ההתערבות על קולנוע ארמון • סיפור ○ יצחק טויטו

(חי פה בסיפורים) – יצחק טויטו • מחבר "לאסוף מתנות מהרצפה" ו"הצלפת שוט" – שראה אור לאחרונה

• המשך הסיפור מהשבוע שעבר

מעודד בודד בטריבונה

למחרת, ישב ג'מבו בטריבונת האבן, אוהד בודד בין מאות תלמידי תיכון מעודדים, כל בית ספר את נבחרתו. זו הייתה תחרות אתלטיקה קלה ובתי הספר התחרו ביניהם במגוון ענפי ספורט. הוא ראה את צ'אמפ מתחרה בקפיצה למרחק, דקות אחר כך, במרוץ לשמונה מאות מטרים, ואחרי חצי שעה, במרוץ לאלפיים מטר. 
לידו, בטריבונת היציע, קפצו ועודדו בצעקות תלמידי בית הספר ה 'ריאלי' את נבחרתם. שני האסים שלהם לבושים במותגים יקרים וצבעוניים ונעליים מקצועיות, עמדו על קו הזינוק למרוץ לאלפיים מטר, ביחד עם שנים עשר מתחרים מבתי ספר אחרים וביניהם צ'אמפ, עם נעלי הספורט הבלויות שלו, שהתהדרו בחור ייעודי לבוהן.
"אוורור", הוא אמר בהבעה ידענית לכל המגחכים סביבו.

צ'אמפיון

למקומות, ירייה, והרצים יצאו לדרך.
מתוך חמש ההקפות של המסלול, רק הראשונה הייתה צמודה. לאחריה, בלטו הבדלי הרמות.
שני נציגי 'הריאלי' הובילו את המרוץ. שלושה או ארבעה מטרים אחריהם, צ'אמפ, וכל יתר המתמודדים השתרכו עשרות מטרים מאחור. ג'מבו התבונן בידידו בתשומת לב, לא מבין למה הוא משתרך מאחור, יכול להיות שהוא התעייף מהענפים האחרים שהתחרה בהם?
כשהפעמון צלצל כדי להודיע שמתחילה ההקפה האחרונה, הוא שם לב כי צ'אמפ מצמצם את הפער באיטיות אבל בעקביות. קשה היה לדעת אם הוא יספיק להדביק את המובילים לפני שיגיעו לקו הגמר. כמאה מטרים לפני הסיום, נוצר הפרש של כארבעה מטרים בין שני מתחרי הריאלי שהובילו בבטחה, לבין הרץ שאחריהם. אחרי כמה שניות, צ'אמפ עקף ועבר למקום השני.
למרות שהוא המשיך לצמצם את הפער, המרוץ נראה גמור.

גם מקום שני זה מכובד, אלא שג'מבו הכיר את ידידו וידע שזה לא נגמר עד שזה… ואז, זה קרה. עשרה מטרים לפני קו הגמר, פתח צ'אמפ מבערים כאילו רק עכשיו התחיל לרוץ. הוא הדביק את המוביל ועבר אותו ממש חצי מטר לפני קו הסיום.
צ'אמפ זכה במדליית הזהב.
'יא אללה, איזה צ'אמפיון', מלמל ג'מבו מתחת לאין שפם שלו.

על זה משלמים

קולות אכזבה של אוהדי ה'ריאלי' נשמעו סביבו. 'איזה מזל', 'איך הוא לא שם לב שהוא מגיע מאחור', 'זה לא פֶר'… 'זה לא ניצחון, זה גניבה'.
ג'מבו בחן את החבורה. קבוצה גדולה של בנים ובנות ובתוכם מוֹרָה מְלַוָה שמן הסתם הייתה המורה לחינוך גופני. כמה בודדים שחררו קללות מהוסות לעבר צ'אמפ.
'הופה, הופה', הוא חשב. 'עד כאן, על זה משלמים'.
הוא התקרב אל הקבוצה, נעמד מטר מהם ונעץ עיניו באחד המעודדים הרעשנים במיוחד, המנהיג. לא היה קשה לזהות. הבחור היה גבוה מעט מג'מבו ולבש מכנסיים קצרים וגופיה הדוקה שכל מטרתה הייתה הבלטת שריריו. עברו כמה שניות עד שהקבוצה הבחינה שמישהו עומד ממש לידם ונועץ בהם עיניים.
"מה?" נהם השרירן לעבר ג'מבו.
הוא נענה ברוגע האופייני. "שמעתי שההפסד של החברים שלכם במרוץ לאלפיים מטר היה בסך הכל מזל רע, או אולי רק מקרה ואולי אפילו סוג של גניבה, אז אפשר לברר את זה אם אתם רוצים".

