(חי פה) – לרגל יום הזיכרון 2026 פנינו לשני זוגות הורים שאיבדו את בניהם במלחמת חרבות ברזל, ושמאז נפילתם מקדישים את חייהם להנצחתם. דרך הסיפורים האישיים, הכאב, הבחירות והמעשים שהם מובילים, נחשפת תמונה מורכבת של שכול ישראלי: שילוב של געגוע שאין לו סוף לצד החלטה נחושה להמשיך את דרכם של הבנים, להגשים את חלומותיהם ולהפוך את זכרם לכוח מניע. שני הסיפורים שונים זה מזה, אך שניהם משקפים את אותה תופעה אנושית עמוקה: הורים שמסרבים לתת למוות לסיים את הסיפור, ובוחרים לכתוב פרק נוסף של חיים, משמעות ותקווה.
אסיף לוגר ז"ל: דוב קוטב במדבר
אסיף לוגר ז"ל היה רק בן 21 כשמצא את מותו בעזה. הוריו, עדי ועידן, החליטו להקים עמותה שתנציח את בנם, עמותה שנקראת "דוב קוטב במדבר". השם נבחר משום שאסיף דימה את עצמו ל"דוב קוטב במדבר", דימוי אישי שכתב בפתק שנמצא לאחר מותו. אסיף אף קעקע על זרועו את דמות דב הקוטב, והדימוי הזה הפך לסמל מרכזי בהנצחתו.
ילדות על הכרמל ואהבה לטבע
אסיף נולד ב־8 באוקטובר 2002 וגדל בקיבוץ יגור, למרגלות הר הכרמל. מילדות אהב לטייל בהר, הכיר את השבילים, הנחלים והמצפורים, ובבגרותו היה פעיל בחוגי סיור. הטבע היה עבורו בית שני, מקום של שקט, חופש ויצירה.
לפני הגיוס יצא אסיף לשנת שירות בכפר הנוער "נירים", שם עבד עם נוער בסיכון. במקביל טיפח את אהבתו למוזיקה: ניגן על גיטרה, הפיק מוזיקה אלקטרונית וכתב שירים.
מלחמת חרבות ברזל והקרב האחרון
בצבא התגייס אסיף לחיל השריון והצטרף לחטיבה 7 ושימש כתותחן בגדוד 77 בקו בעוטף עזה. בהמשך השירות יועד לצאת לקורס מפקדי טנקים. חבריו מספרים כי היה מקצועי, חד, אהוב על כולם, ותמיד שמר על רוח טובה גם ברגעים הקשים.
במלחמת חרבות ברזל, שפרצה ב־7 באוקטובר, לקח אסיף חלק בבלימת מתקפת חמאס. צוות הטנק שלו היה בין הראשונים שנכנסו לתמרון הקרקעי בעזה. ב־31 באוקטובר 2023 נהרג אסיף ממטען שהוצמד לטנק שבו לחם, רגעים ספורים לאחר שירה פגז לעבר חוליית מחבלים שאותרה במרחב. לצדו נהרג סגן מפקד הפלוגה, סרן אריאל רייך ז"ל. אסיף נהרג שלושה שבועות לאחר שחגג את יום הולדתו ה־21.
הפתק שהפך לעמותה
לאחר מותו מצאה המשפחה בכתביו את המשפט שבו תיאר את עצמו כ"דוב קוטב במדבר". זה היה דימוי אישי, כמעט סודי, שהפך לסמל חייו. מכאן נבחר שם העמותה, "דוב קוטב במדבר". הפתק, יחד עם שירים ורעיונות נוספים שהותיר אחריו, הפך לבסיס החזון של העמותה: להנציח את אסיף בדרכים שאהב: טבע, קפה, מוזיקה, מנהיגות ונתינה.
עגלת "קפה אסיף" ביגור: קפה, ערסלים ושירים של אסיף
לפני כעשרה ימים נפתחה עגלת הקפה "קפה אסיף" לזכרו של אסיף בכניסה לקיבוץ יגור. במקום יש ספסלים, ערסלים, שולחנות והרבה קפה, כמו שאסיף אהב להכין בשטח. את הפודטראק מפעילים מתנדבים, וכל ההכנסות מועברות לעמותה. בימים הראשונים הגיעו למקום מאות אנשים, והפודטראק תפקד כאילו פועל כבר שנים. עדי ועידן תלו במקום שירים שאסיף כתב, לצד תמונות שלו ומשפטים מחייו. המטרה היא להנציח את דמותו השמחה והחברותית, את אהבתו להכנת קפה ואת החיוך שתמיד היה על פניו.
