בגיל 99 (וחודשיים), היא שוחה בבריכה מספר פעמים בשבוע, מתכתבת בווטסאפ במכשיר הסלולארי, מטפחת את גינת הסחלבים בדירתה הנאה. את פניי קיבלה בחיוך רחב בעודה סורגת סוודר בגוון כחול רויאל משגע לאחד מנכדיה. סיפורה המרתק של הספורטאית המצטיינת דבורה רוף קמינר, מלכת הסלים, מתחיל בפולין וממשיך בעליית המשפחה לפלשתינה-א"י בהיותה בת 9.
ילדות נעימה בלבוב
אברהם רוף, נולד בלבוב הפולנית (כיום באוקראינה). בסיום בית הספר התיכון למד בווינה והוכשר כמהנדס. בלבוב פגש את שרה חזן (צ'ייסן במקור), ילידת עיר הנמל אודסה שברוסיה (כיום באוקראינה), רופאת שיניים בהכשרתה. כשהגיעו הבולשביקים לרוסיה ברחה שרה לבדה ללבוב, אך בגבול נלקחו כל מסמכיה בהם תעודת הסמכתה כרופאת שיניים. למזלה, חבריה ללימודים שפתחו מרפאת שיניים בלבוב והכירו את כישוריה קיבלו אותה לעבודה במקצועה.
שרה ואברהם נישאו בלבוב והקימו בה את מעונם. היה זה כשלושה עשורים טרם נעשה שימוש במכשיר אולטראסאונד בעולם הרפואה ולא ניתן היה לדעת את מין היילוד ואת מספר העוברים. ב-24 ביוני 1925, כאשר כרעה שרה ללדת, הגיח לעולם תינוק זכר שזכה לשם: מאיר. דקות ספורות אחריו בצבץ גם ראשה של תינוקת, שזכתה לשם: דבורה, גיבורת סיפורנו.
את השנים הראשונות לחייהם עשו התאומים דבורה ומאיר בלבוב. כילדים להורים אקדמאים, לא חוו מחסור: בבית הועסקו עוזרת, מטפלת ומינקת שסייעו בגידול הילדים. כאשר גדלו, למדו התאומים בבית ספר פולני בו למדו גויים ויהודים בכפיפה אחת: דבורה למדה בבית הספר לבנות ואילו מאיר בבית הספר לבנים.
משפחת רוף עולה לארץ ישראל
בשנת 1934, ביוזמתו של האב הציוני, החליטו בני הזוג רוף לעלות לפלשתינה. לקראת העלייה רשמו את ילדיהם ללימודי עברית בשעות אחר הצהריים במוסד "תרבות" בלבוב. "דיברנו בבית פולנית, גרמנית ורוסית", מעידה דבורה. "אך לימוד העברית לא נחל הצלחה ואת השפה למדנו בפועל רק כשהגענו לארץ. את שפת היידיש לא הכרנו בלבוב כלל, נחשפנו אליה רק כשהגענו ארצה". אגב, השפה הפולנית שגורה בפיה ובקולמוסה עד היום.
מאז הוחל ממשל צבאי בריטי בפלשתינה-ארץ ישראל בשנת 1920, הייתה העלייה אליה כפופה להנפקת סרטיפיקט – רישיון עלייה מיוחד שאושר בהתאם לתבחינים שנקבעו ע"י שלטונות המנדט הבריטי. שרה פנתה לעזרתו של עו"ד דוד בר-רב-האי (בורובוי) ידיד נעוריה מרוסיה. ממשרדו שברחוב הרצל בחיפה ששכן מול קולנוע אורה, כתב דוד מכתבים וטיפל בהסדרתם של הסרטיפיקטים המיוחלים עבור משפחת רוף ושלח אותם לשרה ומאיר הנרגשים.