רחשים נשמעו. "מה זאת אומרת, איך אפשר?"
ג'מבו נראה כאילו הוא חושב על משהו. "יש אפשרות. תראו, עוד רגע מתחיל טקס הסיום וחלוקת הפרסים. אז בואו נאמר שאחר כך, נניח עוד חצי שעה מעכשיו, אחרי שכולם יתפזרו, נישאר אנחנו ונעשה תחרות פרטית. שני המתחרים שלכם במרוץ לאלפיים מטר, מול הבחור שזכה באותו המרוץ, רק כדי לוודא באמת מי ראוי למדליית הזהב, מה אתם אומרים?"

נבחרת הבכיינים

למרות שדיבר ברבים, מבטו לא מש מהבחור הגדול.
שקט השתרר.
מישהו אמר "צריך לשאול את החבר'ה שהשתתפו בריצה, יכול להיות שהם עייפים".
ג'מבו העלה על פניו את המבט הכי מזלזל שהיה לו בארסנל. "החבר'ה שלכם רצו אלפיים מטר, לא יותר. הבחור שעבר אותם השתתף בעוד תחרות אחת או שתיים וגם קפץ לרוחק, אבל אם אתם רוצים להתבכיין, אל תבלבלו את המוח עם גניבה, מקרה, מזל, או תירוצים אחרים, פשוט תקימו מועדון. תקראו לו: נבחרת הבכיינים של הריאלי."

המורה המלווה עמדה בצד, ובחיוך משועשע צפתה בהתגלמות הקלסית של המאצ'ואיזם הגברי. ג'מבו הסתובב וחזר על עקבותיו תוך שהוא סופר לעצמו בלחש, אחת, שתיים, שלוש, אר… לא היה אפילו ארבע.
"רגע, רגע." זה היה השרירן, שמול קבוצה גדולה של מעריצים ובעיקר מעריצות, הרגיש נחות. מה, הוא מפחד מאתגרים?
מישהו כבר לחש לו שאין סיכוי שהם יפסידו אחרי שהבחור ההוא, עם החור לאוורור בנעליים ינצח שוב את השניים הכי טובים שלהם, אחרי שהשתתף היום כבר בשלושה מרוצים והוא בטח סחוט, מה גם שהוא ניצח בקושי, בשנייה האחרונה ממש.
ג'מבו עצר, הסתובב, התבונן בבחור הגבוה וחיכה.
השרירן התקרב מעט. "אתה יודע מה, בסדר, עוד חצי שעה ואז נראה מי באמת ראוי למדליה."

ההתערבות

ג'מבו התקרב, ונעצר סנטימטרים ספורים ממנו. הוא וידא שכולם שומעים אותו, כולל המורה המלווה שצפתה בעניין מקרוב וטרח להטעים כל מילה. "זה לא כזה פשוט, החבר שלי עייף אחרי שלוש תחרויות. ואם הוא הולך לקרוע את עצמו, זה צריך להיות שווה."
"אז מה אתה אומר."
"אני אומר שנעשה התערבות, כדי שתהיה לו סיבה להסכים להתחרות שוב."
קולה של המורה נשמע מהצד. "בשום פנים לא תהיה כאן התערבות על כסף."

כבר שבועיים שכל המדינה דיברה על הסרט החדש של ג'יימס בונד בכיכובו של שון קונרי. כרזות פורסמו, התקשורת הכתובה לא הפסיקה להלל, וברדיו כבר השמיעו כמעט כל שעה את שיר הנושא של הסרט. אפילו את השם פרסמו – גולדפינגר, ולראשונה, הוא אמור להיות מוקרן במקביל בכל הערים הגדולות. הסיכוי להשיג כרטיסים להקרנת הבכורה במוצאי שבת הקרובה, כלומר בעוד ארבעה ימים, היה נמוך במיוחד, אלא אם כן עמדת בתור לקופות שלוש שעות לפני ההקרנה.

