לפני כשבועיים הוזמנתי לחגוג עם רחל ואוהביה את יום הולדתה ה-100. בהמשך הכתבה אביא בפניכם מעט מן התמונות והצלילים מהאירוע המרגש, אך תחילה הבה נכיר את סיפור חייה, המשקף את סיפורו של דור נדיר ומיוחד.
תינוקת חמודה באוסטרוג
ביילה (להלן: רחל) נולדה באוסטרוג (אז פולין, כיום בשטח אוקראינה) ב-16 באפריל 1923, כבת הזקונים של פייגה (ציפורה) לבית פרלמוטר והרש (צבי) וימן. אביה הינו צאצא של הרב אברהם יהושע העשיל הידוע בכינויו "אוהב ישראל". עוד בטרם לידתה, נפטרו שניים מאחיה ורחל לא זכתה להכירם: בצלאל (1910), נפטר בהיותו בן שנה וחצי. השני, תינוק עול ימים, אף לא זכה לשם. כך הפך מרדכי (1913) לבכור ילדי המשפחה, אחריו יוסף–חיים (1919) והבת הצעירה, רחל (1923).
אבא נחטף
אמה של רחל, ציפורה, גידלה את הילדים ובלטה בבישוליה הטעימים. אביה, צבי, מורה לחשבון בהכשרתו, היה מצויד באישור מיוחד שהתיר לו לחצות את גבול אוקראינה-רוסיה לצרכי מסחר וניצל לשם כך את ידיעותיו בשפות הרוסית והפולנית.
היה זה באחד מימי חורף 1924, כאשר במסגרת סכסוך סוחרים נחטף צבי ונלקח לבית סוהר ברוסיה. באחד הלילות, לאחר תכנון מדוקדק ויצירתי, הצליח צבי לברוח ולהטעות את השומרים. במחצית ינואר 1924 הגיע לביתו בעיירה, מכר את רכושו ויצא מיד עם משפחתו למסעם הארוך בדרך לארץ הנכספת.
משפחת וימן עולה לארץ ישראל
בראשית שנת 1925, לאחר מסע ממושך בדרכים, השיג צבי סרטיפיקט (אישור עלייה) והמשפחה עלתה על האונייה "אסיה" בדרכה לחופי ארץ ישראל. עם הגעתם ליפו, התארחו מספר ימים אצל קרוב משפחה בתל אביב ולאחר מכן המשיכה משפחת וימן למחוז חפצה. ביום חורף גשום ואפרורי הגיעה המשפחה ליעדה – העיר חיפה.
עוד באוסטרוג, רכש צבי חלקת אדמה בחיפה מ"הכשרת היישוב". "אבי פרש את מפת הדר הכרמל שנמסרה לו בגולה עם שטר של רכישת נחלת אבות מידי "הכשרת היישוב", סיפר לימים בנו, מרדכי. "המפה הייתה כרוכה יחד עם ציור בית הכנסת הגדול, עתיק היומין והמפואר שעזבנו אחרינו בעיירתנו. פרשנו את המפה והחילונו לחפש בה את נחלתנו. במפה שקוויה שחורים בלטו שני אתרים שצבעם ירוק. האחד, הטכניון (רשום היה הטכניקום) והשני – גן רוטשילד (הוא גן בנימין). נחלתנו הייתה אי שם מעל ובין שני האתרים. מאחר שעל יד נחלתנו עמדו שלושה צריפים של גדוד העבודה ע"ש טרומפלדור – עתיד היה הרחוב שלנו להיקרא: "תל חי".
ברחוב תל חי
צבי שכר חדר ברחוב החלוץ למגורי המשפחה והחל לבנות את צריף המגורים בנחלה המיועדת ב"שכונת הצריפים", תוך התמודדות עם אין ספור בעיות, בהן בעיות מים וביוב. את המים שאבו מהמעיין – בור מים הסמוך לרחוב "הפועל", ואת הדליים הובילו בעזרת חמור ששימש את כל תושבי השכונה.
