סיפורה של אסתר (אתוש) ינאי – המורה הוותיקה ונהגת המשאית האמיצה שהלכה לעולמה השבוע בגיל מאה

בתחילת השבוע, תשע שנים לאחר פטירת עמוס בעלה, הלכה לעולמה אסתר (אתוש) ינאי, ששירתה במהלך מלחמת העולם השנייה ברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה ולימים הייתה בין המורות הראשונות של קריית טבעון.

זכיתי להכיר את אסתר ועמוס ולשמוע מפיהם את סיפור חייהם המרתק, , סיפורו של דור הנפילים, השזור בחיי המדינה. אביא כאן לפניכם את סיפורה של אסתר, לכבודה ולזכרה.

ראיתם משהו? דווחו לנו כאן…

שמעון ודבורה נפגשים במטבח הפועלים

אסתר נולדה בירושלים ב-24 במרץ 1923 לשמעון ולדבורה בן צבי, אחות לאהרון ולאבישי. אביה נולד בעיירה קטנה בליטא. עם סיום לימודיו ב"חדר" שלחו אותו הוריו ללמוד בישיבת מיר. בתקופה זו נחשף שמעון לציונות, קרא ספרים של י.ל. פרץ ואחרים ונשבה ברעיון. בעקבות זאת הפך לחילוני וגורש מהישיבה ובהמשך, גויס לצבא הרוסי. בשנת 1913, זמן קצר לפי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עלה לארץ, כאן הכיר את דבורה, ילידת אוקראינה, בת למשפחה מרובת ילדים, שעלתה לארץ בגיל 18 וגידלה לבדה את אחיה בן ה-9.

שמעון, אביה של אסתר, עבד בחקלאות ובפרדסים, ובהמשך, עם הקמת 'המשביר' לאספקת ציוד לחקלאים, עבד בהנהלת חשבונות וגם ברכישת תבואה. דבורה עבדה במטבח הפועלים בפתח תקווה כמבשלת. שמעון הגיע עם הפועלים העבריים שעבדו בפרדסי פתח תקווה למטבח הפועלים וכך פגש את דבורה.

מעבר לשכונת בורוכוב

לאחר נישואיהם, התגוררה משפחת בן צבי בפתח תקווה. כאשר הגיע לאוזניהם הרעיון להקמת ישוב שמאפייניו סוציאליסטיים אידיאליסטיים המבוסס על חקלאות, החליטו לעבור לשכונת בורוכוב, שלימים הפכה חלק מגבעתיים, הקרויה ע"ש אחד ממייסדיה של הציונות הסוציאליסטית.

בעת המעבר לבורוכוב הייתה אסתר בת שנתיים. שכונת בורוכוב הייתה אז בחיתוליה, יישוב חקלאי בלב פרדסים וכרמים. השכונה הוקמה על עקרונות סוציאליסטים. כל משפחה החזיקה משק בעלי חיים וקיבלה שטח אדמה גדול בו שתלה, זרעה וטיפלה. כל בית דאג לצרכיו. 

לימים סיפרה בגעגוע על ימי ילדותה: "המציאות הייתה של מחסור תמידי, אך אבל מבחינה חברתית חיינו חיים עשירים מאוד והתרגשנו מדברים שאולי היום נשמעים פרימיטיביים. לכל משפחה הייתה רפת. ועד השכונה שכר רועה ערבי שכל יום הגיע עם פרה שלצוווארה קשור פעמון. כל הפרות בשכונה היו שומעות אותם מתקרבים ומצטרפות אליהם. הוא היה לוקח את העדר לרעות בשטח פתוח בקצה השכונה ולפנות ערב מחזיר אותן….ריגש אותי לראות איך הפרות צועדות ברחוב היחידי בשכונת בורוכוב, כל פרה יודעת לחזור לרפת שלה".