ג'מבו לא הסיר עיניו מהשרירן. "שני כרטיסים לגולדפינגר. להקרנה של תשע בערב, במוצאי שבת. ניפגש ליד הקופות רבע שעה קודם, המפסיד נותן שני כרטיסים למנצח."
הבחור לא היסס. "הולך, סגור."
ג'מבו העיף מבט אל הנוכחים תוך שהוא מרים מעט את קולו, להבטיח שכולם שומעים אותו.
"אני מאמין שגם אם תפסיד תהיה שם. כי נראה לי שמילה שלך שווה משהו, נכון?"
השרירן חייך. "אני אהיה כדי לקבל ממך כרטיסים, אבל אתה, יכול להיעלם שנייה אחרי שתפסיד פה. תן לי עירבון."
"אנחנו נהיה שם, ובכל מקרה, עוד מעט אתן לך עירבון."

עוד רגע הולך לאכול את הדשא של מכבי חיפה

עשרים דקות אחרי כן, רוב הקהל התפזר מלבד אותה קבוצת מעודדי הריאלי, שאחד מהם ירד אל המסלול לקרוא לשני הנציגים שלהם כשהוא מסביר להם בדרך במה העניין.
חברי הנבחרת הקטנה מבית הספר של צ'אמפ, בליווי המורה שלהם, פנו אל המיניבוס שחיכה להם ושאמור להסיעם חזרה לבית הספר. צ'אמפ הודיע להם כי הוא יחזור עצמאית הביתה, בליווי חבר שמחכה לו. כשהצטרף לידידו בטריבונה, הוא שמע ממנו כי הקבוצה הזאת שעומדת לא רחוק מהם אומרים שהוא ניצח את הריצה בסוג של מזל או גניבה.
"באמת מעניין אותי מה הם חושבים, יאללה, בוא הביתה."
ג'מבו תפס את ידו. "רגע, בוא נשב שנייה."
צ'אמפ התבונן בפני ידידו. "מה?"
"תראה." אמר ג'מבו, "החברה האלה מהריאלי יהירים."
"נו, אז מה."
"והם גם לכלכו עליך."
"תגיע לסוף."
"הסוף הוא, שהתערבתי איתם שאם אתם רצים שוב, אתה מנצח אותם עוד פעם."
צ'אמפ משך בכתפיו. "לא יודע. טוב, מה אתה יושב, אפשר לדבר בדרך."
"העניין הוא, שהתערבתי איתם שאתם תתחרו עכשיו."
צ'אמפ בחן את ידידו בריכוז, מבין שיש כאן עוד משהו. "שמע, אני לא רק עייף, אני גם רעב ברמה כזאת שעוד רגע אני הולך לכרסם את הדשא של האצטדיון, אז כדאי שתספר לי הכל ומהר."
"לא שאלת על מה ההתערבות."
"נו."
"שני כרטיסים ל'גולדפינגר' במוצאי שבת הקרובה."
"הצגה שנייה?"
"הצגה שנייה."
צ'אמפ התיישב. שון קונרי שינה את כל התמונה, אין מקום להתלבטות. "טוב, בעוד עשר דקות?"
"בסדר, רק תן לי את השעון שלך, הוא העירבון שנגיע לקולנוע אם נפסיד."
ג'מבו סימן לשרירן מרחוק – עשר דקות.

התחרות האמיתית

צ'אמפ נשכב על טריבונת הבטון, הניח את רגליו על התיק שלו ועצם את עיניו. שבע דקות אחר כך, ג'מבו נענע אותו קלות. "עוד שלוש דקות, הם כבר עושים חימום."
צ'אמפ התמתח, והתבונן ביריביו המתמתחים על כר הדשא. 'מה חימום, אחרי ריצה עושים הרפיה לא חימום. אלא אם כן אתם מודאגים ואז השכל הריאלי שלכם הלך לאיבוד.'
הוא ירד עם ידידו לכיוון המסלול.

