ספרים, רבותיי, ספרים • ילדות בחיפה של פעם ◄יורם כץ

"ימים של גאולה" – ספרו של יורם כץ • עוד סיפורים

אחר הצהריים הייתה אמא עסוקה בדרך כלל בגיהוץ במטבח. בימים חורפיים, בהם השתעממתי כי לא יכולתי לצאת מהבית, נהגה אמא לבקש ממני להקריא לה קטעים מתוך מחברת שיעורי הבית, ומדי פעם עודדה אותי במחמאה על יכולות הקריאה שלי. באחת הפעמים הללו, כאשר התבוננתי דרך חלון המטבח, צד משהו בחוץ את מבטי.

שביל הגישה עתיר המדרגות שחיבר את רחוב גאולה לרחוב בצלאל, עבר ליד חלון המטבח שלנו. מצידו הרחוק של השביל התנשאה שורת עצי ברכיכיטון שאת צמרותיהם כיסו שיחי בוגנוויליה, ויחדיו יצרו עלווה סבוכה וצבעונית. בתוך העלווה הזאת, לכד את תשומת לבי עצם מלבני, והצבעתי עליו לאמא.

אימצנו את עינינו, ולבסוף קבעה אמא שמדובר בספר.

חמושים במטאטא ובמגב יצאנו החוצה, ואחרי מאבק קצר, נכנע הספר וצנח אל ידינו כפרי בשל. היה זה ספר לימוד – 'מקראות ישראל לכיתה ו'". אני הייתי תלמיד כיתה א'.

מנוי מספר 1

בשבועות הבאים עמדתי כמעט בכל יום אחר הצהריים מול אמא וקרש הגיהוץ שלה, חיברתי בעמל רב אות לאות, והקראתי לאמא שירים וסיפורים ממיטב הפאתוס העברי. בתוך כחודש נסקה רמת הקריאה שלי אל על, ואיתה גם אהבת הקריאה. מאז ועד היום לא הפסקתי לקרוא, גם כאשר אמא כבר לא הייתה שם כדי להקשיב.

בשנים הבאות, בלעתי ללא הפסקה כל ספר שיכולתי להניח עליו את ידיי. אבא הביא לי ספרים מספריית הילדים שנפתחה במקום עבודתו למען ילדי העובדים, ובבית הספר "גאולה" הייתה ספרייה שנוהלה על ידי מר סוקניק, המורה למלאכת יד, בה ניתן היה להחליף ספר פעם או פעמיים בשבוע.

בנוסף לכך, רשמה אותי אמא לספרייה של חנות הספרים של משה ברחוב גאולה, שם אחזתי במנוי מספר 1, אותו ירשתי בגאווה מדני אחי, שמצידו ירש אותו מאורי אחי הבכור.

התקנון

תקנון הספרייה של משה קבע שניתן להחליף ספר אחד ביום, אך בימי ה"חופש הגדול" הארוך שהפריד בין שנת לימודים אחת לבאה אחריה, לא הלם קצב החלפה זה את צרכיי. בעזרת מעט חשיבה יצירתית, בחנתי את המערכת, וגיליתי בה פירצה משמעותית.

בשעות הבוקר אוישה החנות ע"י משה עצמו, בעוד שבשעות אחה"צ הייתה אשתו חנה מצטרפת כעזר כנגדו, ומדי פעם אף נותרת לבדה, כאשר משא החנות כולו על כתפיה. לעומת משה בעלה, איש עסקים ממולח וקשוח למדי, הייתה חנה אישה נעימת הליכות, גם אם מעט לא ממוקדת. שעות אחר הצהריים היו גם שעות העומס בחנות, מה שהקשה עליה עוד יותר.

שיטה מנצחת

האסטרטגיה המנצחת שפיתחתי בתקופת החופש, פעלה כך: בשעת בוקר, קרוב לזמן פתיחת החנות, הייתי מגיע כדי להחליף ספר אצל משה, שבשעות אלה תפקד גם כספרן. אחר כך, הייתי משאיר את הספר בבית ורץ לעיסוקיי האחרים, שכללו בדרך כלל משחק כדורגל בחצר בית הספר "גאולה". בצהריים הייתי שב הביתה לארוחה שהכינה אמא, ואחריה הייתי משקיע כשעה או שתיים בחיסול הספר.