"ביום המיועד נסענו ברכבת לרומניה", נזכרת דבורה. "בנמל קונסטנצה, לחופי הים השחור, עלינו על האונייה "פולוניה", ספינת נוסעים פולנית בה הגיעו לארץ ישראל רבים מיהודי גרמניה שנמלטו מאימת המשטר הנאצי. ההפלגה ארכה כשבוע ובמהלכה הייתה סערה קשה. אחי ואני, אז בני 9, התייחסנו לכך כאל חוויה. אני חושבת שלנוכח גילנו הצעיר לא הבנו את המשמעות של העלייה לפלשתינה, ולמעשה גם עבור ההורים זה היה מסע לעבר הלא נודע".
בת גלים, שיעור שחייה ראשון
"כאשר התקרבנו בשעת בוקר מוקדמת לחופי חיפה ואורות הבתים ריצדו על ההר, ניכרה התרגשות בספינה. כשירדנו לחוף חיכה לנו שמעון הלפרין, בעלה של רחל, בת דודתה של אימא שהגיעו לארץ קודם לכן. שמעון הסיע אותנו אליהם, הם אירחו אותנו בדירתם הקטנה בחדרה למשך כמה ימים עד שהסתדרנו. עד היום אני מוקירה להם תודה על קבלתנו בחום ובאהבה.
לאחר כמה ימים אבא מצא בשכונת בת גלים בחיפה דירה להשכרה בת שני חדרים בקומת קרקע ברחוב נהלל, בבית שנבנה ע"י המהנדס וולובסקי. בשל ריחוקה של השכונה משאר שכונות העיר, היו הדירות בבת גלים באותם ימים זולות יחסית. בינתיים, אבא מצא עבודה כמהנדס דרכים במושבה רחובות. עקב העבודה האינטנסיבית והמרחק, הגיע הביתה אחת לחודש.
אימא, שכזכור תעודותיה המעידות על הכשרתה כרופאת שיניים נלקחו ממנה, לא מצאה עבודה במקצועה וחיפשה פרנסה. הישועה הגיעה מכיוון מפתיע: אימא החלה לבשל בביתנו ארוחות עבור סטודנטים בטכניון שהתגוררו בסביבה. הביקוש סיפק פרנסה טובה ושמעם של מטעמיה של אימא עשה כנפיים: מרק עוף עם ירקות, מרק פטריות, בובליקה (מעין לביבה), פשטידת תפוח אדמה במחבת. אחי ואני היינו אחראים על שטיפת הכלים בסיום הארוחה".
דבורה ומאיר, שהגיעו לארץ בגיל 9 חסרי ידע בשפה העברית, שובצו לכיתה ב', כיתה הנמוכה לגילם, בבית הספר בת גלים בניהולו של שלמה קודש. אשתו, הדסה, הייתה רופאת שיניים וחברה טובה של האם, שרה. בתוך חודשים ספורים לשהותם בארץ כבר שלטו הילדים בשפה העברית. "גם כאשר ההורים פנו אלינו בפולנית", אומרת דבורה, "הקפדנו לענות להם בעברית כדי להטמיע בנו ובהם את השפה".
שיעור השחייה הראשון של דבורה היה עם אביה בים בבת גלים. "נכנסנו למים", היא מספרת. "אבא אמר לי לשכב על קרש עץ שהביא עמו והראה לי תנועות שעליי לעשות בידיי וברגליי. התמקדתי בביצוע התנועות עד אשר לפתע באחד הגלים נעלם הקרש ואני נשארתי לשכב על המים בלעדיו והמשכתי בתנועות. אלה היו צעדיי הראשונים בשחייה… בינתיים הפכתי לשחיינית מקצועית והתחריתי במסגרת אגודת "מכבי חיפה". מאוחר יותר הצטרפו לאגודה גם שחיינים יהודים שהגיעו מגרמניה ואוסטריה בסיום המלחמה.
