השכונה הברזילאית בכרמל – סיפורו של קיבוץ עירוני

מי שעובר במתחם שבין דרך הים (118–120), רחוב התמר ורחוב אגמון שבכרמל המערבי, עשוי לראות בארבעת בנייני המגורים שבמקום עוד מקבץ שיכונים טיפוסי משנות ה־60, הממתין ל״התחדשות עירונית״, מבלי להעלות בדעתו שמאחוריהם מסתתר סיפור יוצא דופן.

הקומונה הברזילאית

סיפורו של המתחם, המוכר כ״הקומונה הברזילאית״, מתחיל בסוף שנות ה־50 של המאה הקודמת, בקרב הקהילות היהודיות בערים סאו פאולו, ריו דה ז׳נרו ורסיפה שבברזיל. באותה תקופה התארגנה קבוצת משפחות יהודיות, חברי מפ״ם, בעלי השקפת עולם ציונית־סוציאליסטית, במטרה לעלות יחד לישראל ולהקים מסגרת מגורים קהילתית.

הקבוצה, שמנתה 17 משפחות ונקראה ״פלוגת עלייה א׳ של מפ״ם מברזיל״, התגבשה בסיוע שליחי התנועה מישראל. אחד מהם, אהרן חרנש, איש  השומר הצעיר, הציע להקים מעין קיבוץ עירוני – מסגרת שתאפשר לחבריה להשתלב בחיי העיר ובמקצועותיהם, תוך שמירה על חיי קהילה ועזרה הדדית.

ההכנות לעלייה נמשכו כארבע שנים וכללו לימודי עברית, ביקורים בישראל ובחינת אפשרויות התעסוקה והמגורים. ראש עיריית חיפה, אבא חושי, שהתלהב מהיוזמה, סייע בהקצאת שטח בכרמל המערבי להקמת מתחם מגורים שכלל ארבעה בניינים, שנבנו בידי חברת ״שיכון עובדים״. חברי הקומונה רכשו את הדירות עוד בהיותם בברזיל.

הקבוצה הגיעה לנמל חיפה ב־28 במאי 1964. משפחות הקומונה התגוררו אומנם בדירות נפרדות, אך קיימו חיי חברה ותרבות משותפים. חבריה ניהלו את ענייניהם באמצעות אסיפות וועדות, חגגו יחד את החגים וקיימו אירועים קהילתיים. לצד זאת פעלה מערכת עזרה הדדית, שכללה קופה משותפת לסיוע למשפחות שהתקשו למצוא עבודה ורכישה מאורגנת של מצרכי יסוד.

בני בלוך, שהגיע למתחם בהיותו בן ארבע, זוכר במיוחד את הצפייה המשותפת במשחקי המונדיאל. החברים היו מוציאים טלוויזיה אל המרחב המשותף, מתכנסים לצפות במשחקים ושותים קשאסה, המשקה הברזילאי המסורתי, כדי לחגוג ניצחונות או להתנחם לאחר הפסדים.

אורח החיים הקהילתי האינטנסיבי נמשך עד סוף שנות ה־70. עם התבגרות הילדים ועזיבתם את בתי ההורים הצטמצמה בהדרגה הפעילות המשותפת, אך קשרי החברות בין המשפחות ובני הדור השני נשמרו לאורך השנים.

על הבניינים

מתחם המגורים הוקם בראשית שנות ה־60 על מגרש משולש, התחום על ידי הרחובות דרך הים, אגמון והתמר. ארבעת בנייני המגורים נמצאים בדרך הים 118 ו־120 וברחוב אגמון 1 ו־3.

מבחינה אדריכלית, הבניינים משתייכים לטיפוס בנייני השיכון שהיה נפוץ בישראל בשנות ה־50 וה־60, והתאפיין בתכנון פשוט, חסכוני ופונקציונלי. הבניינים בני שלוש קומות מעל קומת עמודים. חזיתותיהם מתאפיינות בהדגשת הקווים האופקיים והאנכיים של שלד המבנה, העמודים וקצות הרצפות, בבטון גלוי, בעוד ששאר משטחי החזית מחופים בטיח גס.

אולם ייחודו של המתחם אינו טמון דווקא בעיצוב הבניינים עצמם, אלא באופן העמדתם וביחסי הגומלין שבינם לבין השטח המשותף.

הבניינים ערוכים במעין צורת ר׳, לאורך דרך הים ורחוב אגמון, ותוחמים מרחב פתוח משותף שבמרכזו הייתה מדשאה גדולה. המדשאה שימשה מקום מפגש לילדים ולמבוגרים, וכן זירה לחגיגות ולאירועים קהילתיים. לצדה היו פינות משחק לילדים, מוגנות מתנועת כלי הרכב, ופינת גריל להכנת בשר בסגנון ברזילאי (Churrasco). במקום פעל גם מועדון ששימש למפגשים, לאסיפות ולפעילות תרבותית.

כך נוצר שילוב בין המגורים הפרטיים לבין המרחב הקהילתי: בעוד שכל משפחה ניהלה את חייה בדירתה, השטחים המשותפים אפשרו לקיים אורח חיים בעל מאפיינים קיבוציים בלב העיר.

במרוצת השנים השתנה אופיו של המרחב המשותף. המדשאה הגדולה נעלמה, והשטח הפתוח משמש כיום בעיקר כגינה וכחצר משותפת לבניינים, אך עדיין ניתן להבחין במתכונת המרחבית המקורית של המתחם. בביקור במקום נמצאו גם שרידיה של פינת הגריל הברזילאי, ששימש בעבר מוקד למפגשים חברתיים של חברי הקומונה. 

זהותו של האדריכל שתכנן את המתחם טרם התבררה. נשמח לקבל מקוראינו מידע, תוכניות או מסמכים היסטוריים שעשויים לסייע בזיהויו ובהשלמת סיפורו האדריכלי של המתחם.

ומה באשר לשימור?

המתחם אינו נכלל ברשימת השימור העירונית. אמנם ארבעת הבניינים אינם מצטיינים בייחוד אדריכלי, אך האם ערכו של מבנה לשימור צריך להיקבע על פי איכויותיו האדריכליות בלבד, או שיש לתת משקל גם לערכו ההיסטורי והחברתי?

סיפורה של הקומונה הברזילאית ממחיש את חשיבותה של שאלה זו. ייחודו של המתחם טמון לא באדריכלות הבניינים הבודדים, אלא במכלול שהם יוצרים ובאורח החיים הקהילתי שהתקיים בו. האם אין גם בכך ערך הראוי לשימור?

תודות

תודתי לבני בלוך, בן למשפחת מייסדים, שהציע לי לכתוב על השכונה הברזילאית ושיתף אותי בזיכרונותיו האישיים מחיי הקומונה.

תודתי גם לזאב קוליקובסקי, אף הוא בן למשפחת מייסדים, על המידע ההיסטורי המפורט במאמרו ״הקומונה הברזילאית בכרמל״, שפורסם בביטאון העמותה לתולדות חיפה, גיליון 19, דצמבר 2021, ושימש מקור מרכזי להכנת כתבה זו.