בשעה ארבע אחר הצהריים, עם פתיחת הספרייה, הפעם עם חנה בתפקיד הספרנית, הייתי מתייצב שוב להחליף ספר. כיוון שחנה מעולם לא טרחה לבדוק את תאריך ההשאלה האחרון, יכולתי לצאת משם כאשר אני אוחז בספר השני לאותו יום. את הספר הזה הייתי קורא לפני השינה, חוגג את נצחוני היומי על המערכת, ונרדם, מוכן ומזומן לבוקר הבא.

השיטה עבדה ללא דופי מספר שבועות, עד שבאחד הימים, כאשר התייצבתי בשעה ארבע אחר הצהריים, מוכן ומזומן להחליף את ספר הבוקר, הופתעתי לגלות שחנה איננה נוכחת, ושמולי ניצב משה.

התבלבלתי לרגע, אך מייד התאוששתי והתעניינתי בשלום אשתו. משה לא היה מסוג האנשים שהרבו לחייך, אך דאגתי הכנה לבריאותה של אשתו חיממה את ליבו, ופניו אורו. עד כדי כך נגעתי לליבו, שהוא שיתף אותי במידע הרפואי החסוי לפיו חנה אשתו לא חשה בטוב באותו אחר צהריים, ואחר כך שאל אותי בחביבות נדירה מה יוכל לעשות למעני.

כעת הייתי בדילמה אמיתית.

ידעתי שאם אבקש ממנו להחליף לי ספר, אני מסתכן בחשיפת האסטרטגיה הסודית שלי. מצד שני, הייתי מכור למנת הקריאה היומית שלי, והתקשיתי לדחות סיפוקים.

אחרי התלבטות קצרה, שכנעתי את עצמי שבעקבות הרעות המופלאה שצמחה בינינו זה עתה, סיכויי לצאת בשלום טובים. זכרתי גם שבבוקר הוא היה עדיין עצמו, ובקושי הסתכל עליי, כך שסביר שלא יזכור אותי מאז.

החלטתי להמר על כל הקופה.

"באתי להחליף ספר," אמרתי, מתאמץ להקפיד על טון אגבי.
משה חייך. "יפה מאוד, כץ," אמר. אני רואה שאתה ילד שאוהב לקרוא".
הנהנתי במתיקות, ושלחתי חיוך תמים אל חברי החדש.

משה משך מתחת לדלפק את מערכת המידע של הספרייה – קופסת קרטון, בה עמדו בסך כרטיסים לרוב, כרטיס לכל מנוי. הכרטיס שלי היה הראשון בחפיסה.

בצד שלי של הדלפק ניכרה עצבנות מסוימת, ולבי דפק בחוזקה. העברתי את משקלי מרגל לרגל, מתקשה למצוא את התנוחה הנכונה.

"כץ, מספר 1," אמר משה, עדיין מחייך, "אז אתה יורם. גם האחים שלך החליפו אצלי. משפחה טובה."

הסכמתי איתו, בעוד אני מדלג בחוסר שקט מרגל לרגל.
משה שלף את הכרטיס מן החפיסה, והתבונן בו שניות ארוכות. אחר כך, הרים את ראשו והתבונן בי במבט חודר.

אחד ביום

"רגע אחד!"
בשיפולי בטני התחלתי לחוש לחץ קל, שהזכיר לי שעליי לבקר בשירותים בהקדם.
הוא תקע בי מבט חודר. "המממ…" אמר וקימט את מצחו, ויכולתי ממש לראות את הגלגלים מסתובבים במוחו.

בעודי מקפץ בעצבנות מעבר לדלפק, העליתי על פני את החיוך המלאכי, זה שבדרך כלל עבד היטב עם אמא.

