פעם עברה כאן רכבת • גילה לבני זמיר

מאבק הרכבת בחיפה (תמונה: באדיבות גילה לבני זמיר)

בתחילת ספטמבר, יום שמש נעים, לאחר פגישה בירושלים, הלכתי לטייל עם אמנון, בן זוגי בשכונת בקעה בירושלים, שהיא חלק בלתי נפרד מזיכרונות ילדותי. למרות שאני חיפאית מלידה, שמורה לי אהבה גדולה לשכונה ירושלמית זו.

מפארק הרכבת בירושלים (צילום: גילה לבני זמיר)
מפארק הרכבת בירושלים (צילום: גילה לבני זמיר)

בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת, הגיעה לירושלים משפחת אבי, ניצולי שואה מרומניה והתיישבו בבית מהרכוש הנטוש, בהם התגוררו העולים מעליית המצוקה, שהגיעה בהמוניה לאחר המלחמה. כל משפחה קיבלה חדר בדירה, לפעמים גרו חמש משפחות על ילדיהן בדירה אחת. המטבח והשירותים שירתו את כולם. השלטון בישראל הצעירה וחדורת הקוממיות זמם להרוס את הבתים היפהפים כדי למחוק כל זכר לעבר ולערבים שהתגוררו בהם, לבנות שיכונים אפורים לתפארת מדינת ישראל ובירתה ירושלים. אולם במזל, מזימה זו לא יצאה לפועל והבתים עוצרי הנשימה על הארכיטקטורה הערבית, האקלקטית והעותמאנית נותרו על כנם.

מפארק הרכבת בירושלים (צילום: גילה לבני זמיר)
מפארק הרכבת בירושלים (צילום: גילה לבני זמיר)

בית קסום בירושלים וזיכרונות ילדות

ברבות הימים עבר אבי לחיפה, אבל דודתי רשלה ומשפחתה נשארו בירושלים והתגוררו ברחוב שמשון, בשכונת בקעה, בבית אבן ערבי עם חצר סגורה מוקפת גדר אבנים מסותתות, דלת כניסה ירוקה וכבדה מעץ שניצבה בקו הרחוב. ממנה נכנסו הבאים לחדר כניסה מלא עציצים פורחים וממנו אל תוך הבית שהיה בעיני קסום: תקרה הגבוהה, חלונות גדולים ומרצפות מצוירות, הרחוב היה צמוד אליו וגם החצר הסגורה המוקפת חומה.

זיכרונות הילדות הקדומים שלי קשורים לדלת הברזל הצבועה בכחול, שנפתחה ממרפסת המטבח אל החצר. מעל המרפסת הייתה פרגולת עץ עליה טיפסה גפן, שהצלה על היושבים שבה והעניקה לנו אשכולות ענבים מתוקים בקיץ. הדלת נפתחה בחריקה ואני ירדתי במדרגות האבן הצוננות והגבוהות אל תוך החצר, בה עמדו עצי פרי ותיקים ששפעו פרי בעונה. מתחתיהם ניצב שולחן לידו אכלנו את ארוחות הקיץ שלנו. בעיני זו הייתה תמצית הקסם ומהות המושג בית. ככה דמיינתי לעצמי את הבית שיהיה לי בבגרותי. לימים הגשמנו את החלום בגרסתו החיפאית, בשכונת הדר על כתף ההר ומול הים.

הרכבת המתפתלת למרגלות הרי ירושלים

אהבנו לנסוע לירושלים ברכבת שיצאה מתחנת חיפה מרכז, רכבת גדולה וארוכה שנסעה במשך 4 שעות בלתי נגמרות. בדרך עברנו על פני ישובים וערים, שדות ומרחבי הטבע של ישראל. זכור לי המקום שבו אמרה לנו אמא, ששם, היכן ששוכנת טול כרם, זה חוץ לארץ. זו ידיעה מאוד מרגשת לילדה קטנה, איש שם בתחילת שנות ה-60….
כשהגיעה הרכבת למרגלות הרי ירושלים, התפתלה בכבדות במסלול הפתלתל והתלול של נחל שורק בואכה ירושלים כשבראשה קטר מתנשם ומתנשף. כאשר נכנסה הרכבת בשערי העיר, אפפה אותנו התרגשות. נצמדנו לחלון כדי לראות את בתי העיר, את רחובותיה ואת הנקודה המסוימת, בה עברנו בשכונה הגרמנית, במקום בו היא נושקת לשכונת בקעה. עברנו על פני רחוב שמשון שניצב למסילה ושם במעלה הרחוב, עמדה דודה רשלה ליד ביתה ונפנפה לשלום לרכבת החולפת בידיעה שאנו רואים אותה מקרון כלשהו. זו הייתה שמחה והתרגשות גדולה הזכורה לי עד היום.

