מהבוקר לא מצליחה להתרומם.
עצב בלי סיבה.
פשוט עצובה.
מה שלומך?
אני שואלת אותו כשהוא נכנס, בן התכף שמונה.
אני בסדר.
נעמד לידי ושותק.
את רוצה טיפול טוב?
מאיפה זה בא לו?
כבר מזמן אני מרגישה שהוא מרפא. אנחנו אפילו כותבים את 'ספר הריפוי' (הצעה שלו), אבל עדיין אני מופתעת. הוא הרי הגיע "מאובחן" בהפרעת קשב וריכוז, עם המלצה חד משמעית על רטלין. "אחרת זה יתחיל להשפיע גם חברתית, לא רק לימודית"- כך כתבו.
תקשיב, אני באמת קצת בלי מצב רוח.
הוא מביט בי ארוכות.
כן, את צריכה את המוציא מחשבות רעות, רוצה? חבל שלקחתי את האבן שנתת לי הביתה. צריך היה שתחזיקי אותה חזק ביד, שתחממי אותה… טוב, לא נורא, זה בסדר גם.
האמת, אני אומרת ומחייכת אליו, הכול אני רוצה עכשיו כדי להרגיש יותר טוב.
אז אני מוציא לך מחשבות רעות, אבל אני לא נוגע בזיכרונות. זיכרונות אפילו רעים, משאירים. זה בסדר, אף אחד לא מוחק אותם. שבי טוב. עיני פחם ענקיות עם ריסים שלא נגמרים. נדליק נר. צריך להבה ממש גדולה.
לוקח את הנר הגדול, מדליק, מחכה כמה דקות שהשעווה תטפטף, מכבה, נועץ כמה גפרורים גבוהים.
זהו, אני מדליק, אל תדאגי, עכשיו תהייה אש גדולה, ככה חייבים.
לא דואגת, בכלל לא.
עכשיו מכבים. תגידי רק ברוך השם.
ברוך השם.
מאמינה באלוהים?
מאמינה, מאוד.
יופי. תשאירי רק את הנר הקטן. עכשיו אני עובר מסביב אלייך.
לוקח את הקערה הטיבטית שלי. גונג. מוצא כלי נגינה נוסף. דינג. אני עדיין בעיניים עצומות. נותן לצליל להדהד בחדר. אם את פותחת את העיניים, הוא לוחש, את יכולה להסתכל על הנר הקטן.
אני שומעת שקשוק עדין ליד האוזן.
מה זה יכול להיות?
הבקבוקונים של הצבע מאכל. רטטים של אנרגיה. לא בא לי לפקוח עיניים. אני צוללת.
זהו, הוא לוחש לי באוזן. כל הקולות האלה עוזרים לך ממש.
ע ו ז ר י ם לך, אמר, לא י ע ז ר ו לך.
בן התכף שמונה, יודע. והוא זה שמגיע לקבל ממני עזרה פעמיים בשבוע כי בכיתה קשה לו לשבת, להתרכז, ללמוד.
כן, תודה, זה מרגיע אותי, זה טוב לי. אני אומרת בקול ענות חלושה.
בקול לוחש ובוטח הוא אומר, זה הוציא לך ה כ ל, אני מרגיש. והזיכרונות נשארו לך. נדבר חלש עכשיו. שלא נשכח, אני אומר לך מה לכתוב בספר הריפוי. תקראי לי רגע מה כתבת בפעם הקודמת.
אני קוראת את מה שהוא הכתיב לי על מסא'ג הכעס. הוא מדייק אותי, תוסיפי פה בסוף שצריך נר אחד גדול עם ריח ושניים קטנים, ובסוף מכבים את הנר ואת העיגולים החמים שיוצאים מהמים של הנר… מהשעווה… אני לוחשת,
כן מהשעווה, אפשר לשים כשזה לא רותח על מקום שכואב בגוף.
תראי לי שאת כותבת מסודר, לפי פרקים.
מראה לו. זה בסדר ככה? אני שואלת. תראה, השתדלתי.
כן, יופי, את מסודרת בכתיבה. בפעם הבאה נקליט אותי במנגינה שאני מנגן רק עם המים. וזה יהיה גם בשביל כל הילדים שיבואו אלייך. רק תביאי קערה גדולה עם מים. אני ככה דופק על המים עם הידיים, אני כבר יודע. לא תשכחי פזית?
לא, לא אשכח.