"רגע אחד!" אמר משה שוב, והפעם בקול נחרץ יותר.
כעת נעלם החיוך מעל פניו, ולא נותר דבר מן האינטימיות שעטפה אותנו לפני דקות מספר.
"אתה כבר היית כאן בבוקר!" הרעים בקולו. "אני זוכר אותך! כבר החלפתי לך ספר היום!"
באחת, נשכחה לי התעניינותי הכנה בבריאותה של אשתו, ונעלם המעמד החדש שלי כידיד המשפחה. הכול נמחק כאילו לא היה, ומשה חזר לעצמו.
השפלתי את עיניי, מתקשה להכחיש.

"אתה יודע שאתה יכול להחליף רק ספר אחד ביום!"
"לא ידעתי," מלמלתי חלושות, אך הנזק כבר נעשה. המערכת ניצחה אותי, ובזאת נסתיים ירח הדבש שלי בספריית משה.

כל זה לא עצר אותי מלהמשיך ולהסתער על חומרים כתובים מכל סוג ומין. אנציקלופדיה "מעיין", אנציקלופדיה "מכלול", המיתולוגיה היוונית, ספרי הרפתקאות של ז'ול ורן ורוברט לואיס סטיבנסון, שרלוק הולמס של קונן-דויל, המערבונים של קארל מאי, סדרות ה"שביעייה הסודית", "החמישייה" ו"חבורת הבלשים והכלב" של אניד בלייטון, הסדרות המרתקות (והמופרכות במיוחד) של פנינות ספרות ישראליות כמו "הבלשים הצעירים", "הכדורגלנים הצעירים", "הימאים", ו"דנידין הרואה ואינו נראה", שנכתבו על ידי אותו סופר פורה בשמות עט שונים, חוברות טרזן וביל קרטר – לא בחלתי בשום חומר כתוב.

תיאטרון חיפה הצעיר

מקור ספרותי חשוב נמצא לי בתיאטרון חיפה הצעיר שנחנך באותם ימים. הוריי התאמצו ורכשו לעצמם מנוי לתיאטרון, ואף השקיעו בקניית תוכנייה לכל הצגה והצגה. התוכניות עבות הכרס הללו התגלו כאוצר של ממש, שכן, מעבר לשמות השחקנים ותמונות מן ההופעה, הן הכילו את הטקסטים המלאים של המחזות. העלונים הללו הצטברו לכדי ערימה נאה, שאוכסנה באחד הארונות בחדר השינה של הוריי (שהיה ידוע גם בשם "הסלון").

ספרים של מבוגרים

מדי פעם, בעיקר בשבת בבוקר, נהגתי להתיישב שם, למשוך חוברת חדשה מן הערימה ולקרוא, כך שבגיל צעיר למדי, ידעתי לצטט קטעים מ"ממעגל הגיר הקווקזי" של ברכט, מ"קרנפים" של יונסקו, מ"חלום ליל קיץ" של שייקספיר, ואפילו מ"אנטיגונה" של סופוקלס.

ספרים של מבוגרים אהבתי לקרוא על גג דירת החדר של משפחת ברנר, לשם הייתי מטפס מדי פעם להתבודד. ליוו אותי לשם אליסטייר מקלין, אגאתה כריסטי ורבים אחרים. לא תמיד הבנתי את כל המילים בספרים הללו (ב"מרד על הקיין" של הרמן ווק, למשל, נתקלתי במילה "התעלסו", עליה התקשיתי לקבל הסבר ברור מסביבתי הקרובה), אך זה לא גרע מהנאת הקריאה.

אוצרות הבוידם

גם בבוידם שבבית נמצאו אוצרות. החדרון הקטן והמעופש הזה, שבקושי יכולתי להידחק אליו, היה קשה לגישה. הוא היה ממוקם מעל לחדר האמבטיה, וניתן היה להגיע אליו רק בטיפוס על סולם עץ, אותו צריך היה לגרור מחדרון השירותים. תאורה לא הייתה שם, ומחפשי האוצרות שפקדו את המקום, היו צריכים להתחמש בפנס, ורצוי אף בבלון חמצן.