בריכת בת גלים נפתחה בשנת 1935 לקראת תחרויות המכבייה השנייה כאשר משני צדיה נבנו טריבונות לישיבה. זכיתי להיות בין הצופים בתחרויות. הבריכה, שמימיה היו מי ים מלוחים, הייתה הבית השני שלנו ומקום מפגש עם כל החברים. אחי ואני אהבנו לשחות בבריכה, הוא קפץ מהמקפצה העליונה אך אני לא העזתי…"
אברהם מתקבל לוועד הדר הכרמל
בינתיים, בשנת 1936 פרצו "המאורעות" (אירועי 1936-1939). באחד האירועים שכוונו כנגד היהודים נפצע אחד ממהנדסי צוות ועד הדר הכרמל ונאלצו לגדום את רגלו. עקב כך התפנתה משרת מהנדס ואברהם התקבל לעבודה בחיפה כמהנדס דרכים. בתקופה זו היה עסק בין השאר בבניית כביש רופין ובעבודות התכנון של מבנה שוק תלפיות. שנים מאוחר יותר עבר לעבוד בחברת "גב-ים".
בעקבות הפרנסה עברה משפחת רוף להתגורר בקומה השלישית של בית מספר 24 ברחוב יוסף הגידם. דבורה ומאיר עברו ללמוד בכיתה ג' בבית הספר עממי א' בהדר הכרמל ולמדו יחד עד סיום לימודיהם בכיתה ח' בבית הספר. סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה הגיע זמנם לעבור לבית הספר התיכון ודרכיהם התפצלו. בהיעדר יכולת לממן לימודים בבית הספר התיכון לשני ילדיהם, החליטו ההורים לרשום את מאיר לבית הספר בסמ"ת על מנת שירכוש מקצוע ואילו דבורה עבדה במשך היום במשרד נסיעות כדי לסייע בפרנסת המשפחה ובמקביל למדה לימודי ערב בבית הספר "אבן פינה" ברחוב נורדאו, עד שנת 1943. בתקופה זו עברה המשפחה לגור ברחוב מסדה מספר 24.
האם, שרה, מצאה עבודה כמזכירה המארגנת של ויצ"ו באזור הצפון, מישרה שהייתה תפורה למידותיה ולאופייה הנמרץ. משרדה שכן ברחוב סירקין, אך רוב הזמן היא התרוצצה (כמובן באוטובוסים) בכל אזור הצפון על מנת להקים סניפי ויצ"ו לנשים ביישובים השונים. בין השאר הקימה מסעדה להזנת ילדים יתומים וחסרי בית באחוזת ילדים ברחוב חורב בחיפה.
הנערה דבורה מתגייסת לארגון "ההגנה" ובהמשך לצה"ל
בהיותה בת 16, בשלהי מלחמת העולם השנייה, התגייסה דבורה לארגון "ההגנה", בהמלצתה של נעמי שפאן (לימים משבץ), ממפקדות הארגון באזור חיפה.
דבורה העמיקה בפעילות במסגרת "ההגנה" ובשלב מסוים יצאה לקורס מ"כים שהתקיים בשפייה ובסיומו הדריכה. בקורס התיידדה דבורה עם כרמלה שיטרית (לימים האפט)
"הייתה בינינו אחווה, כמו אחים", אומרת דבורה. "יצאנו לאימונים גופניים, קפא"פ (קרב פנים אל פנים) ואימוני נשק במקומות שונים בחיפה ובסביבתה. "למדנו לפרק ולהרכיב את הנשק וירינו במטווחים אך כל הקשור בנשק לא היה אהוב עליי".
רגע מרגש במיוחד עבורי היה כאשר באחת התמונות שהראתה לי דבורה זיהיתי את לאה גרינברג לבית אטיאס, אז מדריכת ירי ב"הגנה". את לאה, ילידת תוניס, ראיינתי במשך תקופה ארוכה והפקתי את סיפור חייה המרתק בספר עב כרס משולב מאות תמונות מתחנות חייה ("מתוניס למורדות הכרמל" בהפקת "משעולי חיים"). ביוני 2022 הלכה לאה לעולמה והיא בת מאה וארבעה חודשים.
בין חברותיה וחבריה לארגון "ההגנה" זכורים לה נעמי שפאן, לאה אטיאס (לימים גרינברג), יהודה ליטמנוביץ' (שנהרג לימים בדרכו לפעולה מטעם "ההגנה"), ישראל ליטאוור (ליאור), אריה פיקמן, משה גורן, יעל ומשה גורן, ועוד.
