הכרמל מציג לנו פרחים בכל עונות השנה.
בטור זה נציג תמיד פרח אחד מפרחי הכרמל, במקביל להופעתו בשטח, ואתם תוזמנו לבקר אותו באחד המקומות בו הוא פורח השבוע.
בן-חצב סתווני – Scilla autumnalis
גיאופיט(*) בעל בצל קטן בקוטר 25-15 מ"מ הממוקם בקרקע בעומק של 5-2 ס"מ, ממשפחת האספרגיים, והוא אחד הפרחים הראשונים המבשרים את תחילת הסתיו בארץ. בן-חצב סיתווני, הוא הגיאופיט הנפוץ ביותר בתקופת הסתיו בכל רחבי החבל ההררי הים-תיכוני.
שם הסוג: "בן-חצב" הקידומת "בן" משמשת בעברית לציון צמח הדומה לצמח אחר. ניתנה לצמח זה משום שהוא מזכיר במראהו את החצב, בעיקר בעליו ובמבנה התפרחת, למרות שהוא קטן ממנו ושייך לסוג אחר.
שם המין: "סתווני" מקורו בשם הסוג המדעי –autumnalis, שפירושו "של הסתיו", מתייחס לעונת פריחתו בסתיו, מיד לאחר גשמי היורה.
זהו פרח חד-שנתי, שגובהו 15-10 ס"מ, בעל פריחה בצבע סגול-בהיר.
לצמח 2 מחזורי פריחה באותה השנה: מחזור ראשון בחודשים ספטמבר, אוקטובר לפני בוא הגשם (אז הוא פורח ללא עלים), ומחזור שני בחודש נובמבר אחרי הגשמים הראשונים (לאחר פריחה זאת גדלים בבסיס הגבעול 8-3 עלים סרגליים באורך 7-5 ס"מ כ"א).
בכל תפרחת כ- 12 פרחים. קוטר כל פרח 7-5 מ"מ. לכל פרח 6 עלי עטיף ו-6 אבקנים שהמאביקים שלהם בצבע סגול כהה. הפרחים יושבים על עוקצים שאורכם כפול מקוטר הפרח.
הפרי הלקט (Capsule) יבש, בעל 3 מגורות הנפתח בהבשלה ומשחרר זרעים שחורים כדוריים קטנים. הזרעים של בן-חצב סתווני כוללים תוספת בשרנית ומזינה המכונה אלאיוסום (Elaiosome) או "גופיף שומני". נמלים נמשכות אל גופיף זה, גוררות את הזרעים אל תוך הקנים שלהן, אוכלות את האלאיוסום ומשליכות את הזרע עצמו במצע עשיר בחומרי מזון בתוך האדמה. יתרת הזרעים מופצים ע"י הרוח או בנפילה סמוכה לצמח האם.
פרחי בן-החצב הסתווני הם לחלוטין חסרי ריח.
בבסיס עלי העטיף יש בלוטות צוף קטנות, המפיקות צוף ברמה נמוכה עד בינונית. התגמול הצופי והאבקה מושכים דבורים קטנות, זבובים וחרקים.
בן החצב הסיתווני נפוץ בחבל הים-תיכוני. בית הגידול שלו הוא סדקים וכיסי קרקע על סלעי גיר קשים ובסמוך להם.
תפוצה בארץ: גולן, חרמון, גליל, עמקים, כרמל, מישור החוף, הרי ומדבר שומרון ויהודה.
(*) – המונח גֵּיאוֹפִיט (Geophyte) מתאר סוג של צמח רב-שנתי השורד תקופות של תנאים סביבתיים קשים (לרוב יובש או קור) באמצעות איבר אגירה תת-קרקעי. קיימים 4 סוגי אגירה גיאופיטיים: 1.פקעת (כמו בתפוח אדמה), 2.בצל (כמו בבצל ירוק), 3. קנה שורש (כמו בזנגביל), 4.שורש אגירה (כמו בגזר).
תעודת זהות
| משפחה: | אספרגיים (שושניים) Asparagaceae(Liliaceae,Hyacinthaceae) |
| שורש: | בצל קטן 25-15 מ"מ מכוסה קליפות יבשות . |
| גובה: | 20-15 ס"מ. |
| עלים: | 8-3 עלים סרגליים המופיעים רק בגל הפריחה השני בנובמבר. |
| גבעול: | לפני גשמי היורה מגדל הצמח בגל הפריחה הראשון גבעול תפרחת חסר עלים, ועליו 20-10 פרחים קטנים בקוטר 7-5 מ"מ שצבעם סגול-חיוור. מתוך אותו בצל אחרי כחודשיים בגל הפריחה השני עולה עמוד-פריחה נוסף, הפעם מלווה ב 8-3 עלים סרגליים, צרים שאורכם כ-6 ס"מ ורוחבם עד 0.5 ס"מ. |
| פריחה: | גל פריחה ראשון בחודשים ספטמבר-אוקטובר ושני בנובמבר. |
| פרחים: | בראש הגבעול תפרחת בת 20-10 פרחים קטנים בקוטר 7-5 מ"מ שצבעם סגול-חיוור. |
| מבנה הפרח: | הכותרת הפרח גלגלית פתוחה לרווחה בעלת 6 עלי עטיף צרים שאורכם 4-3 מ"מ וצבעם סגול-חיוור. במרכז הכותרת על רקע העטיף החיוור בולטים 6 אבקנים בגוון סגול עז ועמוד עלי בעל צלקת אחת. |
| הפרי: | הלקט יבש תלת מגורי, נפתח בהבשלה ומשחרר זרעים שחורים, כדוריים קטנים, הזרעים מופצים ע"י הרוח או בנפילה סמוכה לצמח האם. |
| ריח: | פרחי בן-החצב הסתווני הם לחלוטין חסרי ריח. |
| צוף: | בבסיס עלי העטיף יש בלוטות צוף קטנות המפיקות צוף ברמה נמוכה עד בינונית. |
מקום לפגוש את הצמח השבוע
כניסה דרומית לחורשת הארבעים, בפניה שמאלה כ- 600 מטר דרום מערבית על כביש 672, מהכניסה הראשית לפארק הכרמל.
