'הגיון הרחוב', 'סגולה לחיים ארוכים' ועוד סיפורים מחיפה שהיתה ○ יצחק טויטו

"לאסוף מתנות מהרצפה" • ספרו של יצחק טויטו ○ סיפורים

זכר אלפא

שבוע אחרי.
החלטנו לארגן אזכרה למוריס. סוג של…
הגעתי מוקדם. חיפשתי צל.
מצאתי ספסל עץ ישן מתחת לאחד מעצי הברוש
בטווח שיחת חולין עם שתי איילות ומוריס אחד.

בית העלמין צמוד לשכונת מחנה דוד.
פעם היה קטן, אבל לא נח לרגע. כמעט כל יום מתרחב.

ישבתי עם הגב לים, פנים למזרח. מצבות מלוא העין
ובקצה, כבר מתחילים לצוץ בנייני מגורים, נושקים לבית הקברות.

מצוקת דיור מאלצת בנייה קרוב מאוד לבית העלמין. יש הנרתעים לקנות שם.
אף פעם לא הבנתי למה. הים קרוב והשכנים שקטים.

קבענו לעוד עשר דקות ואני יודע שהוא יגיע בזמן.
איחור ללא הודעה מראש משמעותו זלזול. הוא מעולם לא איחר.

את ג'מבו הכרתי בדרך חזרה מבית הספר. הייתי אז בכיתה י'.
באותה שנה, בית הספר התיכון "יבנה", שבשכונת "חליסה" שבחיפה
עבר שיפוץ מן היסוד כך שבאופן זמני עברנו למבנה ישן
קצת מעל ואדי סאליב. בין הוואדי לבין שכונת הדר.
הזמני ארך שנתיים.

מביתי שבאמצע רחוב שיבת ציון, סטנטון לשעבר, הדרך
הכי קצרה ופשוטה לבית הספר, הייתה לעלות ברגל דרך מעלה השחרור
ולפני העיקול ימינה שממשיך לגן הזיכרון ולבניין העירייה שממולו
פנייה חצי שמאלה, חמישים מטרים ואני בבית ספר.
סך הכול עשר דקות הליכה.

כשקמתי מוקדם, העדפתי לעבור דרך ואדי סאליב ואז לעלות במדרגות
האבן העותומאניות לבית הספר, למרות שזו הייתה דרך יותר ארוכה.
כמו לגרד את אוזן שמאל ביד ימין.
אבל השכונה ריתקה אותי ואף פעם לא הייתה לי בעיה עם לקום מוקדם.

ג'מבו גר בלב השכונה.
הארד קור של הפנתרים השחורים.
אהבתי לעבור דרך השכונה. לעבור את הסנדלר, את החייט הפְרנסָאווי
את מתקן המנעולים, את בית הקפה שמכר יותר ערק מקפה
עם שחקני השש-בש הנצחיים שממולו.
לא נוצץ, לא מבריק, אבל עם הרבה אווירה.

יום אחד, אחר הצהריים, בחזרה מבית הספר, נשמעה מול בית הקפה המולה.
הסתקרנתי. כאילו על הדרך – התקרבתי.
שני פנתרים צעירים, אולי בני שמונה עשרה, הלכו מכות עם זעם של רצח בעיניים.
לנסות להפריד כמוהו, כלהיזרק לתוך בלנדר ענק באמצע העבודה.
אף אחד לא ניסה.
הם התגוששו והתפלשו באבק הדרך. נראה מפחיד.

בזווית העין ראיתי בחור צעיר, מעט גבוה מהממוצע, בעל מבנה גוף מוצק
ושרירים לא מחדר כושר, כנראה תוצאה של עבודת כפיים
שיער שחור ומתולתל ועיניים כהות, אולי בן שבע עשרה, יורד מהברזלים
שליד הערקפה ובמין אדישות, ניגש אל תיבת כיבוי האש, משחרר את הצינור
ומתקרב איתו אל שני המתגוששים.

ברוגע ובלי להוציא הגה, פתח את הברז והתיז על השניים בעוצמה של כיבוי אש. 
הם לא הבינו מאיפה זה בא להם. רק ניסו להתגונן מהסילון הכואב.

"נגמר", אמר-נהם כבאי האש. וזה נגמר. ככה.
אין ספק. אלפא.