בתנועת 'הנוער העובד'

על בסיס הרוח הסוציאליסטית, הוקם בשכונת בורוכוב סניף 'הנוער העובד' אליו הצטרפו ילדי השכונה ובהם אסתר. "שם התגבשה תפיסת עולמה", מספר עופר, בנה. "תפיסה שיוויונית, עם הרבה כבוד לאדם, באשר הוא אדם, ערכים של צניעות, נתינה לזולת וחשיבות עצומה לחברות".  

בתום שמונה שנות לימוד ביקשה אסתר להצטרף לבני כיתתה להכשרה לקראת הקמת ישוב חדש, אך בלחץ אביה נאלצה להמשיך בלימודיה בתיכון, בגימנסיה הרצליה בתל אביב (מחזור י'). בינתיים, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הצטרפה להכשרה.  

"בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, כתבה אסתר באלבומה. "היטלר פלש לפולין. בריטניה וצרפת מכריזות עליו מלחמה. באותה עת אני תלמידת תיכון בגימנסיה העברית 'הרצליה' בתל אביב".

אסתר מתנדבת לצבא הבריטי

בשנת 1942, בשלהי מלחמת העולם השנייה, בהיותה בת 19, התנדבה אסתר לשירות בצבא הבריטי והוצבה ליחידת ה ATS – צבא העזר לנשים בצבא הבריטי.

"החלטתי להתנדב לצבא הבריטי, מפני שהיטלר ומשטרו הנאצי הטילו עלינו אימה", סיפרה. "כי באותה עת הם כבשו את צפון אפריקה ועמדו כבר על גבול מצרים (אל עלמיין) בדרכם לארץ ישראל. אני מניחה שגם הושפעתי במידה זו או אחרת מאחי הגדול, אהרון, שהתגייס לצבא הבריטי ובהמשך עבר לשרת בבריגדה היהודית עם הקמתה". את ההתנדבות, הסבירה, ראתה כמעשה מובן מאליו.

במשך חודש ימים עברה אסתר טירונות במחנה סרפנד (צריפין) שכללה אימונים, תרגילי סדר ומשמעת מוקפדת, לצד תורנויות מטבח. בעוד שרוב הבנות המתגייסות ביקשו לשרת כפקידות, מחסנאיות או מסייעות בבתי החולים, ביקשה אסתר להשתבץ לתפקיד נהגת משאית. בקשתה נענתה בחיוב והיא נשלחה לקורס נהגות במחנה מינה שבמצרים, שם רכשה חברות חדשות: ציפורקה, הדסה, אביבה דיין, שהפכו לחברות נפש להמשך חייהן.

במחנה מינה ששכן לא הרחק מקהיר, על גבול המדבר, עברו אסתר וחברותיה שיעורי נהיגה שהכשירו אותן כנהגות על משאיות. לאחר הקורס הוצבה בפלוגה 513 ומכאן ואילך החלה תקופה של שלוש שנות שירות מרתקות כנהגת תובלה. את חוויותיה תיעדה בתמונות שאת מרביתן צילמה בעצמה. אסתר וכ-40 חברותיה לפלוגה שוכנו בצריפים במחנה מינה, ששימש כבסיס הקבע ובו מוסכי ענק בהן טופלו המשאיות והשיריוניות ששימשו את היחידות הצבאיות במזרח התיכון. משם הן יצאו למשימותיהן כנהגות במהלך המלחמה.

שיירת משאיות ברחבי המזרח התיכון

הנסיעה במדבר במהלך המלחמה התבצעה לרוב בשיירה בת כעשר משאיות ענק נהוגות בידי הבחורות הארץ ישראליות שהובילו ציוד מגוון בהתאם לצורך: ביגוד ומזון לחיילים בחזית, צמיגים, נשק, חומרי נפץ, ולעתים אף טנקים.

"תפקידנו היה להסיע את משאיות הדודג' לטיפול במוסכים, למגרשי חנייה ולנמלים אלכסנדריה, פורט סעיד וסואץ או מהנמלים אל המוסכים במינה. במוסכים עבדו חיילים בריטים שהכשירו את הרכב והתאימו אותו לפי הצרכים המיוחדים של מקום היעד".