בעוד פעילותה של דבורה בארגון "ההגנה" הלכה והעמיקה עד גיוסה לצה"ל, נמשך אחיה מאיר מגיל צעיר לתחום התעופה. הוא היה פעיל ב"קלוב תעופה" שמרכזו ברחוב ירושלים בהדר הכרמל, שם בנה דאונים עם חבריו. בתקופה זו התיידד עם עזר וייצמן, שהתגורר עם משפחתו ברחוב מלצ'ט, והשניים שמרו על קשר חברי הדוק מאז ילדותם.
בתקופת מלחמת העולם השנייה שירת מאיר בצי המלכותי הבריטי. עם קום המדינה התגייס לשירות האוויר של "ההגנה" והיה מראשוני הטייסים בחיל האוויר הישראלי. שירת בחיל האוויר עד שנת 1967 כטייס קרב, כמפקד טייסת ומפקד בסיס ובוגר לימודים במכללה לביטחון לאומי. לאחר שחרורו מצה"ל בדרגת סגן אלוף פנה לתעופה האזרחית כקברניט באל-על ובארקיע עד ליציאתו לגמלאות.
זמן קצר לאחר הקמת צה"ל התגייסה דבורה לשורותיו. ביום המיועד התייצבה בלשכת הגיוס בחיפה ששכנה ברחוב מוח'לס. בהגיעה לחיול במחנה סרפנד (צריפין) פגשה בכרמלה שיטרית, מפקחת האימון הגופני של חיל הנשים (ח"ן) בצה"ל.
כרמלה, שזכרה את שליטתה של דבורה בתחום הספורט עוד מקורס המ"כים ב"הגנה", החליטה לגייסה כמדריכה בקורס אימון גופני. לנוכח הצורך הדחוף במדריכים להוראת אימון גופני בצה"ל, נקלטה דבורה מיידית ומבלי שעברה טירונות החלה לאמן את החיילות המתגייסות במרכז החינוך הגופני במחנה "דורה", לא הרחק מהמקום בו יוקם בהמשך מכון וינגייט. כעבור זמן מה אף קודמה כקצינה ומונתה לפקד על קורס אימון גופני, על אף שלא עברה הכשרה בקורס קצינות.
מלכת הסלים, היכל התהילה
עוד בבית הספר היסודי, בעקבות מעבר המשפחה מבת גלים להדר נטשה דבורה את ענף השחייה והחלה לעסוק בענף ההתעמלות שגם בו הצטיינה. בד בבד נרשמה כחניכה בתנועת 'מכבי הצעיר' בבית מכבי ברחוב הרצל. בתקופה זו התאמנה בהתעמלות מכשירים, בכדורעף ובאתלטיקה קלה לצד אמירה הדרה, לימים מורה מוערכת לחינוך גופני בבית הספר "הריאלי".
בשנת 1937, בהיותה בת 12, החלה דבורה לשחק כדורסל באגודת "מכבי חיפה" ואף מונתה כרכזת. במשך שבע שנים שיחקה במדי הקבוצה, עד ש"חצתה את הקווים" ועברה לשחק בקבוצה המתחרה. בין השנים 1950 עד 1954 כיהנה דבורה כ"קפטן" של קבוצת "הפועל חיפה" בכדורסל. עד הקמת הליגה בשנת 1958 השתתפה במשחקים שנערכו נגד מכבי ת"א וקבוצות מההתיישבות העובדת.
במגרש הספורט ב"הפועל" פגשה את כוכבת זייד, בתו של השומר האגדי אלכסנדר זייד, המבוגרת ממנה בתשע שנים, אותה הכירה לראשונה כאשר שימשה כממלאת מקום כאשר המורה להתעמלות בבית הספר עממי א' נאלץ להחסיר. לימים בעליהן של דבורה ושל כוכבת היו חברים קרובים.
