לי כל גל נושא מזכרת – סיפורה של הלינה פרידמן

סיפורה של הלינה פרידמן מגולל תקופה הרת גורל. כילדה צעירה, חוותה כאב וטלטלה בעקבות הפרידה מאמה האהובה והתמודדה עם סכנה קיומית יומיומית. אך בכך לא תמו האתגרים שהציבו בפניה משעולי חייה. בכולם עמדה באומץ, בגבורה ובתבונה רבה.
הלינה בנתה חיים חדשים והקימה משפחה לתפארת ובחרה להעניק את כישוריה למען קהילה נזקקת. כל כולה נתינה ענקית


לודג’, זיכרונות ילדות

הלינה (הלינקה), נולדה בשנת 1932 בלודג’ שבפולין, לוולף (זאב) הרלינג ולאנה (אנג’ה) קרישק. לידתה, לאחר שבע שנות נישואין, הביאה אושר רב למשפחה וכך, זכתה הלינה מגיל צעיר ליחס של נסיכה ופינוקים אין ספור. לימים, סיפר לה אביה, ששילם שוחד על מנת להעניק לה שם פולני, ובכך למנוע הצקות בבית הספר המקומי.

מכיוון שהסביבה הפולנית לא הייתה ידידותית, לא הורשתה הלינה לצאת לשחק לבדה בחצר הבית. מפעם לפעם לקחה אותה יוז’יה, המשרתת הפולניה, לגלוש על הקרח ברחבה שנערמה במרכז העיר. כאשר אימה ויוז’יה נסעו לקנות עופות בשוק המקומי, הצטרפה הלינה הקטנה לנסיעה בכרכרה.

אביה של הלינה היה שותף עם אחיו בבית חרושת ומחסן עורות לסוליות נעליים. בתקופת הקיץ, לאחר החורף המושלג, סמוך לפלישתם יצאה המשפחה המורחבת לחופשה ארוכה בכפר פסטורלי בפאתי לודג’. הגברים, נותרו לעבוד במהלך השבוע והצטרפו בסופו.
סבה וסבתה מצד אימה, פרלה ואליעזר קרישק, ניהלו בית מסחר לספרים. את סבה וסבתה מצד אביה, למשפחת הרינג, שנפטרו טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה, לא זכתה הלינה להכיר. מינה, אחות אימה, נישאה לשמואל גלזר ובבעלותם היה בית חרושת מצליח לייצור חולצות גברים, “וריטס”. לימים, היה לדודתה מינה ולבעלה תפקיד מרכזי בעיצוב חייה של הלינה.

 אביה של הלינה (אלבום פרטי)
אביה של הלינה (אלבום פרטי)
אימה ואחיותיה של הלינה פרידמן (אלבום פרטי)
אימה ואחיותיה של הלינה פרידמן (אלבום פרטי)
חותמת בית הספרים קרישק, בבעלות סבה של הלינה (צילום: יעל הורביץ)
חותמת בית הספרים קרישק, בבעלות סבה של הלינה (צילום: יעל הורביץ)

רוחות מלחמה

זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, פלשו הגרמנים ללודג’. מצוידים ברשימות של משפחות יהודיות אמידות. פרצו לבתים, בהם גם ביתה של טולה, דודתה של הלינה, ברחוב פיוטרקובסקה 8, ורצחו את כל בני המשפחה.

מיד לאחר מכן, גורשו כל המשפחות היהודיות בלודג’ מביתן והועברו לאולם רחב ידיים ששימש לפני המלחמה בית חרושת. במהלך שהותם שם, תפרה לה אימה, בתושייתה, כיס חבוי במכפלת החצאית, בו הסתירה חלק מכספם, ששימש להם לעזר רב במהלך המלחמה.

הבריחה מלודג’

“בזכות חזותה ושליטתה בפולנית ובגרמנית”, מספרת הלינה, “הצליחה אימא לברוח מן האולם ולשכור עגלה רתומה לסוס. למזלנו, השמירה עדיין לא הייתה אז קפדנית, מה שאיפשר לאבא ולי לברוח מן האולם ולהצטרף לאימא”.

