או: "צומת הפגנת השלושה"
"אני לא מסוגל להאמין שיש כאן כל כך הרבה לכלוך והכל מסריח!" קיטר זאב, "מה יהיה הסוף?" שאל כשעל פניו נסוכה הבעה של דאגת אמת.
כשזאב שואל את השאלה הזו, ברור לכל מי שמכיר את האיש, שהוא איננו מתכוון למה שמתרחש בשירותים הציבוריים מהם יצא זה עתה. הוא מתכוון למצב הפוליטי בארץ בשנים האחרונות.
"אני לא מבין את הפוליטיקאים האלה," קרא בייאוש, "לא אכפת להם מהאזרחים שלהם ומהמדינה שלנו? איך הם לא מצליחים להתעלות מעל אינטרסים אישיים ומעל האגו שלהם? למה הם לא מקימים לעזאזל כבר קואליציה שתתחיל לעבוד בשביל האזרחים?!" זעק.
לא רק דיבורים – מעשים!
"מי שמדבר צריך גם לעשות", נהג לומר. ממרום שנותיו, הבין כבר מזמן שאין מפלגה פוליטית מושלמת ותמיד צריך להתפשר פה ושם כדי להגיע להישגים. הוא עבר בימי חייו כבר כמה מפלגות שבהן חיפש את השלמות, ונכשל. הפעם השתכנע שמפלגת "אל-ייאוש", למרות מגבלותיה, טובה יותר מכל האחרות. מנהיגיה, בר תקווה וסולי דריות, נראו ונשמעו משכנעים למדי והאידיאולוגיה שהציגו תאמה לזו שלו.
"הם היחידים שמשדרים אמינות, יושרה, סולידריות ולוחמנות שתשנה את הפוליטיקה בישראל!" הכריז בפני כל מי שהקשיב לו.
לאחרונה רכש זאב אוזניות בלוטו'ס, ומאז הוא מסתובב כל היום עם אוזניה אחת לפחות תקועה באוזנו, מקשיב ל… השד יודע מה. מדי פעם הוא פולט משפטים כגון: "איזה אידיוט!" / "אני לא מאמין שיש אנשים כאלה!" / "הלכה הדמוקרטיה, איך כל הפשפשים האלה עלו למעלה?"
גליה זוגתו יודעת שלא כדאי להפריע לו ובטח לא לשאול אותו על מה הוא מדבר.
מה אפשר לעשות?
יום אחד היה לילה, כמעט חצות, וכשזאב לא הגיע למיטה, קמה גליה, ליטפה אותו על פדחתו והתעניינה מה כל כך מסעיר אותו…
"כולם צווחים בקולי קולות את האמת בפרצוף של כולם, מדברים על השקרים, ההסתה, העבודה בעיניים, מותחים ביקורת ומזדעקים, אבל שום דבר לא מזיז לפוליטיקאים האלה שקובעים את גורלינו ואת עתיד ילדינו".
"אז מה אתה מציע לעשות?" שאלה.
"צריך לצאת לרחובות בהמונינו!" קרא והרים את אגרופו, כאילו היה לֶך ולֶָנְסָה או דני האדום.
הפגנת מחאה
זאב נרדם באותו הלילה מאוחר מאוד, וגליה החלה באמת לדאוג לשלומו. כשראתה למחרת בפייסבוק סטאטוס הקורא להצטרף להפגנות מחאה שמארגנת מפלגת "אל-ייאוש", הבינה שאולי זה מה שיעזור לזאב לפרוק את תסכולו. "אולי הוא צודק וזה באמת עשוי להשפיע", חשבה.
הסטאטוס קרא לכל חברי מפלגת "אל-ייאוש", תומכי ואוהדיה בצפון, להתייצב בצומת עין המפרץ ביום שישי בשעה עשר בבוקר בדיוק. ההפגנה, כך נאמר, תעסוק במחאה נגד השחיתות השלטונית הגואה, ומי שחפץ להשתתף בהפגנה, מתבקש ליצור קשר באמצעות מספר הטלפון הרשום מטה.