דבורה נמנתה עם סגל הנבחרת הלאומית הראשונה של ישראל בכדורסל נשים ובשנת 1950 יצאה עם הנבחרת לייצג בגאווה את ישראל באליפות אירופה כדורסל נשים בבודפשט, הונגריה. הייתה זו הופעת בכורה של נבחרת נשים בזירת הכדורסל האירופאי וטיסה ראשונה של משלחת ייצוגית רשמית מישראל במטוס החברה הלאומית "אל-על".
אמנם, נבחרת הכדורסל סיימה את אליפות אירופה במקום ה-11 מתוך 12 לאחר ניצחון אחד (את נבחרת הולנד), אך ברמה האישית הוכתרה דבורה בתואר המרשים: "מלכת הסלים". למרות שלא ניחנה בגובה רב, בלטה במשחק הכדורסל ובתפקידה כרכזת הצטיינה בראיית המשחק, בקליעות, בזריזות, ניתור גבוה ו"'ריבאונד".
כשחקנית עבר מוערכת ובעלת הישגים, זכתה דבורה רוף קמינר להימנות על הכדורסלניות המופיעות באתר "היכל התהילה". מדובר במיזם שהוקם ע"י ענת דרייגור, משחקניות הכדורסל הישראלי הבולטות, מאמנת כדורסל, בעלת עיטור מפעל חיים מטעם ההתאחדות לספורט, במטרה לתעד ולשמר את הישגי הכדורסלניות בהיסטוריה של כדורסל הנשים בישראל.
כשאני מביעה בפניה את התפעלותי ממגוון ענפי הספורט בהם עסקה והצטיינה, אומרת דבורה בענווה: "במה שנגעתי, זה היה בסדר…"
מורה לחיים
בקיץ 1949, לאחר שחרורה מהשירות הצבאי נרשמה דבורה להוראת חינוך גופני בשלוחה של סמינר הקיבוצים בחיפה (סמינר גימנסטיקה). בסיום הלימודים, אותם סיימה בהצטיינות, עבדה כמורה לחינוך גופני בארבעה בתי ספר יסודיים בחיפה, בהם עממי א' בו למדה בילדותה. בהמשך לימדה בבית חינוך תיכון (1952 – 1981) ובעירוני א' בחיפה (1981 – 1985).
העובדה שהספורט היה עבורה דרך חיים והתנסותה הפעילה בכל ענפיו, מעידה דבורה, סייעה לה להעביר לתלמידותיה את הידע הרב שרכשה. לצד זאת, התאפיינה ביחס קרוב עם התלמידים והייתה מעורה גם בהקשרים אישים ומשפחתיים שונים שהשפיעו על הלימודים. "חשוב להיות עם אוזן קשבת ולאהוב את הזולת", היא אומרת. "גם תלמידים שהיו פחות טובים בספורט קיבלו ממני יחס אישי זהה. נזהרתי שלא לפגוע בהם רק משום שאינם טובים בספורט".
התלמידים, מצדם, העריכו את רגישותה ואת יחסה אליהם. בדירתה מוצגים בגאווה אין ספור גביעים בהם זכתה במהלך השנים. "הגביע האהוב עליי", היא אומרת לי, הוא זה שקיבלתי מתלמידה שלי ביום הולדתי ה-90, עליו חרוטות המילים: "מקום ראשון – אליפות מורה לחיים".
דבורה והנק נישאים, אסא ודפנה מצטרפים למשפחה
את בעלה, הנק (צבי) קמינר, ספורטאי מצטיין באגודת 'דרור' בפולין הכירה דבורה במגרש הכדורסל. הוא שירת כקצין בצבא הפולני והגיע לארץ ישראל עם יחידתו בשלהי מלחמת העולם השנייה במדי הצבא הפולני. היחידה הגיעה מעראק והתמקמה בדרום הארץ.
ערב אחד, פנה אליו אחד הקצינים הפולנים עמו היה מיודד וגילה על אוזנו כי למחרת עוזבת היחידה את ארץ ישראל לאיטליה. "אם אתה מעוניין להישאר בארץ, זו ההזדמנות שלך להסתלק", אמר. למחרת, כאשר עזבה היחידה הפולנית את הארץ, לא היה ינק בין אנשיה.