היו גם שיירות לארצות שמחוץ למצרים: ארץ ישראל, לבנון ולוב, עד בנגאזי וטריפולי. גם לשם הבאנו את המשאיות לאחר שטופלו במסך. נסיעות אלה 'לחו"ל' כמובן ארכו כמה ימים ואת הלילות עשינו במדבר סיני או במדבר המערבי. כאשר נסעו לבנגאזי שבלוב, היה מקום משכנן ב'נייבי האוס'. "בניין שאמנם ראה קרבות", סיפרה, "אך היו בו מים זורמים ומיטה אמיתית, מה שהיה עבורנו תענוג של ממש. לאחר מנוחה הספקנו לעתים גם לטייל קצת בעיר".

במהלך הנסיעה, הייתה כל אחת מהנהגות אחראית לתחזוקת המשאית בה נהגה, בכלל זה בדיקת שמן ומילוי דלק. כמאסף בשיירה, היה רכב ובו חייל חמוש ומכונאי לעת הצורך. מפעם לפעם, כאשר התעורר צורך דחוף, סיפרה אסתר, נסעה גם כמשאית יחידה, לבדה. כששאלתי אם לא פחדה לנסוע לבדה במדבר, השיבה בשלילה…הנערה עדינת המראה הייתה אמיצה למדי. במיוחד אהבה לנסוע לדמשק, סיפרה, שבראייתה עיר יפה ונראתה אירופאית.

"כולנו הנהגות היינו מאוד גאות בתפקיד שלנו", אמרה לי אסתר בחיוך מבויש בשיחתנו לפני כמה שנים. "ידענו שבשירותנו כנהגות תובלה אנחנו משחררות חיילים לבצע משימות בחזית. הרגשנו שאנחנו שותפות ועושות עבודה משמעותית. אישית, אהבתי מאוד את הנהיגה על המשאיות הענקיות. כדי להיכנס למושב הנהג, היינו מטפסות על הגלגל הגבוה ומשם ממשיכות לטפס למעלה… נהניתי מכל רגע, זכיתי בחוויית חיים".

העבודה הייתה קשה ותובענית, ומפעם לפעם הורשו הנהגות הארץ ישראליות לצאת לחופשה קצרה אותה ניצלו לטייל בסביבה. מפעם לפעם יצאו לבית הקפה המקומי 'גרופי' המיועד לגברים בלבד, שם הורשו לשבת מאחור ולצפות בריקודי בטן. במלון 'מינה האוס' היוקרתי, לא הרחק ממחנה מינה, הורשו הנהגות מפעם לפעם לשחות בבריכה.

"בפלוגה 513 היה תמהיל של עירוניות ובנות ההתיישבות העובדת ועולות חדשות", אומרת דפנה, בתה של ציפורקה, חברתה הטובה של אסתר. "הן הסתדרו ביניהן מצוין ונשארו חברות עשרות שנים. הרבה בזכות המפקדת מקנזי, אירית קשוחה. הן היו הפלוגה היחידה שיצאה למסע שיירה אחרי רומל עד לטריפולי שארך עשרה ימים, במקומות קשים. בלילות, כל אחת מהנהגות ישנה על האדמה סמוך למשאית שלה. אימא סיפרה שהן התקבלו בהתרגשות ע"י יהודי טריפולי".  

פגישת פסגה במצרים

סמוך לפסח 1943 השתתפה אסתר במצעד לרגל 'יום החייל היהודי' שצעד ברחובות תל אביב ולאחריו נערך כנס גדול באולם 'גן רינה' ליד קולנוע מוגרבי, בו נאמו הדוברים על חשיבות ההשתתפות במלחמה נגד הנאצים והושרו שירי צבא.