מפארק הרכבת בירושלים (צילום: גילה לבני זמיר)
מפארק הרכבת בירושלים (צילום: גילה לבני זמיר)

תוואי הרכבת ההיסטורי בירושלים הופך לפארק

בשנת 1998 הופסקה תנועת הרכבות בתוואי העותמאני המתפורר. כשכיהן אהוד אולמרט כראש העיר, הוא התנגד לחידוש פעילות המסילה ההיסטורית והחליט על השבתתה והקמת תוואי רכבת אחר. בשנת 2010 הוחלט להפוך את התוואי ההיסטורי לפארק הידוע כיום כפארק המסילה. העיר ששוסעה במסילת ברזל ותנועת רכבות כבדה – חוברה לה יחדיו ובאותו בוקר של ספטמבר 2019, הלכנו אמנון ואני לטייל לאורך התוואי, על שביל עץ, מצידיו צומחת צמחיה ים-תיכונית מרהיבה ועצים משורגי גזע המטילים צל לרווחת ההולכים במקום. עצרנו לשתות מיץ פירות בקיוסק ציורי, שפעם היה עמדת הבקר של הרכבת והמשכנו לתחנה ההיסטורית היפהפייה, שעברה שימור, שיקום והפכה למרכז בילוי, מסעדות, בתי קפה, תיאטרון וייזמות הייטק.

מפארק הרכבת בירושלים (צילום: גילה לבני זמיר)
מפארק הרכבת בירושלים (צילום: גילה לבני זמיר)

פארק יפהפה בן 7 ק”מ – תוואי הרכבת בירושלים

פעם עברה כאן רכבת והיום, זהו פארק יפהפה בן 7 ק”מ, המחבר את רחובות העיר ומושך אליו את כלל תושבי העיר לטיול. רכיבת אופנים, ג’וגינג וסתם ישיבה וקריאת ספר על ספסל. נעים להיות במקום. קשה לתאר את התקופה בה חצו את המקום רכבות כבדות, אפופות עשן, שיסעו את המקום משני עברי המסילה וסיכנו את העוברים ושבים שהלכו במקום. אפשר רק לתאר לעצמנו איזה סבל היה לגור במקום כזה.

מפארק הרכבת בירושלים (צילום: גילה לבני זמיר)
מפארק הרכבת בירושלים (צילום: גילה לבני זמיר)

בשנת 2012, בעת שד”ר עינת קליש-רותם ואני תכננו כיצד נשנה את השלטון בעיר חיפה ואת התפיסה התכנונית והאורבנית שלה, סיפרה לי עינת על התכנית שנהגתה באותה תקופה לחשמול הרכבת בתוואי קו הים בחיפה – במקום בו עוברת המסילה, עוד מימי הרכבת החיג’אזית ועד עצם היום הזה. וועדת התכנון הארצית הצביעה אז על ההצעה לשקע את הרכבת ולפתוח את חזית הים, אולם ההחלטה נפלה על חודו של קול בזכות ההצבעה הכפולה של מי שהייתה אז  יו”ר המועצה הארצית לתכנון ולבניה, דאז, בינת שוורץ.

“ים לא חומה” – קבוצת חיפאים מתארגנת לקמפיין שיקוע הרכבת

עינת קליש רותם בעת קמפיין שיקוע הרכבת "ים לא חומה" - כנס בקסטרא - ינואר 2013 (צילום - ירון כרמי)
עינת קליש רותם בעת קמפיין שיקוע הרכבת “ים לא חומה” – כנס בקסטרא – ינואר 2013 (צילום – ירון כרמי)

לא ברור מה הנחה את אותה שוורץ כשהפילה את ההצעה, אולם היא סיכלה את הסיכוי של חיפה לממש את מהותה: עיר חוף המחברת את קו הים אל רחובותיה הגולשים לעברו, כשהייחוד של חיפה הוא מפגש ההר המתחבר אל הים. באותם ימים, עניין חשמול הרכבת ונזקיו הפוטנציאלים לעיר חיפה, עדיין לא הגיעו לתודעת הציבור החיפאי. דומה היה שהעירייה של אז גם לא השתדלה במיוחד להביא את הנושא הזה לידיעת הציבור. אנו, לעומת זאת, סימנו לעצמנו את המאבק על שיקוע הרכבת, כמאבק החשוב ביותר שלנו: פתיחת חזית העיר אל הים וגיוס תושבי חיפה לטובת הנושא.

הפגנה למען הסרת חיץ המסילה בחיפה, 09/06/2013 (צילום: ירון כרמי)

“התנועה להחזרת העיר אל חיפה” קמה

יצאנו למשימת חיינו, במשך חודשים רבים הצפנו את הרשתות החברתיות, התקשורת והשטח במידע שגייס אלפים רבים של תושבים ותושבים שהתגייסו לטובת פתיחת חזית העיר אל הים. קראנו לתנועה שלנו: “התנועה להחזרת העיר אל חיפה”. צמיחת התנועה החיפאית והשטח המנומנם והאדיש שהתעורר מאפס תודעה לקונצנזוס חובק עיר – היו חסרי תקדים בעיר.