הנק התמקם בקיבוץ תל עמל (לימים ניר דוד) שבעמק בית שאן ונשאר לגור שם במשך שנה. כאשר אשתו של חברו הטוב מילדות, דולק אומשווייף עמישב (לימים מאמן הנבחרת הלאומית הראשונה של ישראל בכדורסל נשים), אושפזה בבית החולים העמק עקב מחלה קשה, הציע הנק לגדל את בתם בקיבוץ כדי להקל עליהם. כך זכתה קרנינה (קרי בפי כל) ליהנות בגיל צעיר מחיי הקיבוץ. כאשר בגרה למדה קרנינה בבית הספר הריאלי ולמרבה הצער נפטרה לפני כשנה ממחלה.
כעבור כשנה החליט הנק לעבור לחיפה, הוא התקבל לעבודה בבנק הפועלים ומאוחר יותר לחברת החשמל, שם עלה בסולם הדרגות וכיהן כסגן מנהל החשבונות של החברה. במקביל המשיך בפעילות ספורטיבית בענפי הכדורעף, הכדור-יד והכדורסל.
באחד משחקי הכדורסל בימי שישי אחר הצהרים, הכירו דבורה והנק. האהבה בין השניים פרחה. כשנה לאחר שחרורה מצה"ל, נישאה דבורה לבחיר ליבה. "הנק היה איש מקסים", אומרת דבורה בערגה.
לזוג נולדו שני ילדים: הבת הבכורה, דפנה (כיום בר–און), נולדה בשנת 1952 וכבר כתינוקת ספגה את רוח הספורט כאשר הובאה ע"י אמה לאימונים. כבת להורים ספורטאים, אך טבעי היה שמגיל צעיר התעמלה דפנה בקבוצת "הפועל הר הכרמל" ובנבחרת הנערות של ישראל. דפנה בוגרת מכון וינגייט וכן משפטים באוניברסיטת תל אביב ובשנים האחרונות החליטה לעשות הסבה לתחום עריכת לשון.
הבן, אסא (נמרוד) קמינר נולד חמש שנים מאוחר יותר. כבר בנעוריו הלך גם הוא בעקבות דרכם הספורטיבית של הוריו ושיחק כדורסל בקבוצת "הפועל חיפה". בשלב מסוים החליט לפרוש מהמשחק לטובת קריירה של שופט כדורסל בינלאומי והוכתר בתואר שופט הכדורסל הבינלאומי הצעיר בישראל.
למרבה הטרגדיה, נקטף אסא בדמי ימיו. בהיותו בן 42, בעת שחצה ברכבו צומת מרומזר באור ירוק, הגיח משמאלו רכב שלא ציית לרמזור האדום ואסא, שהיה לבדו ברכב, נהרג במקום. על המצבה המיוחדת שעל קברו בבית העלמין בהרצליה, סל כדורסל ומשרוקית.
שנתיים לאחר מותו של אסא בתאונה נפטר גם אביו, הנק.
לדבורה 5 נכדים (שלושה מדפנה ושניים מאסא) ושלושה נינים.
26 שנים בדיור מוגן, נהנית מכל רגע
בשנת 1996, בעקבות המלצת זוג חברים, החליטו דבורה והנק לעבור מביתם בשדרות הנשיא לבית דיור מוגן 'דור כרמל' בחיפה, החלטה שהתבררה כמוצלחת מאוד עבורם.
במשך שנים העבירה דבורה בהתנדבות שיעורי התעמלות לחבריה באולם ובבריכה ואף נבחרה ברוב קולות לכהן כיושבת ראש ועד הדיירים, תפקיד בו כיהנה במשך שנים. "עברתי לכאן עם בעלי לפני 26 שנים", אומרת דבורה. "זה חלק גדול מהחיים שלי". באורח משעשע, במקום מתגוררות גם שלוש מתלמידותיה: דליה ניר, דליה רותם, פסי סינדר ובאחרונה הצטרפה גם תמר.
