סוֹרִי, לא שולט על זה
לחפש קצת שקט זה לגיטימי, אז זה בדיוק מה שעשיתי, כשהתיישבתי בפינת חדר המורים עם כוס גדושה, בסבך עלים ירוקים ששקע בתוך מים חמים.
כל עז מצויה הייתה נהנית מהמנה הזאת. בריאות.
כן, בריאות, רק חבל שברוב המקרים הדברים הבריאים הם לא בדיוק טעם החיים.
היועצת הבית ספרית ועוד מורה עמיתה עמדו קרוב אלי ודסקסו ביניהן ענייני עבודה, וכיוון שאין לי באמת שליטה על האזנים, אז שמעתי.
לא ממש הקשבתי, אבל שמעתי.
סוֹרִי, אין שליטה על השמיעה.
"תשמעי, הוא השתנה לגמרי."
"כן, כך שמעתי, שונה לגמרי מהשנה שעברה. לא לומד, מאבד עניין מהר מאד במקרה הטוב, או מפריע במקרה הפחות טוב."
בהמשך, הבנתי על מי הם מדברות והתפלאתי.
הוא באמת היה ילד מקסים, רגוע ושקט ולמעשה, גם בשיעורי החינוך הגופני אצלי, הוא היה ונשאר כזה.
דברים לא קורים סתם
בהתאם לתפיסתי, שדברים לא קורים סתם, העסקתי את מוחי בניסיון להבין את הנער ולא הצלחתי.
אין דבר כזה, יש כאן מסובב וצריך למצוא אותו.
שאלתי כבדרך אגב את המחנך, התעניינתי אצל היועצת ו… כלום.
לאף אחד לא היה מושג למה הנער מתנהג כפי שהוא מתנהג.
וכמו שקורה בדרך כלל, כלומר, תמיד, הרעיון מגיע בזמן או במקום הכי פחות צפוי.
במקרה הזה, במקלחת.
זה היה בקבוק שמפו מעוצב, ריחני, שניסה לשדר איכות, והוא הצליח, אם לא, הוא לא היה כאן.
בכל מקרה, מתחת למים הזורמים וריח השמפו – זה הגיע.
שמפו איכותי
למחרת, תפסתי את היועצת בצד.
היא הייתה האדם האכפתי, אז היא הכתובת.
"יש לי סיפור לספר לך" אמרתי.
"קצר או ארוך? יש לי שיעור בעוד עשר דקות".
"זה בעניין התלמיד ההוא." – אמרתי את שמו.
"כן, מה קרה?"
"תקשיבי."
"בשבילך, אני אוזן גדולה בכל תשע הדקות הבאות."
ירדה לי דקה. קשוחה.
לקחתי אוויר. "בועז נולד למשפחה לא פשוטה.
למעשה, אביו היה אדם אלים במיוחד שהטיל אימה על סביבתו, וכשבועז היה בגיל ארבע אביו נכלא בבית סוהר.
אימו של בועז הייתה הבועה השפויה בעולמו ובתמיכתה הוא צמח להיות ילד חברותי ותלמיד טוב.
ואז זה קרה, ביום הראשון של השנה בכיתה ו'.
בשנה זו הגיע מחנך חדש לכיתתו והתנהגותו של בועז השתנתה בצורה חדה. הוא הפך להיות חצוף ואפילו אלים.
הצוות לא ידע איך לפרש את השינוי הקיצוני ולאחר שבאחד הימים תקף באלימות את אחד מחבריו לכיתה.
לא הייתה למנהל ברירה ובועז הושעה מהלימודים לשבוע.
גם כשחזר לאחר ההשעיה הוא המשיך את אותה ההתנהגות ולמנהל לא נותרה ברירה וכך, נפלה החלטה להעבירו לבית ספר אחר שיתאים לו.
באותו בית ספר היה יועץ חינוכי שחשב עוד קצת.
הוא חשב שלכל סיבה יש מסובב ושינוי כל כך קיצוני מחייב בירור יסודי.
הוא ביקש ארכה לנסות לעזור לילד לפני הרחקתו, וקיבל.
היועץ שוחח עם אם הילד ועם המחנך ואפילו צפה בסרטוני מצלמת האבטחה של הכיתה ולא מצא שום דבר חריג.
מהמצלמה נראה גם כי אין שום בעיה עם המורה שהיה סבלני מכיל ורגוע.
הוא בדק הכל מלבד דבר אחד. הוא לא דיבר עם האבא.
ומכיוון שזה הדבר האחרון שנשאר, זה מה שהוא החליט לעשות.
הוא תיאם ביקור והגיע לבית הסוהר.
חצי שעה הוא ישב עם האבא שלא הבין מה היועץ הנודניק רוצה ממנו.
למעשה, גם היועץ לא ממש ידע מה לעשות שם וכשהוא קם כדי לצאת מהחדר ושאל את עצמו – מה תרמה לי הפגישה הזאת חוץ מריחו הנעים של השמפו שהאסיר משתמש בו ושאפף אותו מהרגע שנכנס, הוא חשב על משהו.