למרות כל הקשיים, יכולתי לבלות שם שעות ארוכות לאור הפנס. היו שם מגרות עמוסת בחפצים ישנים ומקולקלים, מחברות ישנות של אחיי מבית הספר, ועוד דברים נפלאים רבים. באחד הימים גם גיליתי שם כרכים מאובקים של חוברות "דבר לילדים" ו"הארץ שלנו",  שפרנסו את תאוות הקריאה שלי במשך שבועות.

למען החזון

יום אחד הגיע לידי מידע מודיעיני שלפיו יעקב ו. מגאולה 25, מחזיק באוצר ספרותי. יעקב השתייך לחבורת ילדים יריבה, שאיתה קיימה החבודה שלי (שנשאה את השם המקורי "חסמב"ה) יחסים שנעו בדרך כלל על הספקטרום מהתעלמות דרך בוז שקט ועד לקרבות רחוב של ממש.

אך למען החזון, ידעתי להתעלות מעל מחסום האיבה. פתחתי ערוץ דיפלומטי, ובסיומן של שיחות הפיוס, רכשתי מן האויב, בגיבויו התקציבי של אבא, אוצר בלום של חמישה כרכים ישנים של "הארץ שלנו".

בעזרתו של אבא, סחבתי את האוצר הבייתה. פרשתי את הכרכים על השטיח והסתערתי עליהם בהתלהבות, אבל אז, להפתעתי, חשתי שמשהו חסר לי. משהו הרגיש לא טבעי, וחוויית הקריאה שלי לא הייתה שלמה.

ואז, לפתע, הכתה בי התובנה.

קמתי מן השטיח, צעדתי אל השירותים, הוצאתי משם את הסולם והצבתי אותו מתחת לבוידם. אחר כך, טיפסתי אל הכוך המצחין והמחניק שלמעלה, כאשר אני גורר איתי את האוצר, כרך אחר כרך.

ושם, בעזרת פנס כיס, הפלגתי לי אל חווית הקריאה המושלמת.

יורם כץ

יורם כץ הוא יליד חיפה (1954), ולמד בביה"ס "גאולה" ובביה"ס הריאלי. להוציא שלוש שנים בירושלים, שתיים בלונדון ושלוש בסינגפור, הוא מתגורר בחיפה, ואוהב מאוד את העיר. יורם בוגר פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, והנדסת מחשבים בטכניון. הוא עבד שנים רבות בתעשיית ההיי-טק, ונשא בתפקידים בכירים במספר חברות.

ערב אחד, לפני כשנתיים, סיפר יורם כץ לנכדותיו הג'ינג'יות (והתל אביביות…) סיפור קצר מילדותו כ"סיפור לפני השינה".

מאז, במשך שנות הקורונה, הוא נאלץ להתמודד עם תביעות בלתי פוסקות לספר להן שוב ושוב סיפורים על "סבא כשהיה קטן", מה ששלח אותו למסע אל ימי ילדותו. הסיפורים נאספו לזיכרונות שיוצאים בימים אלה לאור בספר בשם "ימים של גאולה" – זיכרונות ילדות משכונת "גאולה" בחיפה של שנות החמישים והשישים. הסיפורים מציגים גלריה של דמויות ומקומות שהיו ואינם, דרך עיניו של ילד.

הספר הוא מחווה לחיפה של פעם, ובעצם למדינת ישראל הצעירה של אותם ימים, עם הורים למודי תלאות, שחלמו רק על שקט וחיים נורמליים, ועם ילדים שסלדו מכל מה שהדיף ריח "גלותי", ושרחובות השכונה היו להם עולם גדוש בחוויות והרפתקאות.

הספר מופץ היום במהדורה מוגבלת וניתן להשיגו בחנות הספרים "יודן" – חורב 16, חיפה, וכן ניתן לרכישה דרך הקישורים הבאים:

"ימים של גאולה" הוא ספרו השני של יורם. קדם לו ספר מתח על רקע היסטורי בשם "Lethal Scripture"', שגם בו שמור מקום מכובד לחיפה ולהיסטוריה שלה. הספר פורסם בשפה האנגלית ונמכר באמזון בקישור:

סיפורים נוספים שפורסמו בחי פה מתוך ספרו של יורם כץ – 'ימים של גאולה':