עד היום, בגיל 99 וחודשיים, כמו בצעירותה, היא אינה יושבת בשקט. היא שוחה בבריכה כמה פעמים בשבוע, מגדלת שלל סחלבים בדירתה המטופחת, סורגת לנכדים. היא שולטת במכשיר הסלולארי, עורכת קניות מפעם לפעם עם תלמידתה במתחם יגור ומשתדלת להיות עסוקה בפעילות מעניינת ומהנה.
ימים ספורים לאחר פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר, החלה דבורה לסרוג כובעי גרב לחיילי צה"ל. בין חפציה, מדריך לסריגת כובעי כרב לחיילים, מסמך מרגש השמור עמה מימי מלחמת השחרור בשנת 1948.
דבורה רוף קמינר היא אישה מעוררת השראה. נאחל לה הרבה בריאות ולעוד ימים של עיסוקים מגוונים ומהנים.
מדהימה,ממש דוגמא
שנה טובה בבריאות ואריכות ימים
תודה רבה על כתבה מדהימה! הסיפור המרתק והתמונות שמתעדות את התקופה בשיתוף של גב' דבורה קמינר מהוות עדות ממקור ראשון לתקופה. מאחלת לדבורה ולאחיה בריאות ואריכות ימים ונחת מכל צאצאיה ותודה ליעל הורוביץ על כתבה מרתקת!
שלום ד, תודה על המילים הטובות.
זכות גדולה לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה ממקור ראשון,
וכאשר מדובר באישה מיוחדת ומעוררת השראה כדבורה, על אחת כמה וכמה.
מצטרפת לאיחולייך מכל הלב.
בהמשך לתגובתי הקודמת-
בבת גלים התגוררו בביתה של הגברת בתיה רוטנברג, אשתו של המהנדס פנחס רוטנברג, הבית היה צבוע בצבע כחול, אבל לא זכור לו מה היה שם הרחוב, לדעתו לא היו אז בכלל שמות לרחובות בבת גלים.
המהנדס מועד הדר הכרמל שרגלו נקטעה הוא יוסף שטילר, בנו דני שטילר היה חבר ילדות יקר של אבי ולאורך כל השנים עד פטירתו של דני.
ביקש למסור את התפעלותו מהכתבה המקיפה ליעל הורוביץ!
בטח.אמא של דפנה.חברתי ליסודי.גרו בחיפה.רחוב גדעון.אישה מקסימה.
בריאות ואריכות ימים!
יעל יקרה, מאוד התרגשתי לקרוא אודות דבורה מדור כרמל. אימי מתגוררת בדיור המוגן הזה כבר 7 וחצי שנים ואת דבורה קלטתי מיד בהתחלה בגלל הבריכה ובגלל שהיא מאוד מרשימה ויוצאת דופן בעוצמת עמידתה ואי כניעתה לתסמיני הגיל. הבטתי בה כיצד היא הולכת ונוהגת והחלטתי שהיא השראה עבורי לאיך להזדקן נכון. בגלל המודל שלה, התחלתי לפני חמש שנים לעבוד עם מדריך כושר פרטי ואני מקפידה על שגרת אימונים שבנו לי שרירים ושלד אשר מהווים בסיס עמיד וחזק לגילאים מבוגרים יותר.
ממש כיף לקרוא את הסיפורים שאת מביאה. ואכן בדור כרמל יש מונומנטים מהלכים על שניים, עם הליכון או כסא גלגלים ועל זמן שאול.
מרתק ומקסים ,קראתי בשקיקה כל מילה , תודה יעל על הכתבה הנהדרת
יובל יקר,
רב תודות על דברייך הנעימים,
שמחה שנהנית מקריאת הכתבה.