אמו של אסיף מוצאת מעט נחמה בכתיבת שירה
אמו של אסיף, עדי, הוציאה לפני מספר חודשים ספר שירים ראשון, "קשר מות" שבו היא מתארת את האובדן ואת ההתמודדות מאז אותה דפיקה בדלת. בשירים היא מתארת ברגישות את המעבר מחיים של אמא לצעיר מלא חיים לפרק חדש שבו הזיכרונות הם מקור הכוח. אחד הדברים המרגשים הוא שהכתיבה של עדי מהדהדת את כתיבתו של אסיף עצמו, ששירים שכתב נמצאו לאחר מותו. הקשר בין האם לבנה מתבטא גם ביכולת המשותפת שלהם לבטא רגשות עמוקים דרך מילים.
“אני לא מצטער שנגמר, אני שמח שהיה”
על מצבתו של אסיף נכתב המשפט שהוא עצמו כתב: “אני לא מצטער שנגמר, אני שמח שהיה”. בטלפון שלו נמצא פתק נוסף שבו כתב: “להשקיע יותר במוזיקה”. אסיף הותיר אחריו אוסף גדול של שירים בפתקים ובמחברות. אחד מהם, “עד בלי די”, הגיע לידיה של ריטה במסגרת פרויקט "שבעה שירים באוקטובר". ריטה, יחד עם המפיק גלעד שמואלי, הפכה את מילותיו לשיר מרגש.
נדב (נדי) ז"ל: לוחם, מדריך, מנהיג
הסיפור השני הוא של סמ"ר נדב כהן, שנפל גם הוא במלחמת חרבות ברזל. סמ"ר כהן, בן 20 במותו, נהרג מירי טיל נ"ט בחאן יונס שבדרום הרצועה. כהן היה לוחם שריון בגדוד 77 בעוצבת "סער מגולן" (חטיבה 7).
אמו, מיכל לרנר, מספרת עליו כעל נער מצטיין, שסיים את בית הספר השש שנתי חוגים בהצטיינות, מדריך בנוער העובד והלומד, בוגר מכינת בארי, שהתקבל למיונים לתלפיות ולתוכניות יוקרתיות נוספות. למרות האפשרויות שעמדו בפניו, נדב בחר לשרת בשריון מתוך תחושת שליחות. הוא הצטרף לגרעין שריון שיצא מהמכינה והיה גאה בכך מאוד.
ה־7 באוקטובר: תחילת המלחמה
ב־7 באוקטובר נדב היה בבית, כיון שקיבל מצטיין מג"ד בטקס מרגש בהשתתפותו של תת אלוף במיל. אביגדור קהלני. לכן בבוקר שבו פרצה המלחמה חבריו היו בשטח, ואילו הוא העיר את אמו ואמר שהקפיצו אותו והוא צריך להגיע בחזרה ליחידה. גם אחיו הבכור, יהונתן, הוקפץ. מיכל מספרת כי כבר באותו רגע הבינה שמדובר באירוע בסדר גודל של מלחמת יום כיפור. בשעה 10:30 היא הורידה את נדב לתחנת רכבת חוף הכרמל ועשתה הכול על מנת שלא לבכות בפניו של נדב, לפני שהיא מביאה אותו לרכבת ונפרדת ממנו. מכאן התחילה תקופה של חרדה מתמשכת.
שירות בעזה והמפגשים המעטים
נדב וחבריו נכנסו לעזה בשיירה הראשונה. מיכל מספרת כי כל טלפון הקפיץ אותה. "הקמנו קבוצה של ההורים על מנת לקנות לילדים שלנו ביחד מכספנו את הציוד הצבאי שהיה חסר להם", היא מספרת, "וצחקנו, שקנינו כל דבר שאפשר חוץ מטנק". מיכל מסבירה, שכל מספר ימים, טנק צריך לצאת לשטחי כינוס לצרכי אחזקה, ובכל פעם כזו היא נסעה את כל הדרך מחיפה לדרום רק כדי לראות לזמן קצר את בנה. “צריך להבין שזו הייתה תחילת המלחמה, הכבישים לדרום היו ריקים. רק אני ומובילי טנקים על הכביש”, היא מתארת. הפעם הראשונה שבה ההורים הורשו לראות את החיילים הייתה אחרי 100 יום, בשחרור השבויים הראשון. לאחר מכן נדב יצא לעוד שני סבבים בעזה.