שיקוע הרכבת - הפגנה בחיפה - 2013 (צילום: ירון כרמי)
שיקוע הרכבת – הפגנה בחיפה – 2013 (צילום: ירון כרמי)

אבדן קו החוף של חיפה כנכס חיוני להתחדשות

רק המאבק במפעלים המזהמים הצליח לעלות עליו בהיקף וביכולת ההיסטורית לעורר את השטח מאדישות לתודעה מלאה. הצגנו את מכלול הבעיות: את השיסוע המלאכותי, הקשה ולא מחויב המציאות בין העיר לים, את אבדן קו החוף כנכס חיוני להתחדשות עירונית אמתית, את דו”ח הסיכון הקשה והרעיל של הקרינה החשמלית, לכשיותקנו מערכות החשמול העילי ויסכנו באופן ברור את מי שיהיו במרחק 40 מ’ מכל צד של המסילה. כל זה יחסל כל סיכוי לפתח את העיר התחתית ולחבר את חיפה לים כפי שראוי והגיוני בעיר חוף.

חיינו, נשמנו וקידמנו את המידע, המטרה והמשימות, כשאנו דוחות את חיינו הפרטיים לפינה נידחת. בזמן יחסית קצר גם השטח נענה. ההתגייסות הייתה מדהימה בהיקפה ושיאה היה בהפגנה של למעלה מאלף איש בחוף הים ובאירוע המוני של החתמה על התנגדויות שהוגשו לועדת התכנון. זה היה בקיץ 2013 שלאחריו חיכינו לראות מה יוחלט.

הפגנה נגד חישמול עילי של הרכבת בחיפה - החוף הדרומי (צילום: ירון כרמי)
הפגנה של למעלה מאלף איש בחוף הים נגד חישמול עילי של הרכבת בחיפה (צילום: ירון כרמי)

יונה יהב מצטרף

בתחילה, יונה יהב בז לנו וביטל אותנו במחי יד. אט אט, הפך את טון דיבורו ובהמשך החל לדבר על פתיחת חזית הים בין ציר בן גוריון והעיר התחתית. הוא הגה את השם “חיפה ברצלונה” כדי לחדד את המהפך שקרה לברצלונה כשהוסר חייץ הרכבת לקראת משחקי האולימפיאדה ב-1992. עבודות ההתחדשות העירונית של העיר הזניקו אותה לעמדת מגה מותג עירוני והיום תושביה מתחננים שהתיירים יעזבו אותם בשקט ויחזירו להם את העיר. חלמנו רק על היום בו יקרה לחיפה מה שקרה לברצלונה שהחלה את דרכה להתחדשות במצב גרוע יותר מחיפה. רובנו מכירים כיצד היא נראית כיום.

שר האוצר כחלון מצטרף

נושא הרכבת  כתנאי להתחדשותה של חיפה לא יורד מסדר היום. לפני כשלוש שנים הציג כחלון יחד עם יונה יהב תכנית להסרת חיץ הרכבת ובניית נדל”ן בשטחים שיתפנו. ברור היום לכולנו כי חייב להיות פתרון לנושא. תכניות והצעות לתוואי חלופי יש, אולם ככל שעובר הזמן נראה שאין שום כוונה לפעול בנושא.

שר האוצר משה כחלון ויונה יהב חותמים על הסכם שיקוע הרכבת (צילום: עיריית חיפה)
שר האוצר משה כחלון ויונה יהב חותמים על הסכם שיקוע הרכבת (צילום: עיריית חיפה)

נחשון צוק מאבד תקווה

לפני כשבוע הוצגה מדיניות התכנון בעיר התחתית. עינת קליש רותם שהובילה עימי ועם תושבים רבים את “התנועה להחזרת העיר אל חיפה”, יושבת היום בכיסא ראש העיר. קשה לי לחשוב על סיפור יותר מדהים בהיסטוריית ההנהגה של חיפה. אולם למרבה התדהמה, סגנה, נחשון צוק, שהצטרף למאבק להסרת חייץ הרכבת בשנת 2013, אמר בהשלמה ובאופן נונשלנטי, כי הרכבת תמשיך לנסוע בקו החוף עד שנת 2040.