דבורה המורה הנמרצת שלי להתעמלות ב״ תיכון חדש״ או בשמו הרשמי ״ בית חינוך תיכון״, שהתייחסה למקצועה בשיא הרצינות , הקפידה על תלבושת מלאה( ואיזו תלבושת מוזרה/ מיוחדת היתה לנו, לבנות שזוכרות…) לא ויתרה לאף אחת ש״ מתפדלעת״ הריצה אותנו החל מ- 60 מ׳ וכלה בלא זוכרת, ברחוב לבונטין( קשה להאמין שזה היה מסלול הריצה אז…) כל שיעור היה מלא בפעילויות כשהיא מנצחת על כולנו בקולה הרם( שעדיין מהדהד באוזני כשאני נזכרת) בקיצור מורה לתפארת שמעוררת בי נוסטלגיה לימים שהיו…. מאחלת לך שתמשיכי בבריאות ושמחה לעשות את כל פעילותייך המגוונות.
תלמידתך לשעבר דורית הולדנגרבר( ג׳ינג׳ית)כיום פוקס.
מקסים, דורית, תודה ששיתפת בזיכרונותייך מאותם ימים!
גלי לנו, מה הייתה התלבושת המוזרה עליה רמזת?
הייתי תלמידה התיכון חדש שהמורה דבורה לימדה אותי.זכורה כמורה אהובה.הרבה בריאות ואריכות חיים .תמי
נהדר, תמי,
תודה על תגובתך!
סיפור חיים מדהים של אשה עצמתית מסופר בצורה מעניינת ורהוטה …🥇
תודה תודה, אירית יקרה
איזו סבתא דבורה אהובה זו. מעוררת השראה ותקוה בלב כולנו. תודה יעל על כתבה מרגשת, מקסימה ומושקעת!
אורי יקר,
זכית בסבתא מקסימה ומעוררת השראה,
ואני זכיתי במרואיינת נפלאה ורהוטה, מעוררת השראה, שסיפור חייה מרתק.
תודה על המילים החמות והרבה בריאות לסבתך המדהימה❤
תודה. היה מעניין לקרוא
תודה על התייחסותך, איתי יקר
וואו
סיפור חיים מרשים מרתק המהווה מורה דרך למי שקורא את סיפור החיים המלא והמעניין של דבורה
סיפור חייה משולב בגורל העם היהודי קום המדינה המלחמות והחיים שעברנו מתוך דגש לדרך הספורטיבית שעשתה במשך השנים.
כה לחי ויישר כוח על פעילות מרשימה ומרתקת מאין כמוהה
שלום אילן יקר,
תודה על תגובתך המרגשת.
אכן, סיפורה של דבורה מרשים ומרתק.
יעל שעוסקת כבר שנים בכתיבה ובתעוד ספורי חים תמיד מוצאת את האדם המתאים לספר את סיפור חייו.גם הפעם סיפור ענק מעורר השראה. יישר כוח.כל הכבוד
אלף תודות, אמי היקרה.
חשה שליחות לתעד את קורותיהם של בני הדור שהיו שותפים בהקמת המדינה.
מתרגשת בכל פעם מחדש…
תודה רבה ליעל הכותבת המעולה על הכתבה הנהדרת ומחממת הלב.
דבורה היא אדם נפלא, חכמה ואוהבת, חרוצה ויוצרת.
וגם אם לא היתה הדודה שלי הייתי חושבת ככה….. 🙂
יעלי יקרה,
דודתך מדהימה, זכות ענקית להכירה ולתעד את קורותיה המרתקים.
בריאות איתנה לתאומים הנפלאים!
תודה מכל הלב על שקישרת בינינו ועל המילים הנעימות שכתבת.
סיפור חיים מרתק ומעניין וכמו גם כתיבתך הנפלאה המתעדת אותו.
תודה מכל הלב,
נעמי יקרה
איזו אישה. כמו שכתבת: מעוררת השראה.
הכתבה משקפת אישיות, היסטוריה וערכים שכל כך נדירים היום.
תודה יעל על עוד כתבה שמאירה במקצת את ימינו אלו.
יעקב יקר,
תודות על המילים החמות,
זכות גדולה לי.
הולך ופוחת הדור, עצוב…