התאונה שהסתיימה בנס
נדב חזר הביתה באחד מסופי השבוע לאחר שפרצה המלחמה ויצא לבילוי עם הרכב המשפחתי. הוא התקשר וסיפר לאמו שעשה תאונה עם הרכב. “הוא אמר שהאוטו טוטאל לוסט. שאלתי אותו, מה קרה לו, והוא אמר שהוא יצא רק עם שריטה ביד. אמרתי לעצמי שאלוהים אוהב אותי”, מספרת מיכל. כמה ימים לאחר מכן התקשר ואמר שהוא חוזר הביתה לאירוע, שהיה אמור להשתתף בו. אך הוא לא חזר.
הנפילה והבשורה
נדב נהרג ב־31 במרץ בשעה 18:00. לאחר מותו התגלו ארבעה מכתבים שהשאיר על המחשב. "התקשר אליי חייל, ששירת עם נדב מיד לאחר שנדב נהרג, ואמר לי שיש לו את הסיסמא שאני צריכה כדי לקרוא את המכתבים, שנדב השאיר לנו. הייתי צריכה לחכות עוד כמה ימים עד שאותו חייל יצא מעזה והגיע אלינו להגיד לנו איך נוכל לקרוא את המכתבים. אחד מהמכתבים פורסם בספר הכולל 49 מכתבים של חיילים שנפלו. במכתב כתב נדב מדוע הוא נלחם ומה משמעות השירות עבורו. מיכל מספרת כי עוד לפני שקראה את המכתב ידעה שהיא תקים מכינה לזכרו. לצד המכינה היא גם שיפצה את המקום בשכונת כרמליה, שבו נדב אהב לשבת עם חבריו.
חלום שהופך למציאות: מכינה על שמו של נדב
מיכל פנתה לקרן ברל כצנלסון והציעה להקים מכינה חצי שנתית בבית ברל לזכרו של בנה. לאחר תהליך בירוקרטי ארוך התקבל האישור. כשמקימים מכינה, בשנתיים הראשונות אין תקצוב מהמדינה, והעלות הכוללת היא כשני מיליון שקלים. הקרן אמרה למיכל שיהיה עליה להביא בכוחות עצמה מיליון ש"ח. מיכל תכננה להתחיל בגיוס המונים ב־1 במרץ, אך המלחמה דחתה את התוכנית. ב־12 באפריל יצאה לדרך, וכבר גויסו 850 אלף שקלים. “זו התרומה שאנחנו צריכים השנה”, היא אומרת. “זה החיבוק שאני צריכה”.
המשך דרכו של נדב
מיכל מספרת כי נדב היה “מפקד בלי דרגות”, נער שתמיד הלכו אחריו. הוא מעולם לא התלונן. גם בעזה, כששאלה אותו איך הוא מרגיש, תמיד ענה “הכול בסדר”. היא בטוחה שהוא “יושב למעלה ועף על עצמו”, כי המכינה היא בדיוק מה שהיה רוצה. שלושת ילדיה בוגרי מכינות, וכשאחותו סיפרה לו, שהיא מתחילה מכינה, כשהוא היה במהלך השירות הצבאי, הוא אמר לה, שהוא היה מוכן לשלם מיליון שקלים כדי לעבור שוב את המכינה. הוא למד שם על עצמו, על המדינה ועל ציונות, וראה בשירות בשריון ערך עליון.
צעירים ששילמו את המחיר היקר ביותר ומשפחות שנושאות את הכאב
מאז קום המדינה ועד היום, דור אחר דור של צעירים וצעירות קם להגן על הבית, לעמוד בחזית ולהבטיח שלכולנו תהיה כאן מדינה לחיות בה. אסיף ונדב הם שניים מתוך רבים שחייהם נקטעו באחת, באמצע חלום, באמצע יצירה, באמצע חיים מלאים שהיו אמורים להימשך עוד שנים ארוכות.
מאחורי כל שם ברשימת הנופלים עומדת משפחה שלמה שנשברה באותו רגע שבו נשמעה הדפיקה על הדלת, משפחה שנאלצת ללמוד מחדש איך לחיות עם היעדר שאי אפשר למלא, עם שקט שלא מפסיק להדהד. יום הזיכרון 2026 מזכיר לכולנו את המחיר הכבד שהמדינה הזו גובה מבניה ובנותיה, ואת ההקרבה האדירה של מי שיצאו להגן עלינו ולא שבו. לצד הכאב, הוא גם מזכיר את הכוח של המשפחות שממשיכות קדימה, בונות הנצחה, יוצרות משמעות חדשה ומבטיחות שהסיפור של יקיריהן לא יישכח לעולם.
חצי מהעיר רועדים מפחד בבניינים ישנים בלי מקלטים
אתה ראש עיר, אתה אשם.
20 שנה ראש עיר מאז לבנון השנייה – 0 מקלטים נוספו בחיפה.
אתה ראש עיר, אתה אשם.