צלילי השקט ומלאך שומר • המשך מתוך 'הצלפת שוט' ○ יצחק טויטו

(חי פה בסיפורים) – יצחק טויטו, מחבר הספרים "הצלפת שוט" שראה אור לאחרונה. ספרו הראשון, "לאסוף מתנות מהרצפה" זכה לאהדת הקהל ולשבחים רבים.
המשך הספר "הצלפת שוט" • קריאה נעימה!

רחש בלתי צפוי

באמצע קבוצת העצים, חנה טנדר בצבע שחור, שרוט וחבוט מסוג טויוטה,
רכב נפוץ מאד בדרום לבנון. אף אחד לא יקדיש לו מבט נוסף.
דנה מצאה את המפתחות מתחת לשטיח בצד הנוסע.
היא עלתה למושב הנהג, תחבה את המפתח בסוויץ' וסובבה.
המנוע הגיב והשמיע נהמה יפנית אמינה.

הם יצאו להרבה משימות יחד. למעשה, היא נזכרה בחיוך, לא הייתה משימה שהיא צוּותה לה והוא לא פיקד עליה. משגיח. בתחילה זה הרגיז אותה, כאילו שהוא לא סומך עליה. אחר כך, היא קיבלה את זה כמחמאה. זה אישי, הוא דואג, שומר.

הם התחילו בנסיעה והוא סימן באצבע את הכיוון. תמיד העדיף לשבת במושב הנוסע. הנהיגה דורשת תשומת לב והוא העדיף לנווט, להתבונן בסביבה, לחפש משהו לא טבעי, חריג. משהו שיכול לאותת על סכנה, אולי מארב, אולי מישהו שזיהה אותם כלא מקומיים, כעוינים.
לאחר כעשרים דקות של נסיעה שקטה על הכביש הראשי שהתפתל בין ההרים, המדריך הצביע על משהו שנראה ממרחק כגוש שחור וגדול, בטווח של ארבע מאות מהם. לילה בלי ירח, הופך כל דבר לגוש שחור ללא קווים מאפיינים בולטים.
"זו הגבעה" הוא אמר. "חני קצת לפניה וכבי את האורות."

'באאורטה'

'בָּאאורטָה'. זה היה הכפר והיעד שלהם.
לא ברור אם הכפר נקרא על שם הכביש שהגיע עד אליו, או להיפך, הכביש נקרא על שם הכפר.
הגבעה הייתה מעט גבוהה מהסביבה והכפר נפרש לפניהם במרחק של כשש מאות מטר.
כל האזור היה חשוך והבתים נראו ככתמים שחורים במרחקים גדולים זה מזה.
אם מישהו יסתכל אליהם מכיוון הכפר, הטנדר שלהם יראה לו כגוש שחור הצמוד לגבעה, כחלק מהגבעה. אלא אם כן ידלקו פנסי הרכב.

דנה הוציאה מתרמילה מתקן מתכת קטן בעל בסיס מגנטי, שנראה כמו פנס נייד לתאורת חירום והצמידה אותו לגג הרכב, מעל מושב הנהג. הם התקדמו חרישית לעבר הכפר. כל הקשר ביניהם התבצע מעתה בסימנים. בלילה, כשאין קולות רקע, כל קול מועצם פי כמה.

אחרי כמאה מטרים הם סטו ימינה, מבצעים איגוף רחב. לקח להם עוד שלושים דקות של צעידה זהירה וחרישית, כדי להגיע אל הכפר מהצד שהם תכננו. כמעט בצד ההפוך ממנו באו, רחוק מאד מהטויוטה. הם התקדמו בזהירות על פי המפה שבראשם. הם למדו את המקום והכירו בעל פה כל סלע, עץ, או בית, בדרך אל היעד שלהם.

הצמד ירד לעמידה שפופה כחמישים מטר לפני הבית הקרוב אליהם. היעד שלהם, בית בן שתי קומות, נמצא שלושה בתים אחריו וכמאה וחמישים מטרים מקצה הכפר. הם כבר היו במרחק שממנו הכתמים השחורים קיבלו צורה וקווי המתאר הכלליים הפכו ברורים יותר. על פי המידע המודיעיני, היעד, ג'ורג' קרואני, בן ארבעים וארבע, היה אמור להימצא בבית בביקור אצל אימו האלמנה. אין ילדים, אין בעל. הבן היקר הגיע לבד.
רק הוא ואימו בבית. קל.