דרך פתרון הבעיה הצחיקה והקסימה אותי כאחת.
הנונשלנטיות הנינוחה, הכריזמה, המנהיגות שהוא הפגין,
ללא ספק – מרשים.
דקה של תצפית, הספיקה לי כדי לראות את האופי של הבחור.
ואני חשבתי שדמויות כאלה מתוארות רק בספרים.
לא התאפקתי ועברתי לידו.
"גאוני", פלטתי והמשכתי הביתה.

היכרות

למחרת, שוב עברתי בשכונה. הוא היה על הברזלים, מול בית הקפה.
אני עברתי בצד השני של הכביש, בדרך חזרה מבית הספר.
הוא הרים את היד וסימן לי לבוא.
הצצתי בשעון היד, רק כדי להיראות כאילו אני שוקל אם יש לי זמן לזה, והתקרבתי.
הוא הושיט לי יד גדולה, שרק מאוחר יותר ידעתי, שהחספוס שלה
נבע מעזרה לאביו בהעברת דירות. לחצנו ידיים.

בדיוק באותו הרגע, כבמטה קסם, יצא מבית הקפה גבר שחום
עם קסקט ושפם אדיר, הניח על שולחן קטן ועגול שתי כוסות קפה
אמד אותי לרגע במבט, הסתובב וחזר לבית הקפה.

"זה מוריס", אמר הכבאי של אתמול. "אתה לא מפה", המשיך ויותר קבע מששאל.
"כמעט", אמרתי. "אני משיבת ציון, סטנטון. מעל מתפרת הברזנטים".
"אהה… מעל קדוש. העיראקי תופר הברזנטים".

הוא נראה כאילו חושב על משהו.
"הוא כבר ניסה להכיר לך מישהי מהשכונה?"
"לא".
"אתה אוהב סיפורים של פעם? כאלה של קום המדינה
ואיך היה פעם טוב, כאלה…"
"כמו אוויר לנשימה".
"אז כשהוא אומר לך שלום, אל תענה לו 'שלום' ותמשיך ללכת. שב איתו.
הוא יעשה לך קפה ויספר לך סיפורים.
ואל תשאל אף פעם אם זה נכון, הסיפור. אף פעם.
ובאמצע הסיפור, ככה משום מקום, על הדרך, הוא ינסה לסדר לך מישהי מהשכונה.
אל תדחה אותו, פשוט תעשה פרצוף כמו שאתה עושה עכשיו, מה שאנשים קוראים
'חיוך מאוזן לאוזן' וזהו".
החלפנו מידע.
ישבנו אולי שעה. מאז, אנחנו יושבים.

עכשיו, אנחנו עומדים מעל תלולית העפר, שמתחתיה מוריס אחד ובקבוק אחד.
זה של הביוקר.
רק שנינו שם. בערך שעתיים לפני השקיעה. ג'מבו מחפש בכיסים את נר הנשמה.
ואני? אני משתדל לחשוב מעשי.
'אם יחפרו פה בעוד כך וכך שנים, לא יודע למה – הרחבת כביש, העברת קברים
בגלל בעיות מקום לך תדע, אז אני יודע מה ימצאו בכל הקברים.
אבל מה ימצאו פה? מתחת לתלולית הספציפית הזאת?
עצמות? מן הסתם. בקבוק? כנראה. ריק או מלא?'
ממייסדי ואדי סאליב, לך תדע.

ג'מבו מדליק את נר הנשמה. אני שומע אותו ממלמל, כאילו מדבר אל מוריס.
"הפעם זה נראה סופי".

נר הנשמה דולק. "נר ה' נשמת אדם", כך אמר החכם באדם.
נשמה, אותיות משנה.
אז אני קורא משנה אחת לעילוי הנשמה. יהודים.
אנחנו נפרדים מהחבר הוותיק וממשיכים אל חוף הים שממול.
400 מטרים בקו אווירי ממוריס והבקבוק.
חוף הכרמל הישן שממול למחנה דוד. האחות הקטנה של ואדי סאליב.