- סע מחיפה בדרך אבא חושי – כביש 672 לכיוון דרום מזרח.
- צא שמאלה (לכיוון צפון מזרח) לדרך כורכר מכביש 672 כ- 600 מטר דרום מערבית מהכניסה הראשית לפארק הכרמל.
- המשך בנסיעה על דרך הכורכר כ-400 מטר עד משטח חניה בצד ימין של הדרך.
- רד מזרחה מהרכב משטח החניה לשביל רגלי רחב (השביל חסום לכניסת רכב) המוביל לחורשת הארבעים. בצידו הימני של השביל כ-25 מטר לפני רחבת הכניסה של חורשת הארבעים תוכל לראות מקבץ פרחי בן-חצב סתווני (מסומן במעגל אבנים).
- גם בצידו השמאלי של השביל בצמוד לגדר ממול המקבץ המסומן תוכלו לראות מקבץ נוסף של בן-חצב סתווני.
- למיטיבי הלכת תוכלו לראות עוד פריטים רבים של בן-חצב סיתווני לאורכו של השביל ההיקפי שתחילתו שמאלה מהבאר שבירידה מחורשת הארבעים.
אם תלכו לבקר את הפרח בחברת ילדים, תוכלו לספר להם את האגדה על בן חצב סיתווני.
האגדה על בן החצב הסיתווני
בימים קדומים, בארץ רחוקה שבה ההרים נישאים אל העננים והעמקים מתמלאים מרבדי פריחה, היה פרח מיוחד בשם "בן חצב סתווני".
הפרח היה מיוחד במראהו העדין והמרשים ובזמני פריחתו המסתוריים.
אנשי הכפרים האמינו שבן החצב הסתווני ניחן בכוחות קסם מיוחדים. הם חשבו שהוא יכול להרגיש את פעימות הלב של האדמה.
ואכן, כל סתיו היה בן החצב מאזין בקשב רב לאדמה. הוא היה פורח בתחילת כל סתיו, ואז מחכה לרגע שבו תתעורר האדמה ותתחיל לנשום. ואז, אחרי סופת הגשמים הראשונה, היה פורח שוב וחוגג את בוא עונת הגשמים.
האנשים ידעו שכאשר בן החצב פורח בפעם השנייה, יגיעו איתו גשמי הברכה ויביאו עימם יבול עשיר ושופע.
כך הפך בן החצב לסמל של תקווה ושל תקופה חדשה. פעם בשנה, כשעלתה הלבנה המלאה מעל ההרים, נהגו אנשי הכפרים להתאסף סביב הפרח. הם היו שרים ורוקדים לכבודו, בתקווה שפריחתו השנייה תביא להם עונת גשמים מבורכת.
עם השנים, למדו הכפריים לסמוך על הגשם, ולעבוד פחות קשה את אדמתם. הם ידעו שתמיד אפשר לסמוך על הגשם שיפריח את יבוליהם, ואין צורך להתאמץ יותר מדי. בגלל ההזנחה, פחת היבול מעט, אך עדיין הספיק להם.
ואז, באחד הסתווים, אירע דבר מוזר.
הגשמים התעכבו זמן רב ויבוליהם של הכפריים החלו לקמול. כל עיניהם היו נשואות אל בן החצב הסתווני. הוא פרח בפעם הראשונה, ומאז חיכה בדריכות, אך לא החל לפרוח.
הזמן חלף, והכפריים החלו לדאוג. היו ביניהם שאמרו כי האלים כועסים עליהם, ואחרים חשבו כי האדמה איבדה את כוחה.
לילה אחד, הגיע אל בן החצב זקן הכפר. הוא כרע על ברכיו לפני הגבעול הקטן והקירח וביקש: "אנא, בן חצב יקר, אמור לנו מדוע אינך פורח? מה עלינו לעשות כדי להחזיר את הברכה?"
בן החצב, שמעולם לא דיבר קודם לכן, פתח את עליו והחל לדבר בקול רך ועמוק.
"לך אל בני האדם," אמר. "ספר להם שהגשם אינו רק טיפות מים. הוא חלק מכם, מרוחכם ומליבכם. אם תרצו לראות אותי שוב פורח ואת הגשמים חוזרים, עליכם להחזיר את הכבוד והאהבה לאדמה ולעולם שסביבכם. עליכם להישבע לשמור עליה, לטפל בה יפה ולאהוב אותה כפי שאתם אוהבים את בני ביתכם."
זקן הכפר אסף את כל התושבים בכיכר הכפר וסיפר להם את מה ששמע מבן החצב.
הכפריים השפילו את ראשם, מתביישים על כך שנטשו את אדמתם, והזניחו את הקשר שלהם אליה. הם נשבעו להשיב לה את הכבוד הראוי, ובכך להשיב את הברכה אל חייהם.
לא עבר זמן רב, והגשמים החלו לרדת ושטפו את האדמה הצמאה. בן החצב התחיל לפרוח, ופריחתו הייתה מפוארת מאי פעם. זמן קצר לאחר מכן היבולים שבו ללבלב, והשדות התמלאו חיים.
מאז, בכל סתיו, מזכירים הכפריים את השבועה שנתנו לאדמה ולבן החצב.