ג'ורג' – ז'ורז'

לבן האהוב, הייתה אזרחות צרפתית.
סבו וסבתו הגיעו מצרפת, כשביירות הייתה עיר תיירות שוקקת חיים. הייתה.
כשהתבגר, עבר ג'ורג' לאיראן ללימודים אקדמאיים. הוא סיים הנדסת מכונות וחזר הביתה עם תעודת הצטיינות מכובדת, עם זקן עבות ועם אידיאולוגיה ברורה ונחרצת וממוקדת מטרה: השמדת ישראל. בשלב מסוים, הוא עבר לצרפת עם אשתו, בנו ובתו ותוך זמן קצר יצר קשרים בממשל הצרפתי. הוא כיוון לפוליטיקה, כיוון שהבין משהו בסיסי. אם הוא רוצה להגיע רחוק, כדאי לו להתערות ולמתן את עמדותיו. לפחות בפומבי.
מהר מאד, ג'ורג' הפך להיות ז'ורז'.
זרוע של איראן – חיזבאללה, בממשל הצרפתי.
קשריו עם איראן וחיזבאללה לא התנתקו מעולם, הם רק הפכו לחשאיים יותר ובשל דעותיו שאיפותיו וכוונותיו, אותם ביטא רק בחדרי חדרים, הוא הפך למסוכן ביותר. למעשה, הוא היה חבית של חומר נפץ גרעיני עם פתיל בוער, שהתגלגלה לכיוון מדינת ישראל.
בישראל הבינו, האיש מוכשר, מבריק, משכנע ונואם בחסד. הוא יגיע רחוק. כשהוא יהפוך להיות אישיות פוליטית, וזה רק עניין של זמן, יהיה מסובך מאד לגעת בו, אם בכלל.
ז'ורז' עלה לראש רשימת החיסול.

צלילי השקט

הצמד התקדם בדממה לעבר הבית, מקפיד להיצמד לצללי הבתים האחרים. המידע שבידיהם אמר, כי האוכלוסייה המקומית לא נוהגת לנעול את דלתות הבית. אין שום סיבה באזור הזה לנעול דלתות.
הם הגיעו.
הבית התנשא לפניהם, בית אבן מהודר בין שתי קומות. דנה לחצה בעדינות את ידית הדלת. היא הייתה נעולה. מישהו הלילה חרג מהמנהג המקומי. היא הרגישה טפיחה קלה על הזרוע.
המדריך הניד באצבעו. לא, לא בכוח. בלי רעש, לא עכשיו.
הוא סימן לה לבוא אחריו מסביב. בקומה התחתונה היה סלון ענק ומטבח. חדרי השינה, שלושה במספר, היו למעלה. דלת הכניסה נפתחה לסלון ויש עוד דלת מאחור, מהמטבח החוצה, אולי היא לא נעולה וגם אם כן, עדיף לפרוץ משם מאשר מהכניסה. אם מישהו יתעורר, וירד מלמעלה, תשומת הלב הראשונה שלו תופנה לדלת הכניסה, משם נכנסים. כך המוח שלנו מתוכנת. וזו גם הסיבה לכל דלתות הפלדה מרובות הבריחים והסורגים הפופולריות. אין היגיון, איזה פורץ יתעסק עם דלת פלדה מוברחת ומשוריינת כשיש לו חלופות טובות, קלות ונוחות פי כמה.

דנה הבינה את ההיגיון של המדריך שלה, היגיון שמבוסס על ניסיון של שבע שנות פעילות ואינטליגנציית הישרדות קדמונית.
הם הגיעו לדלת האחורית. גם זו הייתה נעולה. דנה התבוננה בו.

תכנון מוקדם

הוא לא נראה מופתע ופעל בזריזות וביעילות. בתנועת אצבע, סימן לה להסתובב, תחב יד אל תוך התרמיל שעל גבה והוציא משם סרט הדבקה. הוא צעד מסביב, עד שמצא חלון בגובה שני מטרים. חלון עץ ישן. מתחתיו, עמדו שני בלוני גז. החלון היה ברוחב של כשבעים סנטימטר ובגובה חמישים סנטימטרים. מתאים. הם עבדו במהירות ובתיאום. הוא נעמד על בלוני הגז, ששימשו לו כסולם.

היא חתכה מסרט ההדבקה חתיכות בגודל המתאים והוא הדביק על הזגוגית רצועות מלמעלה למטה. חלון לא גדול. כעבור דקה הוא היה מכוסה בסרט הדבקה.
הוא עטף את אגרופו בכאפייה שהוריד מראשו והכה בעדינות בזכוכית, מפעיל את מינימום הכוח האפשרי. הזכוכית נשברה במכה השנייה, צליל שבר עמום, צליל של חבטה בזכוכית.
רסיסי הזכוכית שנשברו נשארו תלויים באוויר, דבוקים לסרט ההדבקה.
הוא הכניס בזהירות את ידו, מצא את ידית המתכת, סובב ופתח. בדממה, סימן לדנה להגיע מסביב אל דלת הכניסה, כך יותר מהר. היא לא חיכתה הרבה.
לאחר שהשתחל בזהירות דרך החלון פנימה, הוא פתח לה את הדלת הראשית מבפנים. הם עמדו בצללי הבית, פניהם לכיוון המדרגות שהובילו לחדרי השינה, קשובים לכל רחש. הם דממו במקומם שניות מעטות. כלום, הבית היה שקט כמו בית קברות.
הוא החזיר את הכאפייה למקומה והידק אותה מאחורי הראש.