העגלה פילסה את דרכה בדרך חתחתים, ולאחר שעות ארוכות של נסיעה בדממה, הגיעה המשפחה לוורשה, שם חברו למינה ולשמואל. ביתם המפואר של השניים בלודג’ הולאם לטובת מיפקדה של הגרמנים והם הצליחו לברוח לוורשה. בכסף שהבריחו שכרו בה בית, אליו הצטרפו הלינה ומשפחתה למשך כמה חודשים.

בגטו וורשה

לאחר כיבוש וורשה ע”י הצבא הגרמני, בסתיו 1940, גורשו תושביה היהודיים לגטו. הלינה והוריה עברו לגור בדירה ברחוב לשנו בגטו, יחד עם מינה, שמואל ואביו. בהמשך הצטרפו אליהם שניים מאחיה של אימה ובן דודה, שהצליחו לברוח אף הם.
בינתיים, החלו ברחובות הגטו פעולות לתפיסת חסרי אישור עבודה. שמואל, השיג מישרה ניהולית בבית החרושת “טבנס” בגטו, בו תפרו ותיקנו מדים של הצבא הגרמני. הוריה של הלינה ודודתה, מצאו גם הם עבודה בבית החרושת ואילו הלינה בת ה-8, נותרה במחבוא בדירה עם “הסבא”, אביו של שמואל.

ילדי הגן ו”אצבע אלוהים”

“המצב בגטו הלך והחמיר. משחזרת הלינה. “המראות הנוראיים, של העמסת הגופות על עגלה, נפוחים מרעב ומכוסי זבובים, לא נותנים לי מנוח עד היום”.
בית החרושת בו עבדו רבים מתושבי הגטו, פורסמה הודעה על פתיחת גן לילדי העובדים בקומת הקרקע. הוריה של הלינה, בדומה לרבים נוספים, חששו לשלוח את ילדיהם אך ההבטחה לספק לילדים ארוחה חלבית ובשרית מדי יום, שהיו מותרות בחיי הגטו, עשתה את שלה. בדיעבד, הייתה זו מלכודת אכזרית.

“באחד הימים”, מספרת הלינה, “ארגנו הגננות את כל ילדי הגן, כחמישים ילדים בגילאים שונים, ולקחו אותנו לטיול רגלי מבית החרושת לגינה ציבורית, בהמשך הרחוב בו התגוררנו בגטו.
בעודנו עומדים בגינה, ומבלי שהספקנו להבין מה קורה, יצאו אנשי אס אס שהתחבאו מאחורי השיחים וירו עלינו במכונות ירייה מטווח קצר. כל הילדים נפלו מיד על הריצפה, מתים. נפלתי גם אני.

אין לי מושג איך קרה שלא נפגעתי. למזלי, הבנתי, שכדי לשרוד עליי לשכב בשקט מבלי לזוז ליד גופות חבריי הילדים. רק מאוחר יותר התברר לי, שבזכות התושייה שלי, נשארתי בחיים. היה זה כמו שאצבע אלוהים התערבה ושלפה אותי מגן המוות.”

הלינה המשיכה לשכב במשך זמן רב ורק עם רדת החשיכה, כאשר הייתה בטוחה שאנשי האס אס עזבו את המקום, העזה להרים את ראשה אט אט. רק אז, הבינה שכל חבריה לגן מתים והיא היחידה ששרדה. היא קמה המומה ורצה במהירות לדירה. השמועה על הטבח האכזרי בילדי הגן פשטה במהירות והוריה, שחזרו בינתיים מבית החרושת, היו מאושרים לראותה בחיים.

הגן של הלינה – מאת הלינה פרידמן
הגן של הלינה – מאת הלינה פרידמן

המלאך

השהות בדירה הפכה למסוכנת ומדי יום, כאשר יצאו בני הבית לבית החרושת, התחבאו הלינה ו”הסבא” כפופים במסתור הקטן שבנה אביה והוסווה מאחורי תנור הפחמים.

