גילי רוזן כץ – סופר ורץ מרתון, עובד סוציאלי, פסיכותרפיסט שספרו זונה! יצא לאור בקרוב.
"את מי רואים כאן? המפקד הגדול, הגנרל הראשון, גיבור מלחמת אפגניסטן! מה עם נשיקה למנהלת?" גופה נצמד לגופו והיא מתנשפת, "אוי, גנרל שלי."
"ערב טוב גם לך, זויה." המפקד עטור דרגות ועיטורים בקול בס, זקנו עבות, אצבעות ידו האחת מסלסלות בשפמו וידו שנייה אוחזת במקל שממנו אינו נפרד.
"ככה אני אוהבת אתכם, מתעניינים, חופנים, ממששים, חיים." היא מחייכת כשידו של הגנרל חופנת את ישבנה. "ז'ני, ז'ני, אל תעמדי כמו גולם. בנות! ססססס, הן לפעמים כאלה טיפשות, חייבים לחנך אותן. שתייה לגנרל! מה הבאת, סתומה? טיפשה, פרה כפרייה! זה טוב להשקות חזירים אצלך בכפר. יש לנו כאן גנרל, תביאי את הוודקה היקרה, על חשבון הבית. אל תביטי בי בעיני פרה חולבת שלך, תביאי כבר!"
"עוד לא החלטתי אם אני רוצה אותה," קובע הגנרל ומביט בה בחדות.
ז'ני מביאה לו כוס משקה וזויה מסמנת לה בעיניה. היא מתקרבת במהירות ומתיישבת על הגנרל כאילו היא הייתה בתו הקטנה.
"מצאה לה כיסא?" הוא חובט בירכה קלות במקלו וצחוקו מתחלף בשיעול.
"גנרל, גנרל, אוי גנרל שלנו, תשתחרר, תן לנו לפקד עליך לחצי שעה, תסמוך על זויה.
הנה, תן לי את כוסית המשקה. במקום שתייה שתעשה לך טוב, הכנו לך שיקוי מרענן, מרדים, שישכיח את הצרות של אישה מעצבנת שלא יודעת לתת לגבר שלה לשלוט. לא, היא לא אשמה, אשמים הקומוניסטים שקבעו שוויון לנשים. יש לך כאן את ז'ני. ז'ני לא מתעייפת, ואם היא עייפה, אז מה? זו לא בעיה שלך, תנסה אותה, אתה תודה לי."
זויה עוטפת כף ידו האוחזת בכוס המשקה, מבטו קשה ועיניו חודרות לתוך עיניה והיא מחזירה לו מבט ולא מרפה.
"ניצחת," הוא מחייך. "זויה תמיד חייבת לומר את המילה האחרונה."
הוא נותן לה את הכוס והיא מניחה אותה על תחתית, מנגבת קלות והולכת לאולם.
ז'ני מחליקה על ברכיו אחורה וקדימה, אחיזת המקל בידו מרפה, והיא מתחילה לנוע לאט, מבטה קפוא ועיניו עצומות.
"בוא," היא מרימה את הגנרל ומושיטה את ידה אל המשקה שלו.
"לא צריך," הוא ממלמל, מכה קלות במקלו בישבנה, ונמשך אחר כף ידה כילד.
ז'ני פותחת חדרון קטן כגודל מיטה ובו מנורה קטנה אדומה, סדיני סטן אדומים, הקירות והתקרה מצופים טפט אדום, מגבות הידיים אדומות, אריזות הקונדומים אדומות, הכיור הקטן עשוי שיש, שנצבע אדום במיוחד על פי בחירתה של זויה.
"לגברים אין דמיון. הם צריכים שהכול יהיה פשוט, אדום. מרמז על דם ומין. קליינט לא מרוצה זאת עובדת שתישאר ברחוב, מצידי תוכל לעבוד בפינת הרחוב, ליד המכון. נזרוק לה שאריות אוכל שהמאבטח משליך לחתולי הפחים." קובעת זויה.
"ערב טוב גברים, מה שלומכם? מה אתם שותים?" אומרת זויה ומתקרבת לשלושה גברים, ושדה מתחכך ונמחץ כנגד כתפו של האמצעי שבהם.