לצאת לרחובות
זאב לא היסס לרגע. הוא שלף בנחרצות את הטלפון הנייד ושלח מסרון שבו הודיע כי הוא מעוניין להשתתף בהפגנה.
לפתע עלה בראשו רעיון מדליק: "אולי יובל יסכים להצטרף אלי? לא יזיק לילד לחוות קצת פעילות דמוקרטית", חשב.
"הפגנה?" שאל יובל, "עם רמקולים, דגלים וצעקות כזה?"
"ברור!" ענה זאב בביטחון.
"יאללה, אני בא!" הכריז מייד. הוא ממש התלהב מהרעיון להיות חלק מקבוצה גדולה של מפגינים, לשאת שלטים ולקרוא קריאות, לצעוד באמצע הכביש ולשרוק בשתי אצבעות.
מאוחר יותר בערב צלצל הטלפון בביתם. זאב הרים את השפופרת.
"ערב טוב, מדבר אבי ממפלגת "אל-ייאוש". אני מדבר עם זאב?" שאל קול בריטון סמכותי.
"נכון," ענה זאב, "במה אני יכול לעזור לך?" הוא שיחק אותה "קוּל", למרות שידע במה מדובר והתלהב שחזרו אליו.
"שמחנו לשמוע שאתה מעוניין להשתתף בהפגנה מחר בצומת עין המפרץ", אמר האיש, "כולם מתאספים במקום לקראת השעה עשר בבוקר. כדאי להגיע רבע שעה לפני תחילת ההפגנה, כדי לעזור בהתארגנות".
"בשמחה", השיב זאב.
"אנא רשום לפניך את מספר הטלפון של רכזת ההפגנה במקום. שמה בְּרכה. היא אחראית על ארגון ההפגנה וכל מה שצריך. תיפגשו בקיבוץ עין-המפרץ ומשם תצאו להפגנה בצומת עכו שבכביש הראשי".
הפגנת ענק
האירוע עורר בזאב התרגשות. בעיני רוחו ראה הפגנת ענק החוסמת את הצומת כשאלפי מפגינים עומדים, מניפים שלטים וקוראים סיסמאות נגד השחיתות הנוראית שמתגלעת במסדרונות השלטון. חיוך עלה על פניו. בעיני רוחו ראה את עצמו ואת יובל עומדים על ארגז גבוה במרכז הצומת, מחזיקים רמקול ביד אחת ושלטים ביד השנייה, קוראים קריאות מחאה תוך שההמון מריע, מכוניות צופרות, כתבי חדשות מתאמצים להגיע אליהם ומצלמות טלוויזיה ממוקדות בהם. בדמיונו ראה את בני המשפחה והשכנים מתאספים בערב מול מסך הטלוויזיה, צופים בחדשות ורואים אותם מובילים את ההפגנה הסוערת.
החלום…
זאב התקשה להירדם וחיפש בראשו ניסוח לסיסמה שתעביר את המסר בצורה חדה וקליטה אותה יישא אל על בהפגנה למחרת. הכי מצאה חן בעיניו הסיסמה: "השחיתות הינה האויב האסטרטגי המסוכן ביותר לישראל!"
בבוקר שלמחרת השכימו זאב ויובל קום ויצאו נרגשים לדרכם מוקדם מהנדרש. בדרכם עצרו במרכז קניות כדי לרכוש קרם הגנה. "נעמוד שעות בשמש הקופחת וכדאי שלא נישרף", אמר זאב.
בהתקרבם לשער הקיבוץ, טילפן זאב לברכה כדי להבין היכן בדיוק מתאספים.
"מדבר זאב", אמר. "הגענו כדי לעזור בהתארגנות, היכן נפגשים?"
"תיכנס פנימה לקיבוץ, תמשיך בכביש הראשי עד שתגיע לשער של מפעל האריזות. תוך כמה דקות אהיה שם", ענתה וניתקה. יובל הביט באביו בתמיהה.
"למה אנחנו צריכים לחכות לגברת כדי לדעת היכן כולם מתאספים? חשבתי שיהיו המוני מפגינים. זה לא סימן מספיק בולט בשביל מקום מפגש?" זאב לא ענה. גם הוא הבין שמשהו מסריח כאן.