המצב המחמיר בגטו הביא לפריחת “תעשייה” של מבריחי אוכל, שכינויים היה “שמוגלר”. היו אלה נערים פולניים שהתפרנסו מהברחת פריטי מזון בסיסיים לגטו דרך תעלות הביוב תמורת מטבעות זלוטי. היו בהם גם כאלה שסיכנו חייהם למען יהודי הגטו מתוך רחמים. כזה היה יורק קוז’ימיניסקי בן ה-18.

“יורק היה בן חורג לאמו . בכל פעם שהצליח להבריח עבורנו אוכל, נהגה אימא לגהץ את בגדיו ולתקן את החורים בגרביו. בחושיה האימהיים, נתנה לו אימא תחושת בית ולמעשה, בזכות הקשר המיוחד שנוצר ביניהם, נשארנו בחיים”.

האקציה הגדולה

המצב בגטו הלך והחמיר. המוות שרר בכל פינה. החיילים הגרמניים עברו ברחובות הגטו וקראו ליהודים לצאת החוצה ולעמוד שורות שורות, בנות שמונה אנשים כל אחת. זמן קצר לאחר מכן, החל הגטו לבעור.

“בעודנו עומדים בשורות”, משחזרת הלינה, “עברו התלחשויות מהעומדים לפנינו, בדבר המיון הצפוי לנו: לחיים או למוות. אלה שיופנו ע”י הגרמנים ימינה, יזכו בחיים וישובו לעבודה ולביתם. המופנים שמאלה, דינם מוות”.

בחסות השורות הצפופות, הוכנסה הלינה במהירות לתרמיל גב ענק עם כתפיות בד אותו נשא אביה על גבו החזק. אך כאשר הבינו הוריה שלא יצליחו לעבור בהצלחה ללא חיפוש מדוקדק של הגרמנים, החליטו לברוח.

“אמי הייתה הראשונה שברחה. אחריה, אבא, סבא ואני. כולנו הצלחנו לברוח ולאתר את המאפייה בה חיכתה לנו אימא, שם הסתתרנו כל הלילה מאחורי שני שקי קמח ענקיים. כל אותו זמן שמענו את קולות הסלקציה, הצעקות והיריות מקפיאות הדם.

בשעת בוקר מוקדמת, הצליחה אימא, בתושייתה ובאומץ ליבה, לשחד עגלון גרמני שיבריח אותנו. יצאנו לדרך. לאחר סיבוב ארוך, הצלחנו לשוב לדירתנו בגטו לאחר שהסתיימה האקציה”.
בינתיים, התארגנו היהודים שזכו בחיים, בהכנות לחג הפסח. מי שתנאיו התאפשרו, אפה מצות מאולתרות. “היה זה ערב פסח, 1943. “הסבא” התעקש לקיים סדר פסח סמלי. ישבנו על הריצפה בפרוזדור, “הסבא” הגיש את המצה המאולתרת שהכין ונשא תפילה. לפתע, ראינו דרך החלונות שמיים אדומים כדם. באותו ערב, שרפו הגרמנים את כל הבתים ברחוב נובוליפיה, הגובל ברחוב שלנו בגטו. הגטו בער בלהבות.”

אימא איננה

ימים ספורים לאחר האקציה, הצליח יורק לשחד איש אס אס, ואסף את הלינה ומשפחתה במכונית לימוזינה, והביאם לגטו הקטן. משם, התפצלו והגיעו למקום מפגש עליו סוכם מבעוד מועד. בינתיים, נתפסו הוריה של הלינה בעקבות הלשנת שוטר יהודי ונלקחו למגרש בשטח הגטו, המוקף גדר גבוהה.

“אבא התכופף וביקש מאימא להיתלות על כתפיו כדי לעבור את הגדר ולברוח” , משחזרת הלינה ברעד. “אימא נתקפה פחד ולא הסכימה לעלות. הזמן היה קריטי. לבסוף, נאלץ אבא לקפוץ לבדו מעל הגדר והגיע למקום בו המתנו כולנו במתח. אימא, כך נודע לנו לימים, נשלחה לאושוויץ”.