"בנובמבר 1943 התקיימה במצרים פגישת פסגה של שלושת הגדולים: צ'רצ'יל, רוזוולט וסטאלין", סיפרה אסתר. "בכביש מאלכסנדריה למלון 'מינה האוס' הסמוך למחנה מינה, לא הורשה אף רכב לנסוע ומכיוון שהושבתנו ישבנו במחנה סמוך לכביש הראשי וחיכינו לבואם. הסבלנות השתלמה ולמרות שחלונות הרכב היו מכוסים בווילונות, הצלחנו לראות את צ'רצ'יל ואת רוזוולט". 

אסתר מטיילת עם חברותיה ברחבי המזרח התיכון

"אחת לשלושה חודשים קיבלנו חופשה בת שבוע שאפשרה לנו להגיע הביתה, לארץ ישראל", סיפרה אסתר. "עלינו על רכבת בקהיר לפנות ערב והגענו ארצה למחרת השכם בבוקר. בבית התפנקתי עם המשפחה, פגשתי חברים ותיקים והספקתי גם לטייל ברחבי הארץ עם חברות מהצבא וגם לבקר את אחי אבישי בדפנה שם היה במסגרת הכשרת הפלמ"ח".

בין לבין, הקפידה קבוצת החברות ההרפתקנית לנצל את ההזדמנות החד פעמית שנקרתה בפניהן ולערוך טיולים גדולים ברחבי המזרח התיכון.

"בינואר 1945" מספרת דפנה, בתה של ציפורקה, "נסעו חמש בנות לטיול במצרים העליונה בחופשה בת כמה ימים: הדסה שפיר ואחותה נועה, רוחקה קוריס מבלפוריה, ציפורקה מתל עדשים ואתוש. הן ביקרו  בלוקסור, בסכר אסואן, בקברות המלכים, רכבו על חמורים… בסיום טיולן חזרו בטרמפים לארץ ישראל. שמונה חודשים לאחר מכן, יצאה החבורה לטייל בקפריסין".

מעבר לסטלה מאריס בחיפה

"על סיומה של מלחמת העולם השנייה ב-8 במאי 1945 שמענו בעת חניית ביניים בדרך חזרה מלוב למצרים", שחזרה אסתר. "כולנו, כל הנהגות, היינו במשאית אחת, לאחר שהסענו את המשאיות ליעדן. הנחנו את הטרנזיסטור על מכסה המנוע של המשאית ולהפתעתנו שמענו את ההודעה המשמחת על סיום המלחמה. הרגע האותנטי הונצח".

חיילות ה-ATS במחנה מינה נשארו בשירותן הצבאי למעלה משנה לאחר סיום המלחמה, שכן היה עליהן להעביר את הציוד והמחנה לידיים אזרחיות. בפברואר 1946 עזבו אסתר וחברותיה את מחנה מינה, בו היו תקופת זמן כה ממושכת והועברו לבסיס תחבורה של הבריטים בטירה שליד חיפה. בתקופה זו התגוררו בסטלה מאריס בחיפה ונהנו מנופי הכרמל ומפריחת האביב.   

"כאשר סיימנו משימותינו בבסיס טירה נשלחנו שוב לקהיר, לשלושה חודשים נוספים", סיפרה אסתר. "מכל חברותיי נותרו כעת עמי במצרים ציפורקה איתן ואסתר בן שבת. כעת התגוררנו בבסיס של המטה הכללי הבריטי במתחם קסר אלניל, ממש על שפת הנילוס. לימים הוקמו באזור זה בתי המלון היוקרתיים של קהיר. שם נדרשנו למשימות של הסעת קצינים ושינוע סחורות ובמקביל התיידדנו עם כמה חיילים בריטיים שחיכו גם הם לשחרורם".   במרץ 1946, סוריה ולבנון, עדיין כחיילות, החליטו אתוש וציפורקה לנסוע לראות שלג ללבנון. את הדרך הארוכה צפונה עשו כמובן בטרמפים. בדרכן חזרה, מספרת דפנה, הן עברו בחיפה, ואחר כך בבית משפחתה של אתוש גבעתיים, משם נסעו לטייל בירושלים, בבית הערבה ובים המלח ולאחר תשעה ימים גדושי חוויות חזרו לבסיסן בחיפה.    

