18 שנים למניין זמן השכול • מיומנו של אב שכול

31/03/2002 • יום השנה ה 18 לפיגוע במצה

"השכול והאבל, בדיוק כמו האהבה שלי אלייך, ילדתי המתה, נמשכים לנצח"

לילה. שקט רועם של קורונה סביבי. מהכורסא בסלון אני מביט לעבר הדיוקן הגדול שלך שתלוי במבואה. תאריך האזכרה מתקרב ואנחנו יודעים שלא נוכל השנה להתאסף עם משפחה וחברים ליד קברך, השנה אסור להתגודד. המוות שזרע את זרעיו ונבט בלבבותינו עם מותך – אורב עתה בחוץ.  

אני מתבונן בעיני השקד החודרות ומלאות ההבעה שלך. העיניים שלנו מצטלבות – האומנית המוכשרת להפליא (רחל רמות) תפסה את החיוך השובה שלך, את הרוגע על פנייך, את עוצמת המבט. לרגע חולף אני שוגה לקלוט סוג של נוכחות. אבל מבין מהר לדאבוני, דרך דוק הדמעות שמשוח על עיני והרצון העז לדמיין, שאני לא קולט ריחות, צלילים, תחושות. אני נשאר בכורסה ואת על בד הקנבס החשוף שתלוי במבואה. 

אני מסתכל בפנייך, מנסה לדמיין איך היית יכולה להיראות עכשיו, שמונה עשרה שנים לאחר מותך – בת ארבעים. לא מצליח. האם הייתה לך עדיין אותה תספורת הקארה ופסי הצבע המוזהבים בשערך? אני מוצא את עצמי תוהה מה היה יכול להיות. האם יש לך מושג עד כמה החיים שלך והמוות שלך עיצבו אותנו באופן בלתי הפיך?

אני מתבוננן על כל תו, על הטיית הראש, על היד שנוגעת בלחי. הגעגועים לא נובעים מהזמן שחלף מאז שראיתי אותך או מאז ששוחחתי אתך. לזמן הזה אין שום משמעות. הגעגועים נולדים מהרגע הארור, העכשווי שבו אני משתוקק שתהיי לידי כדי לחלוק אתך את הרגע, כדי לחבק אותך, כדי להריח אותך.

המחשבות שלי רצות לכוונים שונים, אני תופס את עצמי נכנס לחדר שלך, מסדר את השמיכה הסתורה, מעביר יד על השיער שלך, מביט בך במבט שרק אב יכול להסתכל בבתו המתבגרת, באהבה, בדאגה, בתקווה. אבל אני מוצא רק זיכרונות ממך שרועים על מיטתך. המציאות של היעדרותך מכה בי ומותירה אותי ללא אוויר.

אני תוהה: האם היית נשואה ויולדת ילדים? עם מי היית מתחתנת? בטח היינו אוהבים את מי שבחרת, פשוט כי את בחרת בו. ואם היו לך ילדים, איך הם היו? האם היינו מושיבים אותם על השיש במטבח, כמו את האחיינית שלך, עופרי, כדי שיעזרו להכין סלט?  וכדי שנוכל לגנוב נשיקה ללחיים הקטנות שלהם.

אימא, אסף, רוני ואני מזכירים את ימינו אתך. עדיין יש דמעות, אבל אנחנו גם צוחקים, במיוחד כשנזכרים בחוש ההומור שלך, ביכולת החיקוי המופלאה שלך. אני מתגעגע למעשי הקונדס התמימים שהיית מארגנת עם אחייך וליכולת שלכם לצחוק ולהשתטות יחד.  

אני חושב שהיית גאה אם היית יכולה לפגוש את האנשים הבוגרים, הרגישים ויוצאי הדופן שאחייך הקטנים הפכו להיות. אסף, נשוי לשגית ואבא לשני ילדים מקסימים, עופרי ודניאל הקטן. האם העלית בדעתך פעם שתהיי דודה? רוני הקטנה, נשואה לעומרי. מדי פעם אני שומע אותך קצת בקולה, בדרך התנהלותה, באופן שבו היא מתכרבלת אצל אבא שלה – אצלי.

אנחנו בסך הכול מסתדרים. שגרה של שכול. אנחנו גם חווים רגעים של שמחה. אנחנו שורדים את הבלתי נתפס ואנחנו צומחים להבנה, כוח, אומץ ושלווה שאולי לא ידענו. על כך אנחנו אסירי תודה.

הימים הם ימי קורונה מצמיתים ותאריך האזכרה שמתקרב רק מעצים את ההבנה שתחושת השליטה שלנו באירועים היא מטעה, מתעתעת. 18 שנים של נפילה חופשית דרך הזמן – זמן השכול – רק מעצימה את זה. הגניחות שנובעות מהלב סודקות את הדממה סביבי, מפוררות את שכבת השפיות הדקה, השברירית כל כך עליה אני מתנהל. אני מסתכל בתמונה וכאבי הגעגועים מכווצים את הבטן, חורכים ומכלים את מעט החמצן שנותר בריאות כשאני מנסה להתנהל בתווך הסמיך הזה של זמן השכול.

לפתע אני מרגיש את העוצמה של 18 השנים למניין זמן השכול שלי. 18 שנים בהן אני כל כולי עדיין אבא שלך, ואת דניאל, ילדתי המתה, אני מחבק ונושם אותך לא מוכן להרפות, ולא ארפה לעולם. הרי המתים שלנו חיים בקרבנו כל עוד אנחנו נושאים אותם בזיכרוננו, כל עוד אנחנו מספרים את סיפורם, כל עוד אנחנו משוחחים איתם. 

בימים כמו אלה, כל היגון, הכאב, הדכדוך והמרה חוזרים ומתנפצים עלי מחדש, מתערבלים ומהדהדים בתוך הדייסה שבראשי. סוף מרץ כבר כאן – תאריך האזכרה מתקרב. ולמרות שאנחנו נעים מתאריך אחד למשנהו, לשכול ולאבל אין תאריכי תפוגה. השכול והאבל בדיוק כמו האהבה שלי אלייך ילדתי המתה, נמשכים לנצח ותמיד אשא את משקלה הבלתי נסבל של התבוסה שמותך הביא אתו.

לילה עמוק, קולות עמומים של טפטוף עולים מהגינה ואני יושב בסלון, מול הדיוקן שלך, נושם אותך, משוחח אתך, בוכה אתך ומרחף אתך בתוך כאב זיכרונות העבר, בתוך הענן הסמיך הזה של השכול שהוא כל כך אינטימי, כול כך צורב. גם אחרי 18 שנים אני יודע שהלב זקוק להרבה יותר זמן כדי לעכל ולהבין את מה שהשכל כבר יודע מזמן…