חוף הים

מי שלא הכיר את חיפה של שנות החמישים ועד סוף השבעים
לא יכול להבין התנהלות של עיר חוף.
כל העיר בחוף. נו, לא באותה השעה.
משתזפים, שוחים, משחקים מטקות, קט-רגל, מקשקשים על המצב.
כל מצב.

הכול מתרחש שם. אבל בעיקר, מסתכלים מסביב.
כבר אמרו שבנות חיפה הכי יפות בארץ ואני – לא מתווכח.
באופן גס, ניתן לחלק את חיפה לשלושה אזורים:
העיר התחתית, הקרובה לים, הדר הכרמל מעליה
ומעל להדר – כל שכונות הכרמל שעל ההר.
בכרמל גרו בעלי האמצעים, העשירים
וככל שירדת גיאוגרפית – כך ירדת בסכום הנמצא בחשבון הבנק שלך.

החבר'ה ממחנה דוד ומהעיר התחתית היו מנסים לתפוס
אחת מהכרמל. כאילו קלאסה.
אולי יסתדרו בחיים. ברוב הפעמים – ללא הצלחה.
אולי הן ידעו איך לזהות מה אמיתי ומה לא.

המציל בים עושה פוזות על כל העולם. שרירי, שזוף, מנפח את החזה, כל הסט.
צועק ברמקול, שורק במשרוקית, לא חשוב מה.
אם לא יעשה רעש, איך יראו אותו? כל החורף הוא מחכה לרגעים האלה.
אווירה של עיר חוף, הים משנה הכול. זר לא יבין זאת.

עכשיו, אנחנו על שני כיסאות נוח בחוף הכרמל הישן.

היום, באופן חד־פעמי, יש חריגה מהנוהג.
במקום הקברנה סוביניון הקבוע – ערק, לעילוי נשמת הצדיק.

שני חברים עושים אזכרה, על שני כיסאות נוח, בחוף הים.
"תגיד", אני שואל. "מעל הקבר, כשהדלקת את הנר, מלמלת משהו כמו
'הפעם זה נראה סופי'. מה העניין?"

ג'מבו עוקב בדריכות אחרי השחף, כאילו בעוף הזה תלויה ארוחת הערב שלו.
הוא התחיל לשקוע בהרהורים, ואני לא לוחץ.

יום בבית הספר, שישה ימים ברחוב

הוא שלט בהבעות הפנים ובשדרים שהוא רצה להעביר באופן מוחלט.
הכול לפי העניין. כישרון חיים.
כרגע, ראיתי שם סימפתיה מהולה בגעגוע.

נזכרתי שפעם, כשהיינו בתיכון, הוא קיבל מכתב ממנהל בית הספר לתת להורים.
מכתב לא נעים במיוחד.
להגיע דחוף, נאמר שם, הילד נעדר מהשיעורים.
רוב המורים אפילו לא מכירים אותו.
אביו, איש קשה יום, מוביל ומעביר דברים לפרנסת המשפחה ברוכת הילדים
עם סוס ועגלה – מוּבינג 1964, הגיע למשרד המנהל.
לקראת הפגישה הוא התכונן והודרך.

"כבוד המנהל. החיים לא קלים. אני צריך את הילד לעזרה בעבודה".
המנהל, בחור צעיר, לא מרובע, מבין עניין, קולט את התמונה הגדולה.
"אם אתה רוצה שהילד יגיע למשהו – הוא צריך ללמוד.
אתה הרי לא רוצה שיהיה סבל".

"אני סבל. הוא לא יהיה. אבל מספיק לו יום בשבוע בבית הספר", אומר האבא.
המנהל מחייך בסלחנות. "יש חומר ללמוד. יש מבחנים. הוא לא יוכל להצליח".
"הוא יצליח. יש לו ראש, נסה אותו. שליש אחד".

וזה עבד.

יום לימודים בבית ספר, שישה ימים ברחוב.
יום למתמטיקה, אנגלית, ושאלות כמו באיזה תאריך נפתחה מלחמת העולם
ושישה ימים ברחוב עוזר לאבא בהובלות או בכל עבודה מזדמנת אחרת.

סוף דבר, קיבל שתי תעודות – אחת מבית הספר, אחת מהרחוב.

וכאן, בחיים האמיתיים, ברחוב, הוא לא רק למד, הוא הצטיין.
כישרון מולד לדברים שאי אפשר ללמוד. או שיש לך את זה, או שאין.