ב-28 ביוני 1946 השתחררה אסתר לאחר כארבע שנות שירות בצבא הבריטי.  יום למחרת, פרצו בארץ אירועי 'השבת השחורה'.   

חוויה קולינארית בהכשרת שימרון, ההיכרות עם עמוס

לאחר שחרורה חזרה אסתר לבית משפחתה בשכונת בורוכוב אך זמן קצר לאחר מכן נענתה להצעת ציפורקה חברתה הטובה להצטרף לגרעין ההכשרה בשימרון שליד נהלל. באוטובוס מתל אביב לשימרון הכירה את עמוס ינאי, בן נהלל, ששוחרר גם הוא לאחר שירותו בצבא הבריטי והיה בדרכו לשימרון. האהבה בין השניים פרחה, הם הקימו משפחה לתפארת וחיו יחדיו 66 שנים, עד לפטירת עמוס בשנת 2013.   

על הניסיון הקולינארי הראשון של אסתר בהכשרת שימרון מספר עופר:

"לפנות בוקר אחד, כשהבחורים יוצאים לעבודה, היא בתורנות מטבח, מטגנת לכולם חביתות. בחשיכה היא לוקחת בטעות את בקבוק הסבון הנוזלי 'אמה' במקום את בקבוק השמן. היא שמה לב שהטיגון קצת מוזר, אבל אף אחד לא מתלונן…החביתות נעלמות. אחרי כמה ימים מסתבר שכולם הכניסו את החביתות לכיסים וזרקו אותן לפח. הם לא העזו להסתכן ולספר לה שמא תיעלב ותחליט לעזוב את הקבוצה…"

פרוץ מלחמת העצמאות

בינתיים, עקב פרוץ מלחמת העצמאות, לא עולה הגרעין להתיישבות. עמוס התגייס לצבא ונטל חלק בקרבות קשים לשחרור הנגב במסגרת יחידת 'חיות הנגב' בה שירת. אסתר התגייסה לחיל הקשר אך לאחר לידת בנם הבכור, אודי, שוחררה מהצבא.

אסתר, אשת חינוך מוערכת

בתום מלחמת העצמאות בחרה אסתר לעסוק בהוראה. היא נרשמה ללימודים בסמינר 'אורנים', השלימה לימודי תואר בגיאוגרפיה והקדישה את כל זמנה ומירצה לתפקיד המורה המחנכת והייתה אהובה מאוד על תלמידיה, שרבים מהם הגיע בראשית השבוע לחלוק לה כבוד אחרון. כתה להערכה רבה. בהמשך, עברה אסתר לעבוד במרכזיה הפדגוגית בחיפה כמדריכה מורים לגיאוגרפיה באזור הצפון.

בשנת 1976, יצאה המשפחה לניו יורק בעקבות שליחותו של עמוס מטעם משרד הביטחון. אסתר ההרפתקנית טיילה בכל הזדמנות לצד אירוח משפחה וחברים ויצירת חברויות חדשות. בשובם לארץ ולאחר פרישתה לגמלאות, המשיכה לטייל בעולם עם אחת מחברותיה הקרובות. בד בבד, שיפרה משמעותית את ניסיון העבר המשעשע מימי שימרון והפכה למארחת קולינארית יצירתית שמענגת את אורחיה במטעמים.

"אימא הייתה אישה יוצאת דופן, חברת נפש לרבים כל כך", ספד לה עופר בנה. "אישה סקרנית וחכמה, פורצת דרך, אבל עושה הכל בצניעות מירבית, נשמה גדולה". 

יהי זכרה ברוך.