לפתע נעלמו כל האמירות הנחרצות על חשיבות חזית הים בעיר השוכנת לחוף הים, נעלמו הסיכונים שדיברנו עליהם והשניים הציגו תכנית לבניית מגורים וחיים שלמים ליד תוואי הרכבת שיחושמל, כאילו אין סכנת קרינה רעילה, כאילו נגזר עלינו לחיות ולהקריב את עתיד עבור קו רכבת פעילה, המסיעה נוסעים וחומרים מסוכנים בתכיפות גבוהה 24 שעות ביממה ולא להלחם עבור שינוי המצב, באותו עוז רוח ונחישות כפי שעשינו בשנת 2012, כיחידת גרילה נשית, שגייסה את הציבור החיפאי באפס משאבים, אבל בנחישות ואהבה גדולה לעיר שוועדת הארצית החליטה להרוס את עתידה.

ראש העיר יכולה לגייס כעת בקלות רבה עיר שלמה לטובת נושא שאותו תיארה כנושא החשוב ביותר לעתידה של חיפה. אבל  אותה ראש העיר שכאזרחית מן השורה התאבדה על המאבק, נראית כמשלימה עם רוע הגזירה דווקא ממעמדה הכל כך עצמתי.

כך נלך מפארק הכט עד מוזיאון הרכבת ?

באותו יום נעים ושטוף שמש רכה בספטמבר, 7 שנים לאחר המאבק שהשפיע רבות עלי ועל חיי, טיילתי עם אמנון ב “פארק הרכבת” לאורך התוואי ההיסטורי של הרכבת בירושלים ואמרתי לו: “בפנטזיה שלי, חשבתי שכך נלך מפארק הכט עד מוזיאון הרכבת ברחוב קיבוץ גלויות, נאכל במסעדה בנמל שיפתח לתושבי העיר, נזרוק פירורים לדגים שיגיעו עד לקו המזח, נמשיך למוזיאון הרכבת שסביבתו תשוקם ותחודש, מבקרים יגיעו אליו בהמוניהם לצפות בתערוכת הרכבות המקסימה, יבלו בבתי קפה, מסעדות וגלריות סמוכות, יבקרו בשוק הפשפשים ובמבנים ההיסטוריים שיעברו שיקום ושימור מוקפד ויהפכו את המקום, שנראה כיום כמו בית השחי של חיפה, לאחר המקומות האורבניים היפים ביותר בארץ. פעם עברה כאן רכבת, נאמר למי שיגיעו. היום יש כאן חיים טובים ושוקקים.

עינת קליש בראיון על שיקוע הרכבת (צילום: ירון כרמי)

לאור התכניות האחרונות שהוצגו, נראה שמי שהגתה את החלום היפה הזה ביחד עימי ועם כל מי שהתגייסו לטובת המאבק המכונן ההוא, לא עומדת לממש אותו. בהביטי בתכניות לעיר התחתית והמשכה בקיבוץ גלויות, לא ברור לי מי יירצו לסכן עצמם במגורים ובשהייה ליד תוואי הרכבת המחושמל המפיץ קרינה מסוכנת.

אולי זה הזמן להעיר מחדש את התנועה להחזרת העיר אל חיפה?

5 תגובות
  1. מיר אמר/ה

    היי,
    קדימה!
    הרי זה גאוני!!!
    איפה להצטרף לתמוך? להפגין?

  2. גילה לבני-זמיר אמר/ה

    להלן הקישור לתנועה ולכרונולוגיית המאבק.
    https://www.facebook.com/city4haifa/

  3. עדי אמר/ה

    רכבת ישראל החליטה בזמנו לא להשתמש בקו הישן לירושלים בגלל שירדו קרונות מהפסים

    1. גילה לבני-זמיר אמר/ה

      רכבת ישראל יכולה היתה גם לשקם את הקו אבל כפי שציינתי, אהוד אולמרט מצא זאת עהזדמנות לפנות את מעבר הרכבת בתוך העיר בתוואי ההסטורי ואז נבמתה תחנת מליה ולימים תחנת יצחק נבון. תוואי הרכבת ההסטורי הפך לפארק והתחנה ההסטורית היפהפיה שוקמה ושופצה בנאמנות לשימור ראוי והסביבה כולה פורחת.
      לזה כיוונו במאבק הרכבת ואת זה, כנראה מי שהובילה את המאבק, החליטה לגנוז

  4. תמר רדר אמר/ה

    ביום שיוחלט שחיל הים ישחרר את החלק המערבי של הנמל, והנמל יהפך למרינה פתוחה ונגישה, ואילו הרכבת תצא מחיפה ותעבור במנהרה, כשתחנה אחת בחוף הכרמל ותחנה שניה ליד הגרנד, תחול התפנית בפיתוח העירוני.
    הרכבת לנמל המסחרי תעבור במסלול מזרחי מקביל לכביש 6.

הגב לכתבה

אורח: כתובת האימייל שלך לא תפורסם • ניתן להירשם לאתר כאן למעלה ואז התגובה מאושרת באופן מיידי.