הבונקר

יורק, עמו יצרה אימא קשר מיוחד, הסדיר עבור המשפחה מבעוד מועד בית ברחוב פרוסטה, בו התגוררו שתי אחיות פולנית, כתחנת ביניים לבריחה.שם התקבצה כעת המשפחה, מנסים לעכל את אובדנה של אנג’ה.

משם, התפצלו בני המשפחה ונסעו ברכבת הפרברית. ללא מסמכי זהות, ותוך שהצליחו להתחמק מעיניהם של המלשינים הרבים ברכבת, הצליחו להגיע למקום המסתור המיועד בבית הוריו של יורק, בוואוור שבפאתי וורשה, מצדו המזרחי של נהר הוויסלה.

כל אותו לילה, חפרו הגברים במרץ, רוקנו את האדמה שמתחת לסלון הבית, ויצרו מתחתיו מעין חדר, ששימש בונקר מאולתר עבור הלינה ומשפחתה. את תקרת הבונקר, תמכו בכלונסאות וקיוו לטוב.

קרול ורניה – חסידי אומות עולם

במשך שנה וחצי שהו הלינה ובני משפחתה בבונקר, בתנאים קשים והלינה, שהתבגרה באחת בעל כורחה, נאלצה להתמודד עם אתגרים רבים. מלחמת הקיום היומיומית למול הסכנות הרבות, לא איפשרה להלינה הצעירה להתאבל על אמה.

“כשהבנתי שאיבדתי את אימא, לא רציתי לחיות”, היא משחזרת. “לא היה לי עם מי לפרוק את תחושותיי, נזקקתי לחיבוק תומך של מבוגר. אך המתח היומיומי והסכנה הקיומית, לא איפשרו מקום ופנאי להיות עצובים”.

בשלב מסוים הצטרפו לבונקר יהודים נוספים שהצליחו לברוח, בהם גם ישראל, דודה של הלינה. לא אחת עשו הגרמנים חיפוש בביתם של קרול ורניה, דפקו עם רוביהם על רצפת הסלון בלוויית צעקות רמות כאשר הלינה ומשפחתה ישובים על רצפת הבונקר, מכווצים מפחד. למזלם, היו קרול ורניה נאמנים למשפחה ומקום מחבואם לא התגלה. לימים, הוענק ליורק ולרניה אות חסידי אומות עולם.

רניה (תרזה) ויורק (יז'י) חסידי אומות עולם
רניה (תרזה) ויורק (יז’י) חסידי אומות עולם

הרוסים באים

באוגוסט 1944, כמה חודשים לפני סיום המלחמה, כבשו הגרמנים את וורשה וסילקו את תושביה הפולנים. “הבונקר שלנו”, מספרת הלינה, “היה ממש בקו החזית. כוחות הצבא עמדו ממש מעלינו. יציאה מהמחבוא, פירושה מוות מיידי. הרעב היה כבד. רניה וקרול, סולקו אף הם מביתם, אך מפעם לפעם הייתה רניה מסכנת את חייה עבורנו, מתגנבת אלינו בלילות ומביאה לנו קצת לחם שאיפשר לנו לשרוד”.

הפולנים המשיכו להילחם במלוא העוצמה. “בשלב מסוים, התחלפו קולות החיילים בפולנית ובגרמנית, בשפה הרוסית. יום אחד, שמענו את ראניה, הקוראת לנו להרים את פתח הבונקר. ברגע שהרמנו את הפתח, הופנו כלפינו מלמעלה חמישה קני רובים. כעבור רגעים ארוכים של פחד, אותם לא אשכח לעולם, סולקו הרובים.

ראשון טיפס בסולם הסבא, שזכה לחיבוק נרגש מהקצין הרוסי-יהודי. אט אט עלינו כולנו והתחבקנו ארוכות עם הקצין וחייליו. זה היה מעמד מרגש מאין כמוהו. הקצין נתן לנו אוכל והזהיר שלנוכח הרעב הכבד שחווינו, עלינו לאכול מעט ובהדרגה”.