כל קבוצת הריאלי הייתה שם, כולל המורה שהייתה סקרנית. שני המתחרים שלו ישבו על כר הדשא כשהם מעסים את כפות רגליהם. הם שלפו מתיק הספורט הצבעוני שלהם את נעלי הספייקס המקצועיות המיועדות לריצה על מסלול הפחם הייעודי ונעלו אותם. צ'אמפ בתגובה חלץ את נעליו, בחן כל אחת מקרוב תוך שהוא מרים אותן גבוה, כאילו מציג אותן לראווה ואז, דחף את ידו לתוך אחת מהן והוציא את האצבע המורה דרך החור החוצה תוך שהוא בוחן אותה בתשומת לב מעושה, נשף עליה, הוציא את ידו ונעל את נעליו.
לג'מבו, ההצגה של צ'אמפ נראתה כמופע של יהירות, אם כי הוא יכל להבין אותו.
קבוצת הבכיינים הצליחו להרגיז גם אותו. וזה טוב.
הם התייצבו על קו הזינוק. שני החבר'ה מהריאלי וצ'אמפ.
חמישה סיבובים של המסלול. אלפיים מטרים, אין סטופר. לא חשובה התוצאה, חשוב רק מי מגיע ראשון.
מישהו הזניק אותם בקריאת: 'היכון, רוץ'.

הדחיפה מג'יימס

בסיבוב הראשון הם רצו בדבוקה אחת. בסיבוב השני, הרבה לפני הסיום, זה השתנה. צ'אמפ עקף אותם כשהוא מגביר משמעותית את הקצב. הוא פתח פער של כעשרים מטר מהם ואז, הוריד מעט את המהירות, אך שמר על קצב גבוה. הפער ביניהם הלך וגדל. את קו הסיום הוא חצה כששני תלמידי הריאלי השתרכו מובסים, כשבעים מטרים אחריו. ניצחון מוחץ.
המורה לחינוך גופני קראה בקול רם: "בראבו" ומחאה כפיים.
אף אחד מקבוצת הבכיינים לא הצטרף אליה.
צ'אמפ עבר להליכה, ניגש אל השרירן ההמום ופשט את ידו. "את השעון שלי בבקשה כי אנחנו בטח נגיע. אה, ושהכרטיסים לא יהיו בשורות הראשונות ולא בצד. אנחנו אוהבים לשבת באמצע."
הוא קיבל את השעון שלו, ענד אותו על מפרק ידו ופשט ידו שוב. "את השעון שלך בבקשה, עירבון, למקרה שלא תגיע."
שני הידידים צעדו הביתה. "אתה יודע, כל ההצגה שלך עם האצבע בחור הנעל נראתה קצת שחצנית, לא מתאים לך." אמר ג'מבו.
"נכון, זו הייתה באמת הצגה, אבל לא שחצנות, קוראים לזה לוחמה פסיכולוגית."
ג'מבו גלגל עיניים.

"שידרתי להם, שלא רק שאני שלא חושש מהם, אלא מתכוון לנצח אותם אפילו עם נעל בלויה ולא מקצועית. זה היה החלק הראשון. החלק השני היה כשעקפתי אותם כבר בסיבוב השני ובמהירות גבוהה. בדרך כלל, כשרק המיקום חשוב, רצים טקטית. נשארים צמודים לדבוקה המובילה ואז נותנים את הכל בסיבוב האחרון. כשהם ראו שעברתי אותם בכזו מהירות, כבר בסיבוב השני כשיש עוד שלושה סיבובים לפנינו, יצא להם האוויר מהמפרשים. המוח שלהם שלח הודעה: 'מה זה? איזה כושר יש לו'. שלא תבין לא נכון, הייתי גמור ורצתי על האדים האחרונים של הדלק, אבל עיקר המלחמה היא בראש וכאן הם הפסידו. וחוץ מזה, קיבלתי דחיפה חזקה כל הדרך."
"כן? ממי?"
"מבונד, ג'יימס בונד."

מוזמנים להיכנס לקישור, שם תוכלו לקרוא את הפרק הראשון מכל אחד מספריו של טויטו, וכמובן, תוכלו לבצע רכישה ולקבל את הספר או את שניהם, בדיוור מאובטח, להנאתכם:

לאחר שנים של עיסוק בחינוך, יצא לפרישה מוקדמת ועוסק בכתיבה ובייצור יין ביקב הבוטיק הקטן שבבעלותו. לאחר הצלחת ספרו הראשון "לאסוף מתנות מהרצפה" שזכה לשבחים ולאהבה רבה בקרב הקוראים, הוציא לאור, ממש בימים אלה, את ספרו השני – "הצלפת שוט".