"את צריפנו החילונו להקים בנחלתנו בארגזים ישנים שרכשנו בעיר העתיקה", סיפר מרדכי. "אבי ניצח על עבודת הבנייה ואני עוזר ליד…את הרצפה ריפדנו במחצלות שריח החולה נדף מהן ואת הגג כיסינו בברזנט ישן שלאחר חום הקיץ הראשון נאכל במקומות רבים והדליף את מי הגשם פנימה. אך מאחר שלא הייתה רצפה לצריף נספגו המים במהרה תחת המחצלות ונעלמו כמו שבאו. את "סוכת הנוחיות" דחינו למועד מאוחר יותר…".
הימים ימי מחסור בארץ ישראל, החיים אינם פשוטים ועל מנת לפרנס את המשפחה עבד צבי בעבודות מזדמנות ככל שמצא. הוא עבד בייבוש ביצות להקמת קריית חיים, העביר שקי יוטה קרועים לתיקון אצל בעל מקצוע בעיר התחתית והחזירם מתוקנים למפעל "נשר" לצורך מילויים במלט, הובלות שונות ועוד. בד בבד עבדה ציפורה כמבשלת אוכל לחלוצים לחלוצים, ברחוב החלוץ פינת שפירא. בהמשך עבד צבי בבניית בתים ומאוחר יותר בהנהלת חשבונות ופנקסים.
גן גיסיה, בית הספר "עממי א"
לאט לאט התארגנה המשפחה הצעירה בצריף ברחוב תל חי 15. ציפורה בישלה על הפרימוס, אור העששית שימש לתאורה בשעות החשכה. הילדים התרחצו בפיילה בחצר ובהמשך בנה צבי מבנה קטן ששימש כמקלחת. השטחים הפתוחים הרבים סביב, שמרביתם עדיין לא היו בנויים, שימשו לילדים כר משחקים פורה. זמן מה לאחר מכן, החל צבי לבנות במקום בעזרת בנו מרדכי בית אבן שהחליף את הצריף.
כאשר הגיעה רחל הקטנה לגיל ארבע, רשמו אותה הוריה לגן גיסיה ששכן ברחוב סירקין בהדר ומדי בוקר צעדה לבדה ברגל מהבית לגן הילדים. לימים, אגב, הייתה גיסיה הגננת גם של שתי בנותיה של רחל…
כאשר הגיעה שעתה לעלות לכיתה א', רשמו אותה הוריה לבית הספר היסודי "עממי א'" ששכן בפינת הרחובות שפירא וביאליק ובו למדו ילדים מרחבי חיפה במשך שמונה שנות לימוד. אחיה, מרדכי ויוסף, למדו בבית הספר "נצח ישראל". בין חבריה של רחל לכיתה זכורים חניה צימלסון (לימים יצחקי, מורה ומנהלת מוערכת בבית הספר "הריאלי"), מלכה אימבר ויצחק קמינסקי, הזכור לה כילד שובב ולימים מפקד בארגון "ההגנה" שנהרג בשיירת יחיעם. "היינו 28 ילדים בכיתה. המורים שלנו היו נהדרים", אומרת רחל. "הרגשנו שהם נותנים לנו את המכסימום". המורה לאנגלית, זילברשטיין, היה בוגר "אוקספורד". המנהל, זאב כרמי, החליט ללמד אותנו בכיתה ח' הנהלת פנקסים, מתוך מחשבה שזה יוכל לעזור לנו בהמשך חיינו. עוד זכורים לה המורה לוי, ד"ר איילון, חיה זיו (זילברשטיין), המורה צורי ונוספים.
מאורעות תרפ"ט
כאשר פרצו מאורעות תרפ"ט ב-23 באוגוסט 1929, במהלכן פרעו הערבים ביהודים ברחבי הארץ, לא אפשרו לילדים ללכת ברגל מביתם לבית הספר עממי א' והלימודים הועברו זמנית לבניין הטכניון הישן. באותו זמן, היה בית וימן בין בתי האבן הבודדים בסביבה זרועת הצריפים. מכל הסביבה הגיעו אימהות וילדיהן להסתתר בבית משפחת וימן. מספרת רחל: "הילדים הקטנים המתגוררים בצריפים בסביבה נשלחו לישון בביתנו. הייתי אז כבר בת שש, ילדה גדולה יחסית. נתתי את המיטה שלי לילדים הקטנים ממני ומכיוון שלא אהבתי את הצפיפות, לקחתי שמיכה, יצאתי החוצה והלכתי לישון תחת עץ התאנה בחצר. אני זוכרת את מרדכי, אחי הבכור, מסתובב כל הלילה סביב הבית עם מוט בידו, שומר עלינו".
חג האילנות, חג הביכורים
בט"ו בשבט יצאו הילדים לנטיעות. בהיותה בת עשר, נסעו רחל ובני כיתתה לטעת עצי אקליפטוס בכניסה לקריית חיים, עצים שלגאוותה עומדים עד עצם היום הזה.
"בחג השבועות, היא נזכרת, "היו מביאים ביכורים לחיפה מהכפרים וצעדנו בתהלוכה חגיגית לאורך רחוב הרצל, כולנו כמובן לבושים חולצה לבנה, אוחזים בסל קש ובו ביכורי השדה ושרנו בהתלהבות: "סלינו על כתפינו – ראשינו עטורים, מקצות הארץ באנו – הבאנו ביכורים…" באמפיתיאטרון מול קולנוע אורה התכנסנו להופעות". מאוחר יותר, לאחר הקמת המדינה, נהגנו לעלות ב-1 במאי לאזור בו שוכן כיום בית החולים "בני ציון", שם היה שטח פתוח בו נערכו הופעות".
בסיימה ח' כיתות בבית הספר העממי עברה רחל ללמוד בגימנסיה "הרצליה". באותו זמן לערך עברה המשפחה לרחוב ארלוזורוב 66, לבית אותו בנה אביה.
עבודה בוועד הקהילה העברית בחיפה
עקב המצב הכלכלי הקשה, רבים מבני הנוער הפסיקו לימודיהם ויצאו לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה והשלימו הלימודים בשעות הערב. כך, בהיותה בת 15, עזבה רחל את הלימודים בבית הספר התיכון ועבדה בשעות היום ב"ועד הקהילה העברית" בחיפה והשלימה לימודיה בערב בתיכון "במעלה".
משנת 1938 ובמשך עשר השנים הבאות עד ללידת בנה, עבדה רחל בוועד הקהילה העברית בחיפה בעבודות שונות ובהמשך התמחתה בתחום טיפול בכרטיסיה ובהנהלת חשבונות. משרד הוועד, ששימש כמעין עירייה לאוכלוסייה היהודית בתקופת המנדט, שכן תחילה בעיר התחתית ברחוב המגנים, בהמשך עבר לרחוב הרצל ולבסוף לרחוב ארלוזורוב. משכורתה, בסך שלוש לירות לחודש הועלתה במשך הזמן בהדרגה.
רחל מתגייסת לארגון "ההגנה" ול"מגן דוד אדום", האחים מגויסים
מרדכי, אחיה הבכור של רחל, עבר ללמוד בסמינר "מזרחי" בירושלים, הוכשר להוראה והמשיך לימודיו באוניברסיטה. בהמשך עבד בעזרה לניצולי שואה במוסד "אהבה" בקריית ביאליק. מרדכי, מספרת רחל, היה בין ראשוני המתנדבים לצבא הבריטי. הוא שירת ביריחו, בהמשך במצרים ולאחר מכן עבר עם יחידתו לאיטליה. יוסף אחיהם גויס בצו למשטרה הבריטית.