ושוב במנוסה

“את הרגע בו דרכי רגלי בחצר הבית, לראשונה לאחר שנה וחצי, לא אשכח לעולם. מבחוץ, ראינו את קירותיו החיצוניים של הבית בו חסינו, מנוקבים מירי רובים ותותחים, עדות חיה להפגזות ששמענו היטב. זמן קצר לאחר מכן, התמוטט הבית. פעם נוספת, חווינו נס.
אך בכך לא תמו תלאותינו. הקצין הסביר שאנו עדיין תחת סכנה, שכן החזית עדיין דינמית, והינחה אותנו ללכת לאורך מסילת הרכבת, למחנה הרוסים בפלניצה. לאחר מסע רגלי ארוך וקשה, הגענו לפלניצה, שם הצטרפנו לפליטים רבים שהתגודדו בצפיפות במקום. הרוסים דאגו לנו למעט אוכל וללינה על שמיכות שנפרסו על הריצפה”.

אוספים את השברים

כעבור כמה שבועות, הצליחו הלינה ובני משפחתה להשיג כרטיסים לרכבת העמוסה ללודג’, בה התאספו השורדים בחיפוש קרוביהם. שם, בינות להריסות עיר הולדתם, פגשו כמה מבני המשפחה ששרדו גם הם את התופת ויחד החלו להתארגן לחיים חדשים.
גם בתקופה זו, נאלצה הלינה למצוא את מקומה בעלם המבוגרים סביבה וגם בדירה, בחיק בני משפחתה, נאלצה לעבור מהמורות לא פשוטות.
בהיותה בת 13, לראשונה בחייה, נשלחה הלינה לבית ספר ושובצה בכיתה ה’, יחד עם נערים פולנים. “בהיותי היהודייה היחידה בכיתה”, היא מספרת, “זכיתי להצקות רבות על רקע אנטישמי. הרגשתי אבודה. לא שייכת.

כשנתיים מאוחר יותר, הועברה הלינה להמשך לימודיה בבית הספר העברי “תרבות” אשר נפתח בינתיים בלודג’ והשתתפה בפעילות נערים שורדי שואה בתנועת גורדוניה. שם, סיפר להם השליח מארץ ישראל על המולדת ולימד אותם שירים בעברית. “לא הבנתי אף מילה”, היא מספרת, “אך הישיבה בצוותא הייתה מהנה מאוד”.

הלינה בהפלגה עם שמואל ומינה, 1948 (אלבום פרטי)
הלינה בהפלגה עם שמואל ומינה, 1948 (אלבום פרטי)
הלינה בזקופנה, 1949 (אלבום פרטי)
הלינה בזקופנה, 1949 (אלבום פרטי)

חופי חיפה, חיים חדשים

בינואר 1950, לאחר שנפתח חלון הזדמנויות להגירת יהודים מפולין, נסעה הלינה עם אביה ואשתו ברכבת לאיטליה ומשם חברו לאנייה גלילה. “היה זה חורף סוער, “נזכרת הלינה”. היה קר וצפוף והאנייה כמעט טבעה במסע הקשה. אך כאשר ניגלה לעינינו מראה אורות הליל של חיפה, אחזה בנו התרגשות רבה”.

מנמל חיפה, הוסעו נוסעי האנייה במשאיות לתחנת מעבר במחנה ישראל שבאזור לוד, שם שוכנו כמה משפחות יחד בצריף. “שוב התמודדנו עם אוכל במשורה”, היא מספרת. “כדי לעשות את צרכינו בשירותי השדה”, היה עלינו לצעוד מרחק רב מהצריף, מתבוססים בבוץ העמוק”.

המשפחה, פטירת גל

כעבור זמן, עברו השלושה לשיכון גב ים, לימים קרית ים, שמרבית דייריו היו שורדי שואה, שם החלו בחייהם החדשים בארץ. הלינה נרשמה לאולפן “בית עולים”, שם למדה עברית. באחד הימים, כאשר המתינה לאוטובוס, הכירה את אברהם, שורד שואה אף הוא, שנפצע במלחמת השחרור. השניים יצאו לרקוד במועדון “אלדורדו” והפכו לזוג.

