אורי בן נעים, יזם חיפאי בן 31 | "הכל פה אחר"

אורי בן נעים, יזם חיפאי בן 31, רכש בשנה האחרונה, יחד עם שותפים, את הבניין בן חמש הקומות, שעמד נטוש ברחוב סירקין 21 בחיפה. הוא מדבר על התוכניות לעתיד, על העבר בו גדל ובעיקר על ההווה של שוק תלפיות • ראיון עם חי פה

איך בן אדם צעיר, בן 31, מגיע למצב בו הוא מצליח לקנות בניין?

"אין לי נוסחת קסם, אני עובד לפי אמות המידה והיצירה שלי. מה שהייתי צריך, הלכתי והשגתי. לא הגעתי ממשפחה קשת יום אבל גם לא היה יותר מדי, ההורים שלי לא באים מכסף גדול והבנתי שאני חייב הון עצמי התחלתי, כדי להתפתח. לקחתי הלוואה קטנה של 100,000 שקל וקניתי את הדירה פה בשוק. בינתיים עבדתי בפרויקטים שלי בחוץ לארץ, שהם ההכנסה העיקרית וככה בעצם העסקה מומנה. חלק מהעסקים שלו תחת הסכם סודיות, כך שלא נוכל לפרט אודותיהם. "איך שהגעתי לשוק, שמתי עין על הבניין. זה נראה לי מעניין ואמרתי לעצמי – אם המקום נטוש כל כך הרבה שנים, בטח מישהו רוצה למכור, המחירים פה זולים, אז אולי אני אמצא פה מציאה. וככה זה יצא."

"הייתי ביער כל היום"

במקור הוא גדל בחשמונאים, ישוב ליד מודיעין, על גבול הקו הירוק. "בתור ילד, הייתי ביער כל היום. בניתי לי בקתה וגרתי שם שבוע. הסתובבתי בחווה שהייתה לנו, עם חמורים, תרנגולים, סוסים.
"12 שנות לימוד סיימתי, אבל רק רשמית. באמצע התיכון חתכתי דרומה לשדה בוקר, לגור בחוות בודדים.

"אין לי שום דבר נגד מערכת החינוך, אבל היו לי דברים יותר טובים לעשות."
גדל לתוך משפחה של צווארון כחול – אבא הנדסאי אלקטרוניקה, אמא מורה בחינוך המיוחד. חמישה אחים שהוא אחד לפני האחרון. האחיות יוצרות בתחום הטיפול והחינוך, אחיו כתב את הסדרה "הנערים" שנמכרה ל-HBO ונהייתה להיט, והוא – יוצר עסקים.

שירות צבאי

בצבא שירת 6 שנים במגלן. בקבע, אבל לא קצין. "פעמיים לא התקבלתי לקורס קצינים, הפסיכולוגית פסלה אותי ואמרה שאני לא כפוף למרות המערכת. וואלה צדקה. היום, אם אני רואה אותה, אני נותן לה שתי נשיקות על הלחיים." ביחידה מובחרת כזאת, אי אפשר לברוח מתקלים. כמה פעילויות מבצעיות וצוק איתן אחד, השאירו חותם שהוא מעדיף לא לדבר עליו. "כל חוויה היא חוויה מעצבת, אני לא מתסכל על הטראומה כחוויה שמורידה אותי על הברכיים, אלא על משהו שמעטר את האישיות וההוויה שלי ומכריח אותי ללמוד ולגדול, בטח כשהוא מגיע בצורת אינטנסיבית כזאת. לפעמים הסיטואציה גדולה מאתנו."

"השמיים הם באמת הגבול"

כשהשתחרר, עזב את הארץ והתחיל לייעץ ארגונית לאנשים וחברות ברחבי העולם – אפריקה, אירופה, ארצות הברית. "כל מי שעוזב את המדינה בה גדל, יהיה לו יותר קל. למה? כי כשאתה מגיע למקום חדש, הבעיות של המקום הם לא הבעיות שלך, אתה מנוטרל מהרבה דברים מסביב וזה נותן לך יותר מקום לדמיון ויכולת מעוף. אם אתה יזם בנשמה ואתה יודע לעבוד בצורה עצמאית, השמיים הם באמת הגבול."

אתה יזם בנשמה?

"אני בן אדם שאוהב ליצור – אוהב לעשות פרויקטים לשם היצירה שבהם, והשנייה בעדיפות היא ההכנסה. אלה דברים שמשלימים אחד את השני. כסף צריך להיות עניין שלא מדאיג אותך. לא יותר מדי, לא פחות מדי. ברגע שזה לא מדאיג אותך, אתה פנוי לחשוב כמו שאתה רוצה לחשוב, להשקיע אנרגיות במקומות הנכונים ולא מוטרד מקיום היום יומי שלך".  

המילים שלו באות על רקע הסביבה בה אנחנו נמצאים – אמצע שוק תלפיות – בו מירב האוכלוסייה עסוקה בהישרדות יום-יומית ופחות ביצירה. הדיסוננס הזה יכול להתיישב כשמדובר באורי – צנוע, לא מתרברב בהישגיו, מדבר בשקט ובגובה העיניים. "המטרה היא לקחת פרויקט בקנה מידה גדול וליצור לו מערכת שלמה – לחבר את המערכות הטכנולוגית, את המבנים הפיזיים ואת האנשים שיפעילו אותם."

"מרגיש כמו באליס בארץ הפלאות"

הבניין היה נטוש, רוח רפאים במשך שנים. מה מיוחד בו?

"אתה מרגיש פה כמו באליס בארץ הפלאות, לכל קומה יש את האופי שלה." והוא צודק. 5 קומות על 5000 מטר. מי שלא מכיר, יכול בקלות ללכת לאיבוד. זה מתחיל מקומת המקלט, שכרגע נראית כמו לוקיישן של מלחמת עולם – הריסות, קורי עכביש, דלתות ברזל וגרמי מדרגות שמובילים לקומה הבאה. הקומה השנייה חשוכה, אפלה, בקלות יכולה להפוך לבית קולנוע או למועדון סאדו. חללים בצורות שונות, מעברים משונים וקרני אור מעטות שמגיחות פנימה.

הקומה השלישית היא קומת השוק – רחבה, גדולה, על עמודים, שפונה לכיוון הרחוב ופועלים בה כבר עסקים מקומיים. משם ממשיכים לטפס למעלה ומגיעים, בעיני, לקומה היפה בבניין: חלונות ענקיים שמתפרשים כמעט על כל הקומה, חלק עם הפנים לשוק ולאנשים וחלקם לנמל של העיר. כל חלל נראה, מואר ומרגיש אחרת. אורי מתכנן פה כל מיני משרדים למיניהם. לבסוף, מגיעים ל-300 מטר גג, שם  נפתח כל הנוף של הנמל ובקרוב תיפתח שם המשתלה הכי גדולה בעיר. "זה נראה כמו חדר בריחה אחד ענק וזו הכוונה, לתת לאנשים השראה, להשתולל עם הדמיון."

מה הביא אותך לחיפה?

"גיסי גר פה, הוא קרא לי לעשות סיבוב בעיר לראות. הגעתי ונוצרה לי מין אווירה של חו"ל, של אירופה." בתור חיפאי מלידה לא הבנתי על מה הוא מדבר. "אתה רואה את הנוף הדרמטי של הנמל במרחק מטר ממך, אתה מרגיש שאתה עוד רגע נוגע בו. סוגי האוכלוסייה השונים, השפות, השלטים, הדיבור, הכול אחר. להבדיל מירושלים, שם מרגישים את הבין לאומיות שלה אבל לא את החיבור, כל מגזר בשלו. פה הכל מעורבב. בתל אביב הכל מוצף בתיירים וקשה לקלוט את האופי של המקום, מקומות יותר מלוקקים ופחות אותנטי ובחיפה קל להרגיש את המקום, קל להרגיש בבית." מעניין לשמוע מבט חיצוני של יזם שבא מחוץ לעיר. הוא ממשיך, "מאז נשארתי בשוק, קניתי פה דירה במחיר מצחיק לפני 6 שנים, היום המחירים כבר הכפילו את עצמם בגלל שהאזור באמת משתנה."

לאן הולך שוק תלפיות?

"תראה, הנבואה ניתנה רק לשוטים, אבל מה שאני חשבתי, שיש פה שוק חי, מגוון של אוכלוסייה, נוף מכל פינה, אין סיכוי שהמקום הזה לא יתרומם. יש למקום קטע, צבעים, דינמיקה, ארכיטקטורה, משהו בטוח יקרה פה." הוא מדבר ואפשר לשמוע את החישובים מאחורי קניית הבניין אבל גם את האהבה שלו לאזור. "אני לא אקנה נכס אם אני לא מחובר למקום, אין לזה שום משמעות בעייני. זה לא מעניין אותי. חייב את השייכות למקום, זה חלק מהמתכון להצלחה." כשקנה את הנכס, עוד לא הכיר את ראש העיר עינת קליש ולא היה מודע לתוכניות שלה לשקם את מתחם סירקין, הדבר משחק לטובתו. "לא ידעתי את זה אבל כן ידעתי שיעשו משהו עם השוק – שאני רואה את הבניין המטורף הזה, את היופי, את הצורות שבו, את השכונה שבה הוא נמצא. אפילו ברמת הלאומית זה אזור עם פוטנציאל מאד גדול." 

"אין מקום להתאחד סביבו"

להבדיל משוק הכרמל ומחנה יהודה, פה אין מספיק תנועה. למה זה?

"זה בגלל הבעיות של חיפה, לא בגלל השוק עצמו. לחיפה יש בעיה אחת גדולה והיא שאין לה מרכז עיר – בתל אביב אתה יודע איפה המרכז, בראשון לציון, בירושלים, אבל פה לא. בן אדם שבא מבחוץ לא מצליח להבין איפה המרכז, כי הוא פשוט לא קיים, וברגע שאין מרכז אז הכול רופף. כל שכונה לעצמה ואין מקום להתאחד סביבו." פעם, שכונת הדר הייתה בדיוק כזאת – מרכז תרבותי, כלכלי, מסחרי, שמשך אליו אנשים מכל האזור. היום אין אף שכונה שמצליחה למלא את הוואקום שנוצר. "זה מה שהעירייה מנסה לעשות עכשיו – ליצור את הרצף של העיר התחתית והדר, כדי ליצור מרכז שבו יש עסקים ובילויים במעטפת ושילוב של שכונות מגורים." 

בחלומות הכי ורודים שלך, מה הולך להיות בנכס?

"אין לי חלומות ורודים, יש לי תכניות." כיזם צעיר יש לו מודעות אקולוגית והבנה בקיימות, הוא מבין כמה חשוב ליצור מערכת שתקיים את עצמה לטווח ארוך. הוא מתכנן  להשתמש במערכות בר קיימא – מערכת סולרית על הגג, טורבינות רוח, בניין מבודד טרמי שאפשר לנצל אותו מבלי לצרוך יותר מדי. "קיימות זה חשיבה לטווח רחוק – דברים שיכולים להישאר לדורות על גבי דורות ולהניע את עצמם בעזרת אנרגיה מתחדשת, העולם יגיע לשם אם כל אחד ייקח אחריות על המקום שלו, זה גם יותר נכון כלכלית." זה לא נעצר שם. "גם ברובד העסקי – הכלכלה בין החנויות, בין הסוחרים, בין הלקוחות הכל צריך להיות בר קיימא. אם זה בצורה לתת שוברים לאנשים, סחר חליפין בין החנויות – תראה לדוגמא את ג'רבה (מסעדה טוניסאית הפועלת במקום), היום היא מכינה פריקסה מבצק מחמצת שהיא מזמינה מהמאפייה פה, המסעדה המקסיקנית משתמשת בבשר מהאטליז הקרוב בשביל הטאפסים שלהם. החבר'ה שיש להם פה סטארט-אפ פה, למה שלא יקבלו 10% הנחה בכל המקומות פה? תפקידי כאחד הבעלים של המקום הוא לאפשר את מארג החיים הזה על ידי שיפור ואחזקת פני המקום ותמיכה עסקית וכלכלית במידת האפשר."

"זה כל הרעיון של קיימות"

10 שנים מהיום, איך אתה רואה את השוק?

"שוק מודרני, מפוצץ אנשים, סטייל ברצלונה. מבני מגורים חדשים, אוכלוסייה חדשה ואני מקווה שהדברים יתערבבו כמו שצריך. ג'נטריפיקציה זה משהו שצריך להיות זהיר איתו – היא צריכה להיות מאוזנת. אם אנחנו באמת רוצים ליצור פה ג'נטריפיקציה וחזון בר קיימא ברמת החיים של כל אחד מאתנו, אז זה לא לקנות נכסים במיליונים ולהשכיר ביוקר, לזה אין עתיד. מלכתחילה אנשים שהגיעו לכאן, מחפשים מקום זול לחיות בו, מקום שיש בו את כל השירותים הקהילתיים והציבוריים שהם צריכים כדי לקיים אורח חיים. ככה גם המקום אמור להישאר. זה כל הרעיון של קיימות, בעצם, ליצור מערכת שנשמרת לדורות ולא משתנה בגלל כמה יזמים ששמו עשרות מיליונים ומחפשים רווחים."