בשנת 1937, בעיצומם של אירועי "המרד גדול", התגייסה רחל כנערה בת 17 לארגון "הגנה" והתנדבה ב"מגן דוד אדום" ששכן ברחוב בצלאל 5 (מקום בו נמצא כיום מתנ"ס בית"ר, מול בית הספר "גאולה"). "השביעו אותנו, כל אחד בנפרד", על ספר תנ"ך ואקדח", היא נזכרת. עוד קודם לכן התגייסו גם אחיה לארגון "ההגנה".
במשך כשבע שנים עסקה במגוון משימות, בהן: טיפול בחולים, משימות שנדרשו בהן מסווה של אמבולנסים ועוד. "בשעת ערב מאוחרת, לאחר סיום העבודה נסענו עם לטפל בניצולי השואה ששוכנו בצריף במחנה עתלית שהפך בית חולים מאולתר. כולנו רצינו לנסוע להתנדב לעזור שם, הייתה תורנות".
כחברת ארגון "ההגנה" הייתה לעיתים שומרת בסניף מכבי האש ברחוב פבזנר כשבפנים התאמנו חברי "ההגנה" ולעיתים הסתובבו האנגלים בחוץ והיה צורך להזהיר את המתאמנים מבואם.
בשנת 1939, עם סיום מאורעות המרד הערבי הגדול, שוב נדדה המשפחה, הפעם לרחוב ארלוזורוב מספר 40. "כאשר הפציצו מטוסים איטלקיים את חיפה", היא נזכרת, "ישבנו במקלט של הבית".
הקמת משפחה עם אהרון, שחרור חיפה
את בעלה, אהרון פייפקופף (לימים פורת), יליד סלוניקי שליד קרקוב, ניצול שואה, הכירה רחל באקראי.אביה עבד באותה עת כמתווך להשכרת דירות. באחד הימים, הגיע אהרון לחפש חדר ואביה השכיר לו חדר בדירתם ברחוב ארלוזורוב. האהבה בין השניים פרחה והם נישאו בשנת 1947 לאחר נישואיהם עברו רחל ואהרון לגור ברחוב יוסף הגידם (כיום רח' יוסף) מספר 14.
אהרון היה בן למשפחה ענפה בפולין ומשפחתו עסקה במסחר. הוא ואחיו אברהם, היחידים מבני המשפחה ששרדו. אהרון עבד בנמל חיפה בהנהלת חשבונות ואהב מאוד לשיר.
בשנת 1948 נולד עם המדינה בנה הבכור, אסף. ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1952, נולדו התאומות, טובה ושוש.
מאז עזיבתה את ועד הקהילה הפכה רחל לעקרת בית במשרה מלאה וטיפלה בילדים. אהרון, בעלה, נפטר בשנת 2001. לרחל שלושה ילדים, שלושה נכדים ושלושה נינים.
רחל חוגגת 100
לפני כשבועיים נחוג ברוב הדר והתרגשות יום הולדתה ה-100 של רחל. טובה פורת, בתה של רחל, מלחינה ומעבדת מוסיקלית מוכשרת, הפיקה מסיבה שמחה ומרגשת. הזמרת אפרת פיאצה והחזן דוד אולמן שרו והנעימו בשירתם וצוות בית האבות הספרדי, שם מתגוררת רחל, בניצוחה של מירב כהן, שרו, רקדו ושימחו את רחל והאורחים.
יעל. תודה על התיעוד והכתבה.
תודה רבה! בריאות ואריכות ימים לכולם!
בשם רחל פורת שהתרגשה מאוד לקרוא את סיפור חייה תודה רבה על הכתיבה ותיעוד סיפור חייה .
שמחתי לתעד ולרגש,
מאחלת לרחל עוד הרבה שנים בריאות ומאושרות!
אכן זה דור של אנשים ישרים שבנו את הארץ באמונה וביושר.