"וודקה. הכי טובה והכי יקרה." עונה לה הגבר בחליפה יוקרתית.
"אני אקרא לשלוש בנות שיבואו מהר להציל אתכם, שלא תבזבזו את כל הכסף בשתייה ואחרי זה לא תוכלו לתת עבודה," היא מצחקקת ומחבקת את הגבר השני מאחור.
"אל תדאגי לנו," עונה השני והגברים צוחקים בינם לבין עצמם.
"זה התפקיד שלי לדאוג לכם. אתם צריכים לקבל פינוק מיידי. אני אקרא ל… תנו לי לחשוב רגע…"
"אל תתקמצני עלינו עם זקנות עייפות או קטינה בכיינית."
"סאן, סאן," היא קוראת בקול, "את לא שומעת? מריה, אולגה, מה זה צריך להיות? יושבות בצד ומחכות שיקראו לכן כמו בהמות טיפשות שמלחכות עשב. תנו שירות, יושבות אצלי, מעשנות, צוחקות. פעם אחרונה שזה קורה. ברור?" ואחרי הנזיפה היא פונה אל הגברים מתוסכלת, "אני מצטערת, אתם תיאלצו לחנך אותן. הן לא מחונכות."
"אל תדאגי, גברת. נחנך," עונה הגבר השלישי, בפיו סיגר עבה והוא מתנשף בין מילה למילה.
סאן, מריה ואולגה מגיעות, מתיישבות, מצמידות אגן ומושכות אותם אחד אחד לחדרון צר ואדום. זויה מתיישבת על כיסא בר גבוה, מדליקה סיגריה ושואפת עשן. מאחוריה ציור קיר המשתרע על קיר שלם. הציור עמוס נשים עירומות שמבטן משועמם ומשועשע, ובמרכזו גבר ואישה מקיימים יחסי מין ומבטם מופנה אל המתבונן, בהתרסה. מעליו אותיות קיריליות משובצות פטמות וחריצים יוצרות כתובת גדולה – "הבית".
היא לא מוכנה להגיד לאיש אם זה צילום אמיתי או ציור אומנותי. "אם אגיד לך איאלץ להרוג אותך" – ככה היא תמיד אומרת ובמולדובה מבינים רמזים.
"תני לי לראות את הכניסות של השבוע," הוא אומרת לפקידה, והיא בתגובה קמה בחופזה, פותחת מגירה תחתונה, מסיטה בקבוקי אלכוהול מובחרים, מוציאה את הקלסר מהמגירה התחתונה ומגישה אותו לזויה שנושפת בפניה את עשן הסיגריה, "ותעני לטלפון, עצלנית."
היא לוקחת נשימה, מביטה בטבלאות ובמספרים. "2,023 כניסות? ככה זה כשקצת מרפים את השליטה בבנות. לא נורא. בכל מקרה, יותר טוב משבוע שעבר. העסק שלי יותר טוב מיין. ענף מצליח. דואגת לבנות לעבודה, דואגת לגברים ולכלכלה של מדינה מחורבנת שיש בה ביצות ואנשים נבערים. בכל זאת לא קבענו שיהיו 2,100? הא? תעני לי!"
הצעירה מסמנת לה שהיא בטלפון.
"מי זה? לקוח? נו, מי זה?" חוקרת זויה.
"אנדרי," לוחשת הפקידה.
"אז תרשמי ונשלח לו את אנה. היא מוכנה לקבל אותם ללא האבטחה של המכון. משוגעת, אבל מעדיפה את התעריף הגבוה."
הדלת נפתחת. זויה מרימה את עיניה, בולעת רוק ואומרת לפקידה לעוף משם.
מתוך פרק ראשון של הספר " זונה!" בהוצאת איפאבליש . עכשיו באתר 'עברית'.
כתב הסופר גילי רוזן כ"ץ, עובד סוציאלי וקב"ן במיל', מומחה לטיפול בהתמכרויות, מנהל חוסן, להיערכות למצבי חירום וטראומה, וסופר הכותב על אנשים שאנחנו מתאמצים לא לפגוש.