הם עברו את שער הקיבוץ ונסעו לאט לאורך הכביש, תרים אחר סימן הדרך שקיבלו מברכה. לאחר נסיעה קצרה, הבחין זאב מצד שמאל במבנה תעשייתי גדול שעליו שלט אפרורי המציין את שמו של מפעל האריזות. הם היו שם לבדם! המקום היה שומם.
"זה לא הגיוני!" אמר יובל, "בטוח טעינו במקום". הפער בין מה שדמיין לבין מה שנתגלה לעיניו בלבל אותו. "לא יתכן שזה מקום ההתארגנות להפגנה הגדולה", חשב. "אולי יש כאן מפעל אריזות נוסף?" ניסה ליישב את הסתירה.
זאב לא ענה. הוא כבר הבין שזו הולכת להיות האמא של הפדיחות, אבל בהיותו אדם אופטימי, קיווה שאולי הצדק עם בנו. הוא סובב את הרכב וחזר בנסיעה איטית לשער הקיבוץ.
עד מהרה הסתבר להם שזהו מפעל האריזות היחיד במקום. כשחשש כבד בליבם, סבו על עקבותיהם והמתינו לברכה ליד מחסום הכניסה השומם של המפעל.
דקות ארוכות עברו, ופרט לטנדר שחלף על פניהם ורוכבת אופניים שהנידה אליהם לשלום, לא נראה איש באופק.
"אבא, אתה בטוח שאנחנו במקום הנכון?" שאל יובל תוך שהוא כוסס את ציפורניו.
לפתע הבחינו בתנועה על אחד משבילי הקיבוץ שהוביל אל המקום בו עמדו. הייתה זו קלנועית שהתקדמה לעברם באיטיות מביכה.
המפקדת
כשהייתה קרובה דיה, הבחינו שבמושב הנהג של כלי הרכב הגריאטרי, יושבת לה קשישה חייכנית בעלת רעמת שיער אפור ומתולתל. כשהבחינה בהם מרחוק, נופפה לעברם בהתלהבות ושאלה בקול: "אתה זאב?"
זאב הרים בהיסוס את ידו והנהן בראשו במבוכה. יובל הביט באביו בחוסר אמון.
"זאת ברכה?" שאל. זאב לא ענה. עדיין נותר בו שביב של תקווה – אולי ההמונים נמצאים כבר בצומת?
הקלנועית עצרה לידם ב"חריקת בלמים". כעת שמו השניים לב כי ארגז כלי הרכב עמוס במוטות, בגלילי בד ובארגז קרטון מלא בציוד.
"נעים מאד," קיבלה ברכה את פניהם בישיבה, "אני שמחה מאוד שהגעתם".
זאב ויובל הביטו בה במבוכה וזאב הושיט את ידו ללחיצה.
"איפה כולם?" שאל.
ברכה הניפה את ידיה באוויר בתנועת חוסר אונים.
מעשיות מעודדת
"כולם זה אתם… בינתיים", הוסיפה בקול רפה. "זה מה יש חברים. יאללה לעבודה!" אמרה נמרצות, מתעלמת ממבוכתם של השניים. כחלוצה מעשית ונועזת שהקימה, ככל הנראה, את הקיבוץ, עברה מחוסר התוחלת שבפסימיות למעשיות מעודדת.
"בואו נתארגן להפגנה. תעבירו את השלטים, המוטות וחוטי הקשירה אליכם לאוטו. אני אתקדם לצומת ואתם – סעו אחרי!" פקדה.
ניכר היה שמחמת גילה המתקדם, קשה היה למפקדת הנמרצת לרדת מהקלנועית ולפיכך מיהרו זאב ויובל להעביר בכוחות עצמם את הציוד לתא המטען של רכבם והחלו נוסעים באיטיות אחרי המפקדת.
"אבא, תגיד, שנינו ביחד עם הגברת הזקנה, זה נחשב להפגנה?" היה קשה לו להסתיר את אכזבתו.
