דניאל מנצ'ל ז"ל, נהרגה ב-31.03.2002, בפיגוע תופת במסעדת "מצה" בחיפה, במהלך ארוחת צהריים שגרתית והיא בת 22 במותה. מחבל-מתאבד פוצץ את חומר הנפץ שנשא על גופו. הוא רצח 15 איש חפים מפשע ופצע רבים.
16 ימי זיכרון פרטיים ואינטימיים שמתערבבים עם ימי הזיכרון הכלליים. לפעמים מישהו מדבר על מותה של דניאל ואומר לי: "ההאא… עם כל מה שעבר עליך". ובכל פעם אני חושב לעצמי: "לא, לא עם מה שעבר, אלא עם כל מה שאני עובר". לעיתים אני גם אומר את זה. לא הרבה, לא רוצה להעיק. נדמה לי שכל כך הרבה השתנה אבל גם ההפך נכון, הרבה נותר אותו דבר. בשנים הראשונות חייתי בסוג של טירוף. אתם מכירים את הטירוף של מי שמרגיש שונה? מרגיש אחרת? אני רציתי נורא להרגיש שונה, להיות אחר אבל לצערי המשכתי להיות אני.
נדמה לי שהתחלתי להוציא את ראשי מהמים, מתוך הטירוף, רק אחרי שנים, אבל זה לא הזמן החולף שגרם לי לראות את האנשים סביבי, את העולם שבחוץ ולהתחיל לשים לב מי אני. הזמן יכול לחלוף וכמו שכבר אמרתי בעבר לא פעם – מזור הוא לא מביא ורק ממציא את עצמו כל פעם מחדש ובתוך כל זה הכל נותר בכל זאת קפוא, אטום.
הסביבה האנושית, הילדים, המשפחה היקרה שלי, חברים, עמיתים הם אלה שבאמצעותם נפרץ מעגל הכפור שעטף אותנו. וכן גם המפגש המטלטל עם הורים שחיים את אותה השונות, כי רציתי נורא להרגיש שונה. שונה שמרשה לעצמו להביע, להוציא, לחלוק מחשבות, מצבי רוח, כאב, בלבול ולגלות אחרים, דומים לי. דומים לי למרות השוני. יש מי שמתכנס בתוך עצמו ויש מי שמחצין, מי שחולם ומי שרוצה היה לחלום, מי שמחבק את הדת ומי שכופר, מי שמבקר תדירות בבית הקברות ומי שלא, מי שלמד לגעת, לחבק ומי שנרתע, מי ששומר הכול, את כל הזיכרונות ארוזים ועטופים בקופסאות חתומות ומי שחולק ומחלק. בינינו הכול הופך נורמלי ואפשרי. אין חיבור חזק כמו זה שבין הורים שמבינים את עוצמת הייסורים שבאובדן ילד. מחוץ למעגלי השכול, לא עם כולם אנחנו יכולים לדבר, לחלוק ולשתף, אנחנו מרתיעים – תמיד אומרים את אותם הדברים – אז אנחנו פשוט לא אומרים אותם, כדי לא להרתיע. עוצרים דמעה כדי לא להעיק.
לאבל אין תאריך תפוגה. אין דבר כזה "להתגבר", "להמשיך הלאה". לא ניתן לתקן, אין חזרה בזמן. אין פתרון אמתי לכאב הלב ואין שיקוי לשיכוך הכאב.
כל עוד נשמה באפי אני אכאב, ואתאבל ואוהב את דניאל המתה בכל ליבי ומעודי ותמיד אשא את משקלה הבלתי נסבל של התבוסה שמותו של ילד מביא איתו. הייתי רוצה שהאנשים יבינו שהשכול והאבל בדיוק כמו האהבה לדניאל המתה, נמשכים לנצח.
כאב האובדן לא משתנה עם הזמן, אבל היחסים שלנו עם הכאב כן משתנים. יש סוג של התרגלות, אתה לומד לשאת את זה אתך, כל הזמן, לכל מקום, איבר חדש, מדד חדש של החיים שלך. ברגע מסוים הוא אפילו הופך נסבל. לא שזה מוצא חן בעיניך אבל איך לאומר את זה? זה מה שיש לך במקום הילדה שלך ואתה מאמץ אותו אליך.
כל כך הרבה פעמים אני חש בבדידות של כאב שלא ניתן לשתף גם עם מי שאני חולק אתו את אותו הכאב.
לא פעם אנחנו חשופים באמצעי התקשורת לסיפורים על ילדים שמתו, ואז אני חושב על כאבם של אבות ושל אימהות אחרים. ליבי נחמץ, אבל הנגיעה הזו בשכול האינטימי שלי גורמת לי לחוש פחות בודד. דבר והיפוכו. כי שום דבר הוא לא באמת הגיוני בסחרחרת הרגשות שמביא אתו השכול, אפילו לא העובדה שאחרי 16 שנים אני עדיין כותב ומדבר על תחושות ורגשות והמעגלים שסביבנו חוזרים ובאים. מקשיבים ותומכים, מחבקים ומזילים דמעה יחד אתנו.