מרגש מאוד להגיע לגיל 100 ולקרוא סיפור חיים של כל הדור שלה.
תודה לך יפה, מרגש מאוד
תודה על הכתבה – נהניתי לקרוא, וגם שמחתי לגלות תמונה לא מוכרת של בני משפחתי הקרובה. בתמונה ליד הצריף ברח' תל-חי, הילדה הלא היא רחל ויימן, חובקת ילד בן חמש או שש – זהו אבי שמואל זיידמן. בשורת המבוגרים משמאל לימין: מלכה ריכטר (אמה של סבתי), יחיאל זיידמן (סבא שלי), אסתר זיידמן (לבית ריכטר – סבתי), דב ריכטר, אחיה של אסתר, אהובה ריכטר (לימים קמינייצקי) – אחותה. התמונה צולמה כנראה ב- 1934. מרגש.
אכן תמונה הסטורית מרגשת של משפחתנו.נדמה לי שאתה דומה לאבא שלך לפי התמונה הזאת.
לגיל!
לפי דבריה של אימי מי שמצולמת בתמונה בצד שמאל היא אימו של יחיאל זיידמן ולא מלכה ריכטר.
התרגשתי עד מאד מהסיפור המעורר השראה.מאחלת לך אריכות ימים ושני בבריאות ושמחה.עם משפחתך המבורכת שזכו בך כאם.
כל הכבוד ליעל הורוביץ.שבוע טוב
ליעל!
תודה רבה על התיעוד המרגש של אימי ומשפחתה במלאת לה 100.
מאחלת לה ולכולם בריאות ושמחה עד מאה ועשרים!
טובה פורת
יעל החביבה! היטבת ל תאר היסטורי אישית של רחל ומשפחתה.אוסיף כי אחרון בעלה היה בן דוד שנהג להפגש בבית משפחתי בערבי ששי ויחדיו שרנו שירים כולל באידיש הזכורים היום. מצאתי טעות בעיר הולדתו צ.ל. סלומניקי. בברכה יהודה )אבא של אפרת(
תודה לך יהודה,
שמחתי לשתף את הקוראים בסיפורה של רחל, שהוא גם סיפורו של הדור ושל המדינה.
אכן חלה טעות הקלדה ברישום עיר הולדתו של אהרון (סלומניקי במקום סלוניקי), יטופל.
יעל תודה על תעוד מרתק מפיה של רחל בת ה100.אישה מדהימה שמכניסה אותנו במנהרת הזמן.זו עברה לתקומתה של מדינה.כבוד לרחל וימן
ותודה לך יעל המדהימה
אימא אהובה,
תודה על המילים החמות.
כבוד לרחל ולבני דורה, זכות גדולה לתעד את סיפוריהם המרתקים –
סיפורה של המדינה.
כתבה מרגשת ביותר – שאפו, יעל. את המורים צורי וד״ר איילון מעממי א׳ אני זוכר היטב. יעל איילון, בתו, היתה חברה לכיתה בעממי א׳, ויותר מאוחר בהריאלי.
תודה לך שלמה, מרגש מאוד,
תודה ששיתפת
כתבה יפה ומרגשת על רחל פורת.
יעל מפיקה ,מתעדת ומצלמת תמונות יפות.
אגב מקווים גם לראות אותך מצלמת תמונות יפות באתר הזה גם בהפגנות החשובות בעד הרפורמה,לא רק בהפגנות נגד🙂
תודה לך, שבתאי, על המילים הטובות,
ותודה גם על הסייפא.
יעל. תודה על התיעוד והכתבה. זיכרון לבני המשפחה שאינם איתנו וכבוד למספרים ולמנציחים את סיפור האיש, המשפחתי, סיפורה של חיפה וסיפורה של תקופה.
תודה לך יעקב,
אכן, חשוב לשתף ולהנגיש את סיפורם של בני הדור המיוחד הזה.
יישר כוח על פועלך ותודה על הזכות.