אם חתכת לו את האצבע, לא ירד ממנה דם.
ירד ממנה ביטחון עצמי, כריזמה, מנהיגות והרבה שקט.
והכול עטוף באינטליגנציה סביבתית-חברתית גבוהה. עטוף טוב טוב.

היגיון הרחוב

"כן, נראה שהפעם זה סופי", הוא עונה לשאלתי בקורטוב של השלמה.
"תראה", הוא מתחיל ונראה שזה הולך להיות טוב.
אני בהקשבה מלאה.
"אתה זוכר את השכונה, ואדי סאליב. לא שכונה קלה. הרבה מתחים בין כולם.
היו כמה ימים שבהם לא היו מריבות, אבל לא הרבה.
העניין הוא שאם היה מגיע מישהו מבחוץ, נציג של הממשל הלא אהוב במיוחד
או אז הייתה נחשפת האהבה. אהבת אחים אמיתית.
הכול היה מסולק הצידה – יש משימה חשובה. נריב מחר.
אז יום אחד, סתם יום, הגיעו אל מוריס שני פקחי מס הכנסה.
חוקרים, שואלים, דורשים פנקסים.
ומוריס לא כל כך מבין, למרות שהיה גאון בחישובים.
הוא היה גאון בחשבון, אבל רק בראש, הכול בראש.
לכתוב? לא. לקרוא? רק מספרים.
אם למשל הוא היה חותך לך גבינה צהובה בסכין חדה מתוך הגוש הגדול
זה עם הציפוי האדום, ויצא לך שמונים ושמונה גרם – הוא יגיד לך מה המחיר בדיוק.
יש לך מחשבון? תבדוק.

מישל, מהחנות ליד, שאל אותו פעם: 'למה אתה לא קונה מחשבון?'
ענה לו מוריס: 'לא כדאי, זה עובד על בטריות ואלה לפעמים נגמרות.
אני עובד בלי בטריות'.
מה שנכון נכון.
מוריס גם לא החזיר עודף. היה מחזיר מסטיקים במקום.
עכשיו, הוא אומר לפקחים שמבקשים ספרי חשבונות שהוא לא יודע קרוא וכתוב
אבל אין להם מה לדאוג. הוא תמיד עושה חשבון מדויק.
לא גנב, חלילה. מחזיר עד המסטיק האחרון.

אז הם מסבירים לו שהוא צריך לשלם מס ומוריס לא מבין.
'על מה לשלם? לא לקחתי מכם כלום, לא נתתם לי כלום'.
מה שנכון נכון.
שיח חירשים. לא ייגמר אף פעם.

כשהפקחים הגיעו והתחילו עם השאלות, שני שחקני השש-בש הנצחיים
מהשולחן שממול, החליקו מהכיסאות בתנועה חלקה, זורמת, בלתי מורגשת כמעט.
לא מושכים את העין.
אני הייתי אז בן עשר.
המשימה שלי הייתה למשוך לפקח במכנסיים ולשאול: 'מה קורה עם המכונית שלך?'
זה הכול. זה היה הנוהל.

סגולה לחיים ארוכים

אז כשהם יוצאים החוצה כדי לבדוק, הם רואים את המכונית שלהם נוסעת.
לא מהר, חלילה. החיפזון מהשטן.
הם רצים אחריה והיא נוסעת, לא מהר.
שש ובש יודעים את העבודה.
נותנים לך הרגשה שאתה כמעט מגיע אליה ושנייה לפני כן – לוחצים עוד קצת על הגז.
אבל רק קצת, משאירים לך תקווה.

פסיכולוגיה של החיים, מהסוג שלא לומדים בבית הספר.
בינתיים, מגיעים החייט הפְרנסָאווי, המנעולן, הסנדלר, כווווולם.
תוך דקות החנות נסגרת על המנעול.
מוריס משוחרר הביתה וכולם סביב החנות. מחכים.

שני הפקחים חוזרים. בלי האוטו. מתנשפים, מזיעים, רצו הרבה.
כל ההמון, בהרמוניה כמו של הפילהרמונית, צועקים ומנופפים ידיים.
'תראו מה קרה!  מוריס קיבל התקף לב. לקחנו אותו לבית חולים. הכול בגללכם'.
הפקחים לא פראיירים. הם נסוגים ומבטיחים לחזור מחר עם תגבורת.