הוא ידע שהיא יודעת

הם שלפו את האקדחים, טענו כדור בקנה והתקדמו במעלה המדרגות. בדרך כלל, במשימה מהסוג הזה, הוא לא היה משתמש בנשק חם ורועש. עם דנה הוא התנהל אחרת.
שימוש בסכין, או אפילו בידיים חשופות היה שקט ויעיל יותר, אבל נראה מלוכלך ואכזרי. רק נראה, התוצאה הייתה שווה. אבל הוא לא רצה שמשהו שנראה אכזרי או מלוכלך, ייצרב בזיכרונה בהקשר שלו. נכון, זה פחות מקצועי, אבל הוא אמור להשתחרר עוד שבועיים, עדיף שזיכרון כזה יתקשר אצלה למישהו אחר והיא ידעה את זה. הוא הרי המדריך, הוא לימד את החומר.
והוא גם ידע שהיא יודעת.
דנה העריכה את זה והוא העריך אותה על שלא דיברה על זה. הבנה אילמת, הבנה של צמד.
אלא, שבאופן קצת חריג, המשימה הזו נועדה על פי התכנון להיראות מלוכלכת.

האם המבוגרת ישנה בחדר אחד, והבן היקר, הארכי טרוריסט בעל הצווארון הלבן, בחדר השני. החדר השלישי ריק, אולי שימש כמחסן. כשהגיעו למבואה העליונה, נגלו לעיניהם שלושה פתחים. שניים עם דלתות פתוחות למחצה, ופתח שלישי, החדר ששימש כנראה כמחסן, היה תחום בשרשראות חרוזים לכל אורכו. ללא דלת.
הם הסיטו דלת אחת חרש והציצו לתוך החדר.

מכנסיים היו מונחים על כיסא עץ וחולצה מכופתרת נתלתה סביב משענת הכיסא. מסודר הברנש. הם נכנסו פנימה ללא קול והשאירו את הדלת פתוחה. ג'ורג' שכב על גבו מכוסה בסדין, נשימתו קצובה וחרישית. נשימות אחרונות של טרוריסט עם ליטרים של דם על הידיים, דם שקוף. הוא המוח המתכנן, לא המבצע. צווארון לבן, ידיים נקיות. מרגע הירייה הראשונה ועד ליציאתם מהבית – שתי דקות ורבע. זה התכנון.
דנה התקרבה.

רשרוש מפתיע ולא צפוי

היא נעצרה מטר ממנו, הרימה את האקדח וירתה שתי יריות מהירות אל מרכז המסה, מרכז החזה. השטן, בדמות האדם, מת מיתת נשיקה.
בזריזות שלפה מהתרמיל דף מקופל, השליכה אותו על המיטה ומיד התרחקה ונעמדה לצד הפתח מצדו הפנימי. מחכה.
השותף שלה, התקרב למיטה וירה מקרוב ירייה בודדת לרקה של האיש שכבר היה מת.
הרבה לכלוך והרבה מאד רעש.
היריות בתוך הבית הדהדו בעצמה והרעידו את חלונות החדר. כמה שניות עברו, ודשדוש רגליים חפוז נשמע מתקרב מכיוון הדלת השנייה.
 דנה חיכתה מעבר לדלת.

האם, שהתעוררה לשמע הרעש, הגיחה בפתח החדר תוך כדי מלמולי משפטים לא ברורים. היא נכנסה וקפאה במקומה מול בנה השרוע מת במיטתו.
פיה נפתח לצעקה שלא הספיקה לצאת לעולם.

דנה זינקה עליה מאחור, כרכה את זרועה סביב גרונה של אם הטרוריסט והפעילה לחץ קבוע ומבוקר. האישה נפנפה שניות אחדות בידיה שלאט לאט נשמטו בצדי גופה.
דנה עדיין החזיקה אותה, תומכת בה מליפול בבת אחת על הרצפה כשזה קרה.
רחש לא צפוי של חרוזים הנושקים זה לזה, החריד את שני המתנקשים.

עד כאן הפרק הראשון מהספר "הצלפת שוט".

לספרים של טויטו ופרטים נוספים – היכנסו לקישור: