(חי פה) – בעוד זוגות צעירים מבטלים חתונות וחגיגות פורים נדחות או מתקיימות במקלטים, יש משפחות בחיפה שעבורן המלחמה הנוכחית גובה מחיר רגשי כבד במיוחד. ההורים לילדים שנרצחו בפיגוע בקו 37 לפני 23 שנה, מצאו את עצמם השנה מול מציאות בלתי נתפסת: האזכרות השנתיות, שהפכו לעוגן של זיכרון ותמיכה הדדית, אינן יכולות להתקיים בשל איסור ההתקהלות של פיקוד העורף והיעדר מרחבים מוגנים בבית העלמין. עבורם, מדובר במכה נוספת בתוך מסע של כאב שאינו נגמר.
פיגוע קו 37: פצע פתוח בחיפה
ב־5 במרץ 2003, בשעות הצהריים, מחבל מתאבד פוצץ את עצמו באוטובוס קו 37, שנסע מהדר לכיוון האוניברסיטה. הפיצוץ אירע בכניסה לשכונת כרמליה וגרם למותם של 17 בני אדם, רבים מהם תלמידים שהיו בדרכם חזרה מבית הספר. הפיגוע טלטל את חיפה כולה: בתי ספר רבים איבדו תלמידים, משפחות איבדו ילדים, והעיר כולה התעטפה באבל כבד.
במהלך השנים הפך הפיגוע לאחד האירועים הקשים והזכורים בתולדות העיר. ההורים השכולים פעלו להנצחת ילדיהם במקומות שונים, בשדרות מוריה, באתר הפיגוע עצמו, ובגן המשחקים בשכונת רמת אשכול, שם התגוררו כמה מהנרצחים. חלק מההורים אף פעלו במישור המשפטי והציבורי כדי למנוע שחרור של מחבלים שהיו מעורבים בפיגוע.
האיסור על התקהלות מבטל את האזכרות
יוסי צור, אביו של אסף צור ז"ל, מספר כי מאז הפיגוע מתקיימות האזכרות מדי שנה בצמידות לתאריך הרשמי ואחת אחרי השניה, כפי שנערכו הלוויות הילדים. "יום אחרי הפיגוע נערכו הלוויות", הוא אומר, "ולכן כל שנה אנחנו עורכים את האזכרות באותו בוקר, אחת אחרי השנייה, כמו באותו יום ארור". השנה, האזכרות היו אמורות להתקיים ביום שישי, 6 במרץ 2026, אך פיקוד העורף אסר על התקהלות בשל המלחמה, ובבית העלמין אין מרחבים מוגנים.
"זו מכה גדולה", אומר צור. "אנחנו זקוקים לתמיכה שאנחנו מקבלים מזה שאנשים באים, זוכרים את הילדים שלנו, עומדים איתנו. גם אחרי 23 שנה, זה חשוב לנו. זה נותן כוח".
“אחרי המלחמה זה כבר לא אותו דבר”
לשאלה האם ניתן לקיים את האזכרות במועד מאוחר יותר, צור משיב בכאב: "זה מאבד את האפקט. זו לא חגיגה שאפשר להזיז. לנו יש רק כאב וזיכרונות. כל שנה אנחנו מתכנסים יחד, ההורים, המשפחות, החברים. זה יום קשה, אבל הוא שלנו. עכשיו אין לנו איך לציין את יום הפיגוע".
המחשבות על מה היה יכול להיות אינן מרפות, הוא מוסיף: "הילדים שלנו היו היום בני 40 בערך. אולי נשואים, אולי עם ילדים. אולי מגשימים את עצמם. ואנחנו היינו יכולים להיות סבים וסבתות. במקום זה, כל יום ב־23 השנים האחרונות, הוא מאבק על בחירה בחיים ובשמחה למרות השבר".
מאבק מתמשך: לא רק זיכרון, גם צדק
במהלך השנים חלק מההורים פעלו גם במישור המשפטי. לפני שלוש שנים עמד להשתחרר אחד המחבלים, שסייע לפיגוע, לאחר 20 שנות מאסר. יוסי צור יחד עם רון קרמן, אביה של טל ז"ל, ויוסי מנדלביץ, אביו של יובל ז"ל, פעלו בכל כוחם כדי למנוע את שחרורו. "לא יעלה על הדעת שמי שסייע לרצח הילדים שלנו, יחזור להסתובב בחיפה", אמרו אז. "אנחנו לא יכולים לראות אותו חי את חייו, בזמן שהילדים שלנו באדמה".
המאבק הזה הפך לחלק בלתי נפרד מההתמודדות של ההורים, לא רק לזכור, אלא גם להבטיח שהצדק ייעשה.
מלחמה חדשה, כאב ישן
מאז ה־7 באוקטובר נוספו בישראל למעלה מ־2,200 הרוגים ונרצחים. התקשורת, מטבע הדברים, מתמקדת באירועים העכשוויים, ולעיתים הורים שכולים מפיגועים ישנים יותר, מרגישים שהזיכרון הציבורי דוהה. "אנחנו מבינים את המציאות", אומר צור, "אבל חשוב לנו שלא ישכחו את הילדים שלנו. הפיגוע בקו 37 היה נורא. מי שהיה אז בחיפה לא ישכח את זה לעולם".
בינה מלאכותית ככלי זיכרון: “רואים אותם כמו שלא נראה לעולם”
בשנה האחרונה, כמו רבים, גם ההורים השכולים החלו להשתמש בכלים של בינה מלאכותית. צור מספר על סרטונים ותמונות שנוצרו באמצעות טכנולוגיה, ובהם הילדים מופיעים כבוגרים, שרים מול קהל, גולשים בים, מגשימים חלומות שמעולם לא יכלו להגשים.
"זה לא מפחית את הכאב", הוא אומר, "אבל זה נותן לנו עוד רגעים. לראות אותם כפי שאולי היו נראים היום. זה מרגש וקשה בו זמנית".
חיפה והמחיר הכבד של טרור ומלחמות
העיר חיפה ספגה לאורך השנים פיגועים קשים, נפגעי טרור, חיילים שנהרגו, וצעירים שלא חזרו ממסיבות כמו מסיבת הנובה. עבור רבים, הפיגוע בקו 37 הוא אחד האירועים המכוננים של העיר. הוא פגע בלב הקהילה, בבתי הספר, במשפחות, ובתחושת הביטחון.
"העיר הזו ספגה הרבה", אומר צור. "אסור לנו לשכוח את מי שנשאר שבור אחרי לכתם של יקיריהם. ואסור לשכוח את מי שהלך ולא חזר".
קהילה שמחזיקה את הזיכרון
למרות ביטול האזכרות, ההורים ממשיכים לשמור על קשר הדוק זה עם זה. עבורם, הקהילה היא מקור כוח. "יש לנו מזל שיש לנו זוגיות, ילדים וחברים שתמיד נמצאים בשבילנו", אומר צור. "אנחנו חייבים להיות חזקים בשבילם".
הוא מדגיש כי גם אם השנה לא יוכלו לעמוד יחד ליד הקברים, הזיכרון לא ייעלם. "אנחנו נמשיך לזכור. נמשיך לספר. נמשיך להחזיק אחד את השני".
בין מלחמה לזיכרון: מציאות מורכבת
המציאות הנוכחית מציבה את ההורים השכולים בפני אתגר כפול: מצד אחד, המלחמה והאזעקות; מצד שני, הצורך לשמור על זיכרון ילדיהם. האיסור על התקהלות אולי מנע את הטקס הפיזי, אך לא את הכאב ולא את המחויבות לזכור.
הסיפור של המשפחות השכולות של קו 37, הוא תזכורת לכך שגם בתוך מציאות של מלחמה, ישנם פצעים שאינם נסגרים.
עצב שאינו מרפה
ה"יד
ת.מ.צ.ב.ה🥀