ולמחרת הם אכן מגיעים. שתי ניידות. הרבה שוטרים.
מגיעים לחנות, אבל החנות סגורה על המנעול.
על החזית מודבקת מודעת אבל ענקית. מודפסת כדת וכדין.
'בצער רב, אנו מודיעים על פטירתו בטרם עת של מוריס'. כל הנוסח הרשמי.
ואין אף אחד בסביבה.

שש ובש מגיעים לאיטם, בראש מורכן, אבלים.
הם מתקרבים לשני הפקחים.
'זהו', הם אומרים על סף בכי. 'אין יותר משחקי שש-בש ברחבה של מוריס.
הלך בית הקפה היחיד שהיה לנו'.
עוד מעט גם הפקחים בוכים.

מחכים שבעה ימים. יהודים.
ואז – מוריס שוב פותח את החנות.
חזרה לשגרה, בשינוי קל. מעכשיו יש לו שפם.
רק בן שבוע, אבל כל יום שעובר משדרג את הגודל.
וקסקט. שיהיה, על כל מקרה. דומה מאוד למוריס, כנראה בן משפחה".
"בן כמה הוא היה כשנפטר?" אני תוהה, "כלומר, בפעם השנייה?"
"93".

מודעת אבל בגיל צעיר – סגולה לחיים ארוכים. אז נראה לך שהפעם זה סופי?"
לכסן מבט. "לך תדע…"
השקנו כוסיות. "לחיים."

שרשרת המזון

ג'מבו נראה מהורהר.
"מוזר. אנחנו בסוג של זיכרון לחבר שנפטר ומברכים 'לחיים'. מרגיש כמו לעג לרש".
חייכתי. "לפני שנים, כשהיו מוציאים מישהו להורג, היו נותנים לו קצת יין, כדי לטשטש
להקל קצת על התהליך. לכן, כדי להבדיל, השתרש הנוהג לברך 'לחיים'".

הטבע מולנו ממשיך להתנהל כרגיל.
הדגים יודעים שאם יש סירה – יש מסביבה שאריות אוכל, אז באים.
השחף יודע שאם יש סירה – יש דגים, יש אוכל.
באיזשהו מקום, מן הסתם, יש מישהו שמתכנן ארוחה גם על השחף. שרשרת המזון.
ואנחנו? אנחנו בשפיץ. טורפים הכול. כולל זה את זה.

"אתה יודע", אמרתי, "חסר לי משהו".
ג'מבו התנער. "כן, מה לא סגור אצלך?"
"בסיום ההלוויה של מוריס הסתודדת עם העובד הזר. מה היה שם?"
הוא פרש כפיו כאומר 'זה הכול?'
ואז אמר, "רק נתתי לו את המספר שלי. ביקשתי שיתקשר אם קורה
משהו לז'אן, החייט הפְרנסָאווי. גם לו מגיע בקבוק לקחת איתו אם וכאשר.
לך תדע איזה סחורה יש להם שם".
שיערתי שהוא מתבדח, אבל אי אפשר היה באמת לדעת.

ג'מבו נזכר במשהו.
"תגיד, אם כבר מדברים על סגירת קצוות, מה פתאום המצאת לי את הכינוי הזה, ג'מבו?
ואיך זה שגם בשירות הצבאי קראו לי ככה?"

"טוב, זה כבר סיפור בפני עצמו. אי אפשר הכל, זה הרבה חומר.
נמשיך בפעם הבאה."

יצחק טויטו

יצחק טויטו, יליד חיפה – 1956. בן יחיד לעוד שישה אחים ואחות אחת (כן, יש אפשרות כזאת). תפאורת ילדותו נעה בעיקר מהעיר התחתית ועד להדר הכרמל.

לאחר ארבע שנות שירות באחת מהיחידות המובחרות של חיל הים פנה להוראה, ועד לאחרונה שימש כמאמן כושר ומורה לחינוך גופני בבית ספר תיכון.

בימים אלה יצא לאור ספרו "לאסוף מתנות מהרצפה" שעלילתו מתרחשת בעיקר בחיפה.
בעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.