חודשים ספורים לאחר שהתמקמו בגב-ם, התגייסה הלינה לצבא ושירתה כמזכירתה במרפאת השיניים של דר’ בורס בבסיס חיל הים בחיפה. באפריל 1952, נישאו הלינה ואברהם, באולמי “בית המלח” בחיפה. הם עברו לנווה שאנן, ועם התרחבות המשפחה, עברו לבת גלים. בבת גלים, נולד בנה השלישי, גל. ילד מוכשר ויפה תואר, אשר לימים, בהיותו בן 18 בלבד, נפטר מסרטן. “זו הייתה השואה השנייה שלי”, אומרת הלינה בכאב.

הלינה פרידמן בחיל הים (אלבום אישי)
הלינה פרידמן בחיל הים (אלבום אישי)
הלינה פרידמן ואברהם עם משה, עודד וגל (אלבום אישי)
הלינה פרידמן ואברהם עם משה, עודד וגל (אלבום אישי)

ההתנדבות בער”ן

בעצתו של ידידה משה קסל, שניהל את סניף ער”ן (עזרה ראשונה נפשית) בחיפה, יצאה הלינה בשנת 1982 לקורס שהכשיר אותה להתנדב בארגון. בסיומו, החלה להשתלב בתורנויות ובמקביל למדה בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה.

הלינה, שהחלה דרכה כמתנדבת בער”ן, מצאה עצמה תורמת ונתרמת לעשייתו החשובה של הארגון ופעלה במסגרתו בהתנדבות במשך 35 שנים. היא מילאה שורה של תפקידים מקצועיים וניהוליים בארגון, הנחתה עשרות קבוצות מתנדבים והכשירה דורות חדשים של מתנדבים. בד בבד, העבירה סדנאות תקשורת מיוחדות לנכי צה”ל בבית הלוחם בחיפה.

הלינה פרידמן בטקס יום הזיכרון (אלבום פרטי)
הלינה פרידמן בטקס יום הזיכרון (אלבום פרטי)
הלינה פרידמן בטקס יום הזיכרון (אלבום פרטי)
הלינה פרידמן בטקס יום הזיכרון (אלבום פרטי)
הלינה ובניה, משה ועודד (צילום: יעל הורוביץ)
הלינה ובניה, משה ועודד (צילום: יעל הורוביץ)

דבר המחברת (יעל הורוביץ)

הלינה, תושבת חיפה, היא אישה אמיצה, גיבורה אמיתית. שורדת למשפחה גדולה שמרביתה הושמדה בשואה, שזכתה למשפחה חדשה, מאוחדת ומחבקת. היא גאה מאוד בבניה, משה ועודד העושים חיל: משה, יו”ר ארגון עובדי צה”ל והאגף ליחסי חוץ של ההסתדרות ועודד, מהנדס ואיש קראטה.

במהלך העבודה על ספרה, זכיתי להכיר אישה מעוררת השראה, מלאת נתינה, שלמול האתגרים והתלאות הרבות, שומרת על אופטימיות נדירה. יישר כוח ואיחולי בריאות, אושר ונחת!

(קטעים שערכתי מתוך הספר “לי כל גל נושא מזכרת – סיפורה של הלינה פרידמן”, בהפקת “משעולי חיים” (נובמבר 2018).

הגב לכתבה

אורח: כתובת האימייל שלך לא תפורסם • ניתן להירשם לאתר כאן למעלה ואז התגובה מאושרת באופן מיידי.

16 תגובות
  1. גיל אמר/ה

    סיפור קשה, אפילו בתיאור הקצר, ניכרים רגעי המשבר והקושי הנורא. למרות זאת הפגינה כוח עמידה והקימה משפחה בישראל.
    כבוד לדור אשר שרד את התופת, ובנה עצמו מחדש בארץ.
    תודה על התיעוד, מרגש כל פעם מחדש. עלי והצליחי

    1. יעל הורוביץ אמר/ה

      תודה לך, גיל.

  2. יוסי+החיפאי אמר/ה

    סיפור חיים קשה שמעיד על חוסנו של העם היהודי .