אני חושב שלא", ענה זאב תוך שהוא פורע את שיער ראשו של בנו בניסיון לעודדו, "ואני לא בטוח שזה יהיה חכם מצידנו לעמוד שם. חסר לי שאיזה חבר מהעבודה או אחד מהשכנים שמכירים אותי, יעבור בצומת ויראה אותי מנופף שלטים בהפגנה יחד עם קשישה וילד. זאת תהיה הפדיחה של החיים שלי ובטח יקראו לי זאביק ביזיונריק, או משהו כזה!"
בעודם נוסעים לאיטם אחרי הקלנועית, הולכים ומתקרבים לצומת, הבחינו לפתע מרחוק בחבורה של בחורים צעירים קופצים מג'יפ שעמד על אי התנועה במרכז הצומת, וממהרים לתלות במרץ שלט גדול. ליבם התמלא שמחה ותקווה.
"יופי!" קרא יובל, "סוף סוף הגיעו עוד אנשים. אנחנו לא לבד!" החיוך על פניו של זאב העיד שהוא ממש מזדהה עם בנו. אבן כבדה נגולה מעל ליבו. הקלנועית של ברכה הגיעה בינתיים סמוך לג'יפ וזאב עצר מאחוריה, ממהר לבגז' לפרוק את המטען לפני שהצעירים יתפסו להם את כל העמודים בצומת.
"אבא, עזוב, לא צריך", שמע את יובל קורא לעברו בקול מבואס. כשהרים את עיניו רצה כמעט לבכות.
חדר כושר או טיפול נמרץ?
על השלטים שמתחו הצעירים הופיעה פרסומת לחדר כושר.
"את מפלגת "אל-ייאוש" צריך לשלוח דחוף לחדר כושר. במחשבה שנייה, עדיף לחדר לטיפול נמרץ", אמר זאב בייאוש ושמט את הציוד שהחזיק בידיו. ברכה הביטה בו במבט מושפל ויובל נכנס מובס למכונית.
"אני לא חושב שזה ראוי שהמפלגה תזוהה עם הפגנה שמשתתפיה הם רק שלושתנו", אמר זאב. ברכה הנהנה בראשה בעצב – "תשמור את הציוד אצלך להפגנה הבאה" אמרה ברצינות כשנפרדה ממנו לשלום והתרחקה. זאב הביט בה ולא יכול היה להימנע מהמחשבה עד כמה הקלנועית והיושבת בתוכה מסמלות את דמותה של המפלגה בה הוא תומך.
יובל הבין שהפעם הוא לא יהפוך לידוען וזאב הבין שאם המפלגה הזו לא תעבור שינוי דרמטי, היא תיעלם מהמפה הפוליטית.
ביקור בקלפי הוא קודם כל חובה אזרחית – אחר כך גם זכות
הבחירות עמדו להתקיים ממש בימים הקרובים וזאב החל לחשב בראשו מהי המפלגה הבאה בתור שאיתה יוכל להזדהות… דבר אחד ידע בוודאות: הוא תמיד יממש את חובתו האזרחית להצביע, גם אם יהיה זה למפלגה שאיננה מפלגת חלומותיו. הוא ידע שגם אם יחשוב שמצא אחת כזאת, יש סיכוי גדול שעד מהרה יגלה שהיא איננה כזאת.
הסיפור הפך לאגדה קומית בקרב בני המשפחה והחברים. מאז, בכל פעם שחלפו סמוך לצומת קיבוץ עין המפרץ, "צומת הפגנת השלושה" כפי שכינו אותה, פרצו כולם בצחוק.
ראוי לדמוקרטיה
"זה לא מצחיק!" נזף בהם זאב, "במקום הזה הבנתי שהייאוש איננו אופציה והתקווה היא סיסמת הבחירות שלי. אני אמשיך ללכת לקלפי ולבחור. מי שמרים ידיים איננו ראוי לדמוקרטיה, גם אם היא קצת מצ'וקמקת כמו זו שבישראל".
גליה ישבה מולו וחייכה באהדה… ואולי הייתה זו בעצם הערצה.
אכן , חשוב מאד להצביע. לדעתי , זוהי כתבה חשובה ואמינה ידידי יוסי.ישר כח לך ושבת שלום.