"תקליט אתה מרגיש" • החיפאים צמאים לתרבות – ומוצאים אותה

חנות תקליטים? בחיפה? יש דבר כזה והוא נהדר

אחת החנויות היחידות בחיפה שאפשר למצוא בה תקליטים, נמצאת במסדה 12.
אייל גוטמן, בעל הבית, מדבר על המעבר שלו, מאיש תקשורת לאיש מוזיקה, על התרבות בעיר שמשוועת לאחת כזאת, ועל הקסם שנוצר במפגש בין המחט לתקליט.

איך התגלגלתם לפתוח חנות תקליטים בהדר?
"יעקב (שותפו לחנות) חשב על זה, זוגתי הדריכה אותו ביוגה וסיפרה לי על מתאמן עם חלום לפתוח חנות תקליטים בעיר. אני בכלל הייתי איש תקשורת – קודם במדיות המקומיות ואז במדיה הארצית, הייתי בכלל בעולם אחר. הייתי על קו חיפה-תל אביב במשרה מלאה, אבל כשהגיעה ההצעה ממנו, החזרתי את המפתחות, אמרתי תודה רבה, התפטרתי וקפצתי איתו לבריכה מלאה במים קרים ועמוקים.

"יש לה אופי מיוחד"

תמיד הוא אסף תקליטים, תמיד אהב את המדיה המוחשית – דיסק, או תקליט שאפשר לגעת בו, בשונה מהדרכים המקובלות כיום לשמוע מוזיקה. "באתי להגשים פנטזיה, לא סתם". המיקום במסדה הוא לא במקרה. "למה מסדה? יש לה אופי מיוחד, מזכיר קצת את שינקין הישנה – חנויות יד שניה, עתיקות, בתי קפה. רצינו נבדלות, לא רצינו להיות כרמליסטים".

"מעיין שכל הזמן נובע"

מי קהל היעד?
"תתפלא עד כמה הוא מגוון, זה יכול להיות ילדים שבאים עם ההורים ואומרים להורה מה לקנות להם וכלה באנשים מבוגרים, שלא נטשו את זה מעולם. בשבילם תקליט זה עדיין דבר מקודש וכניסה לחנות תקליטים זה עדיין בילוי. בסוף אתה נכנס לחנות כזאת לא מתוך כורח, אלא כדי לעשות לנפשך".
ואכן, הנפש מתרוממת עם הכניסה לחנות: תקליטים צבעוניים מכסים את הקירות, מוזיקה ברקע, פטיפון מנגן. "הקנייה עצמה היא חלק מהחוויה".

מה התקליט הכי נמכר?
"המון. מבילי אייליש שנמכרת בטירוף, דרך ראפרים כמו דרייק וקנדריק לאמאר, איימי ויינהאוס, ועד לקלאסיקות – קווין, כמעט כל תקליט, פינק פלויד, ביטלס, בוב דילן, ניל יאנג. כל דור מגלה אותם מחדש, זה יפה לראות את זה". ויש עוד סוג של לקוחות אצלו, בעלי טעם אחר, פחות מיינסטרימי. "דרכם אני לפעמים לומד על עוד אמנים ועוד להקות. אין לזה סוף. זה מה שיפה בתחום הזה – זה מעיין שכל הזמן נובע".

"תקליט אתה מרגיש"

היום כל המוזיקה שאתה רוצה, נמצאת בסטרימינג. איך זה משפיע על עולם התקליטים?
"אחרי שעלו עד פסגת הטכנולוגיה, ירדו את כל ההר עד למטה – עד לפטיפון. רוכשים היום פטיפונים בטירוף, זו חוויה אחרת. יש לי תמיד משפט שאני אומר – דיסק או סטרימינג אתה שומע, תקליט אתה מרגיש. בגלל כל התדרים, זה מרגיש כאילו ההופעה נמצאת אצלך בסלון", העיניים שלו נוצצות כשהוא מדבר על זה. "הטקס הזה – להוציא מהעטיפה, להפוך לצד הנכון, לשים על הפטיפון, להוריד את המחט – זה גורם לך, ל-20 הדקות הקרובות, להקשיב".

"אם ישראל – אז רק חיפה"

אייל הוא חיפאי שורשי, נולד ברמת הדר וגדל בחיפה של שנות ה-70 וה-80. גם הוא, כמו כל שאר האנשים שזוכרים את הדר של פעם, מספר "זו הייתה עיר הרבה יותר שוקקת מאשר היום, בתי קפה, בתי קולנוע מכל סוג וגודל… העיר הייתה יותר בחוץ מאשר בפנים". היום, זה כמובן רחוק מלהיות כך, אבל הוא בשלו. "אני אוהב ומחובר לעיר, לא סתם נשארתי בחיפה כל השנים. אמרתי לעצמי – אם ישראל, אז רק חיפה. יש לה את המשחק הרומנטי הזה בין עיר לטבע. בניגוד לתל אביב, העיר הזאת אומרת לך – תירגע, הכל טוב".

תרבותית, איפה הפוטנציאל הלא ממומש של חיפה?
"כשרצו לעשות דברים בחיפה – הצליחו. קח לדוגמה את פסטיבל הרוק בנמל שהיה בשנות ה-90, היית מוצא על במה אחת את פי.ג'יי הארווי, על במה אחרת, באותו הזמן, זה היה פיית' נו מור, בבמה המרכזית את ניק קייב ולמחרת את באדי גאי, אתה משוטט בין המקומות ואתה בהלם. הלם תרבות. זה עבד טוב כמה שנים רצופות, עד שהעירייה הורידה את השלטר". יש לציין לטובת העירייה את פסטיבל הסרטים שחל בכל שנה ומביא עמו אנשים, אך זה מעט מדי. "משהו פה תמיד קצת ברגיעות יתר, כאילו התחושה היא שאחרי העבודה אין מה לעשות חוץ מללכת הביתה. יש פה אנשים שוחרי תרבות, רק אין פה הרבה ממנה".

אייל, מילה אופטימית לסיום?
"יש תרבות בחיפה, הכל מהכל, רק צריך להרים את זה. לגבי העסק – שרק ימשיכו להגיע, החיפאים מוכיחים את עצמם, לא סתם אנחנו פה כבר ארבע שנים וחצי".