"תגיד" הוא פנה אל האב "אתה משתמש בשמפו ריחני במיוחד…
אפשר לדעת איזה סוג הוא?"
האסיר הביט בו בהבעה ששידרה בעיקר רחמים.
הוא פלט לו את השם וכשפנה והלך, היועץ יכול היה לשמוע אותו ממלמל "אהבל, לא פלא שהחינוך נראה ככה."
למחרת הוא פגש את מחנך הכיתה של בועז שהריח טוב
והדבר הראשון שאמר לו היה:
"באיזה סוג של שמפו אתה משתמש?"
המחנך המופתע אמר את הסוג ואישר ליועץ את ההשערה שהסתובבה בראשו מאז הפגישה עם האב בכלא.
הם השתמשו באותו סוג של שמפו.
את מבינה, הילד לא ממש זוכר את גיל שלוש או ארבע, אבל במוח שלו, בחלק המתפקד כגלאי וזיהוי סכנות, נצרב הריח הזה כסוג של סכנה.
זה הריח של האבא האלים.
מבחינת הילד, בלי שהוא מבין, כשהמחנך נכנס לכיתה נכנס איתו סוג של איום, נכנסה סכנה והוא מגיב בהתאם ולא במודע.
כל ילד יגיב אחרת. יהיו כאלה שיתכנסו בתוך עצמם ויתנתקו
ויש כאלה שיגיבו באלימות ויש בטח עוד הרבה תגובות אפשרויות, כל אחד על פי אופיו.
במקרה הזה, השמפו היה הטריגר.
אין לי מושג מה בדיוק המקרה כאן, אבל יתכן שלילד שלנו יש בעיה דומה."
זהו, נשפתי אוויר בהקלה. דיברתי יותר מהרגיל.
טוב, דבר איתי
היועצת נענעה ראשה בהבנה.
"זה מעניין. טוב, אני רצה לשיעור." היא פנתה ללכת.
אחרי שלושה צעדים עצרה והסתובבה לעברי.
היא נעצה בי עיניים נוקבות ויותר אמרה מששאלה:
"אתה חתיכת שועל, זה סיפור שאתה המצאת."
הנחתי יד על הלב "באמת שלא. קראתי אותו באיזה מקום."
אחרי עוד כמה שניות של מבטים חקרניים היא אמרה:
"טוב, מכירה אותך, יש לך רעיון בראש, קדימה דבר איתי."
משכתי בכתפי "תראי אני לא מכיר את הסיפור המשפחתי של הילד וחייבים לברר עוד דברים, אבל אם זה היה תלוי בי, הייתי יורה בכל מה שיש לי.
כלומר, הייתי מתחיל בלהחליף בין הכיתות, משנה את מקומות הישיבה בתוך הכיתה, כל דבר שאפשר לעשות וכמובן לא יפריע לשאר התלמידים.
אי אפשר כרגע לדעת מה מעורר את השד אצלו."
שועלים
בניצוחה של היועצת נעשו כל השינויים ועוד כמה אחרים ו… זה עזר.
לא יודע מה היה הטריגר, לא יודע מה הכניס את הנמר המסוכן לכיתה וזה בהחלט עניין אותי, אבל בשלב הזה הכל חזר על מקומו בשלום וכשחולה נרפא, לא אכפת לך באמת איך, לפחות בהתחלה, את המחקרים יעשו בהמשך.
כמה שבועות אחר כך הסתודדנו באחת מפינות חדר המורים.
היא אמרה לי בשקט, כממתיקה סוד "זה עזר."
נעצתי בה את העין העקומה ביותר שיכולתי לגייס באותו הרגע.
"כשדיברנו אז, וסיפרתי לך את סיפור השמפו, אמרת לי שאת ממהרת כי יש לך שיעור אבל דיברנו יותר מרבע שעה, זה לא כל כך מסתדר לי."
"נכון" היא חצי קרצה חצי חייכה. "כי לא היה לי שיעור.
רק מיהרתי למנת הקפאין היומית שלי."
הנהנתי "ואני שועל, אה?"
"לגמרי, למעשה, אתה השראה לשועלים."
הנפתי יד בביטול "קונספירציות."
מרשימה הכתבה יצחק. שבת שלום
תודה רבה ידידי.
שגיאות כתיב של הנייד, לא שלי. לצערי לא מצליחה להכנס לכתבה, ולתקן אותם כאן. אשמח ללמוד. תודה.
וואו איזה סיפור, כבר מסמן לא ראיתי ביפורים שלך, לגביי התוכן, אנשים שמתעסקים בחינוך ילדים, צריכים לפעול "מחוץ לקופסא", לעיתים, התשובות להתהנלות "מוזרה" של תלמיד, קשורה לבית/ לסביבה, ודברים מוסתרים מהעבר הרחוק. ושווה להשקיע. כי כל חייו של ילד עוד לפניו. מזכיר לי את המשפט הידוע: מי שמציל נפש אחת, מציל עולם ומלואו. תודה רבה. 👌
תודה עירית. באמת מזמן לא "ראיתי" אותך כאן.😊