת הדרכים היפות בעולם, בה הילכתי עשרות פעמים; מעלה ומטה מסטלה מאריס, דרך קפלת המשפחה הקדושה אותה כינינו המקומיים קבר השייח', ממשיכה לביקור במערת אליהו הנביא ומסתיימת בטיילת בת גלים.
בת מספר 4
לפני כשנה ראה אור ספרי, בת מספר ארבע (הוצאת מטאור). בתחנות שונות על אותה דרך יפה מתרחשות סצנות בסיפור. אני מזמינה אתכם להצטרף, כאן באתר חי פה, לטיול חיפאי כפי שחוות אותו הדמויות. בכל סוף שבוע יעלה פרק מהספר. כל פרק הוא ממתק לשבת, כי עבורי ספרים הם החיים ואין דרך טובה יותר מלפתוח את השבת בקריאה.
מוזמנות ומוזמנים לקרוא, להגיב, לכתוב לי. אחרי הכול, ספר מקבל חיים רק בעיני קוראיו.
תקציר העלילה:
בחיפה של שנת 1972, הילה סבן, יהודייה ממשפחה ארגנטינאית מסורתית, מוצאת מחסה במנזר סטלה מאריס. שכנהּ, האב פרנסיס, מושיט לה יד בעת צרה. אל המנזר מגיע מלונדון ד"ר ג'ון ריצ'רד בל, שבדרכו הייחודית, עם גיטרה ושירי ביטלס, מרפא את נפשה השבורה.
זהו סיפור על מחיר השתיקה, על המאבק לבחור בחיים בכל יום מחדש, ועל קשרי רעות ואהבה שלא נכנעים למוסכמות.
בפרולוג שלפניכם תפגשו את שתי הדמויות הראשיות, הילה סבן וד"ר ג'ון ריצ'רד בל.
הזמן: שנת 1972; המקום: מנזר סטלה מאריס, חיפה.
קריאה נעימה.
חורף 1972
ראש השנה הנוצרי
"אתמול הרגתי מישהו. אם תפתח את הארון תמצא את האחות קתרין קשורה וללא רוח חיים, סתם כי התחשק לי". שתקתי ובחנתי את פניו. לא הסרתי את עיניי ממנו כשדיברתי בטון של הכתבה. דיברתי כאילו הכתבתי לו רשימת קניות למכולת של היווני בפינת הרחוב.
לא ניכר כל שינוי בעיניו כשאמרתי את המילה 'הרגתי'. הן עדיין הביעו עניין. עיניים טובות. לוּ הייתי מאמינה, הייתי יכולה להשתכנע שאכפת לו. אבל זה בכלל לא משנה. בפעם הראשונה מאז התעוררתי בחדר הזה, רחוק מהבית, עם הנזירה הפטפטנית שעשתה לי סחרחורת ולא עזבה אותי בשקט, הרגשתי תקווה קטנה. אולי הלב שלי דפק קצת, ולא מפחד. הוא לא הגיב בכלל לסיפור המומצא שלי. ד"ר ג'ון ריצ'רד בל לא מבין מילה ממה שאמרתי.
חייכתי מבפנים וכנראה את זה הוא כן ראה כי קמטים קטנים נראו בצידי עיניו שהתרככו לחיוך תשובה.
"I don't speak English," החלטתי ללכת לקראתו צעד אחד. ימים רבים הוא מנסה לדובב אותי ואני מתעלמת. אני רוצה לדבר. לא, אני זקוקה לזה ממש. אני מרגישה כאילו חלק מהלכלוך יוצא ממני. כמו אז, כשדיברתי עם דוֹסָה בבית החולים. אבל אני לא יכולה לומר את הדברים האלה לאנשים זרים. "דבר Hebrew". נבהלתי. אחרי ששתק כל כך הרבה זמן והקשיב, נדמה היה כי רק אני והד קולי נמצאים בתא הקטן הזה במנזר סטלה מאריס. היה משהו משחרר בכך שלא הבין אותי. אולי ככה כן אוכל לספר לו דברים. דברים אמיתיים. אולי לא את כל הדברים אבל גם קצת יהיה טוב. אני מרגישה כאילו יש סופת טייפון בבטן שלי, איזו לבה שמאיימת לפרוץ, לשטוף ולשרוף אותי. זאת הסיבה שהגעתי לכאן בכלל. לא יכולתי לסבול יותר את מה ששורף בי, את הקולות בראש, בלב, בגוף שלי. בגוף שלי, דיוֹס מִיוֹ, אני לא יכולה לסבול להיות בתוך הגוף הזה. קיוויתי שאוכל לנקז ממנו את חיי, אבל גם במשימה הזאת כשלתי.
עיניי נעצמו. מוזר, לא חשבתי שאוכל לעצום עיניים כשיש מישהו בחדר, ועוד מישהו זר. אבל אני עייפה כל כך. אני אדבר אתו. אני אדבר עם הדוקטור. בעברית. אני אעקור את הזוהמה הזאת שבי. אבל לא הלילה. הגרון שלי צורב. בוער. צרחתי המון. אני לא יודעת איך כל לילה הקולות האלה נמלטים ממני ללא רשות, יוצאים מהחלומות ומעירים את הנזירות המסכנות. כואב לי לבלוע את הרוק שלי. אין לי כוח לפקוח עיניים ולשתות מהמים שהביאו לי. צלילי הגיטרה היו הסימן שדוקטור בל הבין שהשיחה שלנו הסתיימה. צלילי הגיטרה הבטיחו לי זמן שינה ללא סיוטים.
לילי מילת היא סופרת מוערכת ילידת חיפה. ספרה בת מספר ארבע (הוצאת מטאור) ראה אור לפני כשנה וזכה לאהדה רבה בקרב הקוראים. ספרה הראשון כלת הים (גם הוא בהוצאת מטאור) זכה להצלחה רבה ואף כיכב ברשימות רבי המכר בארץ.
האם הכתבה עניינה אותך?
מרשים לילי מילת. שבת שלום.
תודה רבה רפי. מקווה שתמשיך גם לפרק הבא:)
חיפה של הילה סבן
חיפה של ייסורים ואהבות
חיפה של הילה שחוותה מעשים אסורים.
חיפה שתבלין חייה מגיע מאנגליה לרפא את נפשה הפצועה, את נשמתה המיוסרת.
גופה העייף מן החיים מלאי האכזבות מקבלים תפנית הנמתחת לאיטה עד למאה ושמונים מעלות.
סיפור של עליות ומורדות אך בעיקר מעלות האדם. הטובשבאדם שיכול לחולל ניסים לחא הבדל דת, צבע ומין.
תודה על ספר מרתק, רגיש וכואב
תודה על חיבורלחיפה ומסלולה היפה בין הים לכוכב הים
עופר יקר, איך תמיד אתה מותיר את הסופרת תרה אחר מילים להביע תודה. אז תודה שאתה קורא אותי, תודה שהצטרפת אליי לדרך הסיפורית והפיזית, תודה שאתה חבר. מחכה לטיול המחודש שלנו באביב בעקבות הילה וג׳ון. שבת שלום.