  3. רונית אמר/ה

    הלינה יקרה
    לא ידעתי שעברו עלייך שנים וחיים כל כך קשים, אני מכירה אותך אופטימית חייכנית שמחה וחכמה. היית מנחה מעולה בער”ן ונתת מעצמך את המרב.
    איזה חוזק וחוסן יש בך, אני מאחלת לך כל טוב שבעולם.
    אוהבת
    רונית סיון

  4. ערן+רטנובסקי אמר/ה

    התיאור המדוייק של הכותבת מחבר אותנו לקורות חייה המרגשים של הלינה ואל הדור שלה שנשא את כל הסבל הזה. לא נשכח!
    פרוייקט התיעוד של קורות חייהם של דור תש”ח שהכותבת יעל הורוביץ במסגרת “משעולי חיים” מעניקה לנו טעימות ממנו חשוב לכולנו והלוואי שהיה זוכה לתפוצה רחבה יותר.

    1. יעל הורוביץ אמר/ה

      ערן, תודה רבה על המילים החמות!
      מצטרפת לתקוותך שקורות חייהם של בני הדור המדהים הזה יגיעו לכמה שיותר עיניים ולבבות. הם ראויים לכך!
      נזכור ולא נשכח לעולם…

  5. כרמל אמר/ה

    קראתי את הכתבה, מרותק לסיפורה של הלינה.
    חשוב מאד.
    תודה רבה

    1. יעל הורוביץ אמר/ה

      אכן, סיפור מרתק של אישה מעוררת השראה שהוכיחה את ניצחון הרוח ובחרה בחיים.
      תודה רבה כרמל!

  6. יום טוב אמר/ה

    גאוה ענקית לאנושות כולה…הלינה בהזדמנות זו האחל לך ים של בריאות אושר ושלוה … תודה על כתבה עוצמתית .

  7. אתי אמר/ה

    הלינה יקרה
    ספור חייך מרתק.
    אורך רוח..סבלנות ..והיותך עם מעט אנשים תומכים ( למרות כל הרוע מסביב) …הביאה לסוף הטוב
    נתקלתי בך מספר פעמים ומרתק לקרוא רת ספורך שלא שיערתי על קיומו.
    ” לכל איש יש שם ןסוד”

  8. יואב הכרמלי אמר/ה

    ליעל- עשית בחירה טובה , ביום הזכרון לשואה ולגבורה, כשהבאת פרקים מסיפורה של הלינה, בתקופת השואה ובארץ. הלינה – דמות מופת למושג משואה לתקומה, כילדה שניצלה על ידי אנשים טובים בוורשה – הפכה בבגרותה בארץ לאדם יוצר, שומע ומסייע למצוקות הזולת
    אישה אהובה על בני המשפחה וכל מכריה וידידיה . יואב

    1. יעל הורוביץ אמר/ה

      יואב יקר, רב תודות! שמחתי על הזכות לתעד את סיפור חייה של הלינה, גיבורה מעוררת השראה. זהו נכס חשוב למשפחתה ולדורות הבאים.

  9. הלינקה פרידמן אמר/ה

    יעל יקרה. אני מעריכה ומודה על שפירסמת קיצור של תולדות חיי. בעריכת הספר גילית רגישות תבונה ומקצועיות
    בהערכה הלינה

    1. יעל הורוביץ אמר/ה

      הלינקה יקרה, תודה על הזכות לתעד את קורות חייך המרתקים. את אישה מדהימה ומעוררת השראה. חיבוק גדול!

  10. יעל הורוביץ אמר/ה

    הלינקה יקרה, תודה על הזכות לתעד את קורות חייך המרתקים. את אישה מדהימה ומעוררת השראה. חיבוק גדול!

  11. עמוס ירקוני אמר/ה

    למרות שכבר שמעתי סיפורים רבים על יוצאי השואה, התרגשתי מאוד בקריאת הכתבה על הלינקה. אכן אישה מיוחדת במינה, וסיפורה כתוב ללא סופרלטיבים, למרות שהוא אכן סופרלטיבי. סיפור חיים כזה שמסתיים בנערה חיילת מחייכת, שבבגרותה מתנדבת לסייע לאחרים יכול לשמש דוגמא לכולנו.
    הצדעה להלינקה ותודה לכותבת.