"זונה!" • על הקלות הבלתי נסבלת של הטרדות מיניות ○ גילי רוזן כץ

הספר "זונה!" מאת הסופר והעו"ס גילי רוזן כץ – הנה פרק מתוכו:

דופקים בדלת. מי זה? אני תוהה. הלב מכה חזק. הדפיקות מכאיבות בתוכי, מפוררות אותי. רק שהאיש שמאחורי הדלת לא ישמע את הנשימה שלי. המתכת חודרת, המפתח מסתובב, מי השיג מפתח לדירה שלי ומה הוא רוצה? חוץ משמיכות כמעט חדשות אין שום דבר ששווה לגנוב בחור העלוב הזה שקוראים לו בית.

גם כל הסיגריות בחדר המדרגות, מסריח ומלוכלך, ליאוניד כבר צעק על השכנים, אבל הם בשלהם, ממשיכים לזרוק את הבדלים. בבקשה ליאוניד, אני מתחננת. אל תריב. לא נורא. בבקשה. בשבילי, ליאוניד. ליטפתי אותו בלחי ומשכתי אותו פנימה בעדינות, אבל הוא צעק: "את מקטינה אותי. את, את עושה אותי אפס, את! משפילה אותי! למה את עושה את זה? את נהנית לעשות לי את זה".

מי דופק ככה? אין ברירה, חייבים לפתוח.

"לא שילמתם חודש שכר דירה, לריסה", גם בעל הבית מתנשם בכבדות.

שיפסיק להתנשם, הדופק שלי מזנק לשמיים כשמישהו מתנשם לידי ככה. הבלורית הקלושה שלו מתפרעת בגלל המאוורר והזרוע שלו מלאה נמשים. אנשים מנומשים תמיד הפחידו אותי. בית החזה שלו שעיר ומבית השחי שלו מבצבצות עוד שערות. אפילו כפות הרגליים שלו מלאות שערות סבוכות אדומות כהות. דווקא הייתי רוצה להגיד בתקיפות שהוא התחייב לתקן את התריסים ואת החלון המנופץ בתוך כמה ימים מהיום שנכנסנו לדירה, התחייב ולא קיים, אבל אני לא אומרת, בגלל העיניים שלו. הוא מציץ, זה לא בסדר שהוא מציץ. רק מציץ, זה הכול, לריסה, רק מציץ, תיכף זה ייגמר. לא, הוא לא מציץ, הוא ממש מביט לכיוון החזה שלי. יש מילה יותר חריפה… נועץ מבט… לא! לוטש, הוא לוטש עיניים בחזה שלי! ממשש אותי בעיניים, אני יכולה אפילו להרגיש את זה.

חם פה בישראל. כאילו סוגרים לי את האוויר לנשימה. אני שונאת כשאין לי אוויר לנשום, כל דבר רק לא למות בחנק כשהגוף נלחם על טיפת אוויר.

הוא מלקק את שפתיו, ימינה ושמאלה, בולע רוק. הזיפים של הזקן האדום שלו עולים ויורדים, הוא לש את החזה הקטן שלי בעיניו. הוא מתקדם פסיעה, ואני פוסעת אחורה, שמה את המאוורר בינינו. המאוורר רוטן, מטרטר, מצטנף כסוס רוגז.

"די!" יוצאת ממני חצי זעקה בלי שרציתי, חושפת את הפחד שרציתי להסתיר. אסור לחשוף פחד, כי אז הם מסתערים כמו כלבים. זויה אומרת שהכי גרוע שגבר יודע שאת פוחדת ממנו. כמו כלב שמזהה את הפחד של ההולך ברחוב ויהיה חייב לתקוף אותו. הריח של הזיעה גורם לו לתקוף.

"לריסה, את מפחדת ממני?" הוא שואל בחיוך.

אני ממלמלת, אצבעותיי נאחזות זו בזו ואני הודפת אותן לירכיי, מנגבת אותן מזיעת הפחד. רק שלא יחשוב שאני פוחדת. לפעמים הביטחון שלי רב יותר בלילה ואז אני צועקת בראש מורם על נהג שצפר וגילגל כלפיי עיניים ככלב מיוחם, או גוערת בבעל הדירה על המחיר המופקע ועל הסדקים שהבטיח לתקן ועדיין לא תיקן.

בינתיים אני מתביישת בשבילו על החמדנות שלו, וגם בשביל הסדקים. ליאוניד גם אמר לי להגיד לו, הוא אמר שעדיף שאני אדבר, כי אם לא, הוא יהיה אלים. הסדק מולי נפער כמו צלקת ענקית על לחי. הוא לא צריך לקחת מחיר כזה אפילו שאולי יש לו זכות כי הוא הבעלים של הדירה. הוא מדבר בביטחון, אז הוא בטח צודק ואני טועה.

"חבל, חבל לריסה", הוא אומר, מנסה להושיט לעברי יד.
"אל…" אני אומרת חלושות.
"חבל, חבל, לריסה. אני עקשן כמו פרד", הוא מחייך וזיפיו קשים. במיוחד כשהוא בולע רוק. "אני רוצה לעזור".

שוב הוא מנסה להתקרב ואני מזיזה את המאוורר חד הרגל שרוטן ברצותו להסתובב לצד השני. "אנחנו צריכים לקלוט עלייה", הוא צוחק וצחוקו מתנדנד, מריח מסיגריות וריקבון או אולי זה ריח של נקניק פסטרמה זול. מדבר רוסית של פעם, רוסית של יהודים. מתי הגיע לכאן?

"תשיגי את הכסף, לריסה, את שומעת?" מבטו נעשה חד ומשועשע בו בזמן, מעביר עיניו ממבט חודר בעיניי לעבר החזה שלי, כמו מבט אחרון של תייר מהמטוס. הדלת נגררת אחריו, חורקת כמו קשישה שמנסה לנוע. הוא מושך את הידית ואת הדלת. הדלת לא נסגרת, הוא מנסה לטרוק אותה עד שמוותר. אני נשענת על הדלת בכל כובד משקלי. יש לי בחילה וגם צמרמורת.

הספר "זונה!" נכתב על ידי הסופר והעו"ס גילי רוזן כץ, כרומן בדיוני שהעלילה והדמויות בו הם פרי דמיונו של המחבר. ממילא לא תאמינו שמציאות כזו אפשרית. אם רק הייתם פוקחים עיניים ולב…

הספר לרכישה באתר 'עברית'.