כל כך הרבה פעמים ראיתי בעיניו של מי שפוגש אותי, את הקושי להביט בי, להישיר מבט, את האימה שמעורר הרעיון של מותו של ילד.
ויש גם אחרים. כאלה שיודעים להישיר מבט לתוך ים השכול הנשקף מעינינו, לחייך, לשלוח יד תומכת ויודעים גם לגעת בלבבות שלנו.
הילדים שלנו מעוררים בנו תדהמה, פליאה על עצם לידתם, בעולם הפרטי, האינטימי שלנו הילדים שלנו, הנכדים שלנו הם המקום הכי קרוב אליו נגיע כדי לגעת בחוויית האלמוות, אלמוות בקטנה, מפני שאנחנו יודעים שהחיים שלנו הם סופיים, אלא שיוצאי חלצינו אמורים להמשיך ולשמר את המעט שאנחנו מותירים אחרינו ממי שאנחנו ומי שהיינו והניסיון שלנו שאנחנו רוצים לשמר, עדות של הווייתנו מתוך ניסיון של ערכים ושל מודעות. להיות מורי דרך. במקרה של דניאל ומאז מותה היא זו שהפכה למורת הדרך שלי. העניקה לי מרחב חדש ואחר של התייחסויות לחיים, לזולת, לעולם.
המילה העברית שמגדירה הורה שאיבד את ילדו – שכול – אם שכולה, אב שכול, לא קיימת ברוב השפות. לא בשפות הניאו לטיניות, לא בשפות הגרמניות, לא בשפות הקיריליות ולא בלשונות המזרח. אבל היא מאוד קיימת ומאוד נוכחת בעברית וכך גם בעוד כמה שפות שמיות.
החיפוש אחר מילה, הגדרה מדויקת לאובדן, ליתמות מילד, היא לא טריוויאלית. הרי בין כך ובין כך הכול הפך להיות חסר תועלת, חסר משמעות. ההגדרה, המילה הבודדה היא תמציתו של תהליך מחשבתי שמתרחש לאורך זמן בחיי האדם. בעברית, הנוכחות של המילה "שכול" מקנה משמעות מידית, בלתי מתפשרת, עם שורשים בקרקע ונוכחות חדה ומטלטלת.
קורה שאני נסגר, משתתק, מתקפל בתוך האלם ופעמים אחרות רוצה לדבר בכל מחיר ברציפות על כמה נפלאה הייתה.
הדינמיקה הבינאישית שהיא נכונה בהקשרים רבים בהם ניתן לדון, לשפוט, להתווכח או להסכים, כאן היא לא תקפה יותר, מפני שהשכול מזעזע את היסודות הכי אינטימיים, הכי ראשוניים, הכי חייתיים שבנו.
היום אני יודע שכל האמירות הפחות או יותר הגיוניות, בכלל לא תקפות כאן. כאן כל אחד לעצמו, כל אחד על פי דרכו. אנחנו תרים אחרי איזון מתקבל על הדעת, זו משימה מתישה שכל אחד מאתנו ממשיך וחייב לעשות לבד, אבל ללא יד מושטת מבן זוג, משפחה, חברים המשימה הזו היא כמעט בלתי אפשרית.
תדירות אני יושב בשולי החיים ומביט עליהם מרחוק מבלי שאני מזהה התחלה מבלי שאני רואה סוף. רק שובל של דמותה של דניאל שנמוגה ואיננה עוד. דניאל היא מניין זמן השכול שלי ומניין זמן השכול שלי הוא דניאל. ולעולם תהיה בי השמחה שהיא הייתה לי והתוגה והעצב שהותירה אחריה.
תוגה ועצב שהם גדולים ועצומים ממניין 22 שנות חייה הקצרים.
לעיתים אני נושם על כורחי אויר רענן של בוקר ומקבל כבוגד את חדוות החיים השוכחת והמשכיחה וככל שנוקפות השעות, חיי כמו ענן, שנמוג ומותיר אחריו צלילות חובקת של קרני שמש מלטפות ומנחמות.
כן, כי גם זה קיים בסחרחרת השכול, נחמה ומילים שיודעות לגעת ונתינה. והליטוף והנחמה הם של המשפחה המחבקת שגם היא מקרטעת, אבל עדיין חזקה במידה הנכונה. במידה שיודעת להיפתח ולתמוך ולהכיל באופן מופלא את גיבנת השכול שלי בתוך מגרעת השכול שלה. ואני נורא מקווה, אבל בכלל לא בטוח שגם אני יודע לעשות את זה.
| רוני מנצ'ל, אחותה של דניאל ז"ל, בסרט לזכרה של דניאל:
(זהו סרט שנעשה לפני 6 שנים (כשרוני הייתה בת 18) במרכז לתקשורת חינוכית בבית רוטנברג כפרויקט גמר של החוג לתקשורת של בי"ס חוגים)