הנאים השכנים בעינייך? דירה להשכיר בחיפה • דעה • גילה זמיר

בתחילת שנות ה-90, למדו בנותיי בבית הספר הפתוח בחיפה. בשנה הראשונה של ביתי הבכורה בגן החובה, העתיק בית הספר הפתוח את משכנו לרח' בית"ר ליד גן שטרוק. בלב ליבו של הריכוז החרדי של חיפה. קראנו לו: "בית הספר ליד המקווה". באוכלוסיית התלמידים נמהלו ילדים-עולים חדשים מחבר העמים שאך הגיעו לחיפה וכמה ילדים ממשפחות שעלו מאתיופיה. כולם גרו בלב ליבה של שכונת הדר הנעזבת והמתבלה. כל אוכלוסיית ביה"ס הפתוח של אותה שנה מנתה כ-40 ילדים מגיל הגן וחטיבת ביניים. נאבקנו על קיומנו במציאות שמאוד לא חיבבה את רעיון הפתוח וראתה בו סוג של אנרכיה חינוכית, הפקרות וחוסר אחריות כלפי ילדים שלא נדרשים להיות מחוייבים להישגיות ולמצויינות, שיעורי בית, מבחנים ומערכת קבועה ומוקפדת. אנו כהורים היינו מאוד שמחים שהילדים שלנו למדו בדרכם ובפרשנותם ואהבו ללכת לבית הספר מדי בוקר.

כעבור שנתיים הגיעה לנהל את בית הספר הפתוח אריאלה בהלול דימנד. היא הגיעה כאשר היינו במצב המוגדר "משברי וקורס" והפכה את המקום לבית הספר הכי נחשק בחיפה. בימיו ברחוב בית"ר, הוא היה קודם כל בית ספר שכונתי לילדי השכונה וגם לכל מי שרצו מרחבי חיפה. ביחד למדו בו צברים, עולים חדשים מתפוצות שונות, ערבים, ילדים ממשפחות בעלות תפיסות פוליטיות מימין ומשמאל וכולם היו בסך הכל ילדים וילדות של מערכת חינוך שחרטה על דיגלה לראות את הילדים כבני אדם-לפני הכל. הציונים וההישגים יגיעו לכשיגיעו ואין צורך למהר לשום מקום.

שילובם של יוצאי חבר העמים

מי שהיו צריכים להסתגל, היו העולים מחבר העמים, שהוריהם לא הבינו איזה מן בית ספר זה שאינו דומה לבי"ס שהכירו בארץ מוצאם. מרתק היה לראות את תהליך ההסתגלות וההבנה שעברו ומאידך את הילדים הצברים שחלקו את המרחב המשותף עם ילדים שאינם כמוהם. תוך זמן קצר הם חשבו שלדבר במבטא רוסי זה פשוט מגניב וזה הפך לפולקלור. הילד היחיד מיוצאי אתיופיה שהיה בבית הספר הפך לחתיך המבוקש של הכיתה, ילדי הכרמל התערבבו עם הילדים של הדר שהתערבבו עם ילדי קרית חיים ונווה שאנן וכולם ביחד חוו את המפגש היומיומי והנגיש של נציגי החילוניות מול האוכלוסיה החרדית במקום, על הסקרנות הגדלה וההדדית. בשעות הלימודים, יכולתי לשמוע את קולות הילדים בוקעים מתוך בית הספר מתערבבים עם קולות החיידר הסמוך.

סובלנות בדירה להשכיר

במסיבת סיום של אחת השנים, התבקשנו אני ובן זוגי להציג מופע כחלק מפעילות ההורים. הדבר הראשון שחשבנו עליו היה הסיפור דירה להשכיר. אין מי שלא אוהב אותו ולא היה סימלי מכך לבית הספר, שאוכלוסייתו מהווה מפגש ססגוני של מוצאים, שיוך סוציו-אקונומי ותפיסות פוליטיות, שהורים המאמינים בקידום פתיחות ופלורליזם, בחרו לשלוח אליו את ילדיהם בכדי שיפנימו ערכי סובלנות, חשיבה אישית, ביקורתית ויצירתית – להמשך חייהם הבוגרים.

חינוך דו-לשוני בחיפה

חלפו השנים. ביתי הבכורה הפכה בינתיים לאם ומתגוררת גם היא עם משפחתה בהדר. כשבחנה לאיזה גן תשלח את ביתה הבכורה, היא בחרה במערכת החינוך הדו לשונית מתוך הבנה שיש לקדם את המציאות שחיפה היא עיר של קיום משותף. מעורבות חינוכית של יהודים וערבים מגיל הילדות, נראו לה חיוניים ביותר לקביעת צביונה של החברה המשותפת בעיר ועתידה. בעיני ביתי ובן זוגה, החינוך הדו-לשוני הוא המסלול הטבעי והנכון במציאות החיפאית. בעצם- הכלל ישראלית. בתי ספר כמוהו יש במקומות נוספים ברחבי הארץ, מכפר קרע, ירושלים, יפו, כפר סבא ועוד. בחיפה נוסדה קהילת "יד ביד – הדו לשוני", רק לפני כמה שנים ועברה מאבק קיומי קשה ובלתי נתפס מול ראש העיר לשעבר, יונה יהב. עד עכשיו לא נמצא מקום לבית ספר צומח, שתלמידיו עולים בשנה הבאה לכיתה ד'. היה ואך טבעי בחיפה המתהדרת בחיים משותפים, שמערכת חינוך זו תקבל את מקומה המכובד והממוסד, במערכת החינוך העירונית-החיפאית -ממלכתית.

חינוך לחיים משותפים והמודל של בית הספר נירים בנווה דוד

בית ספר נוסף שמחבר באופן מופתי בין חינוך לחיים משותפים הוא בבי"ס נירים בנוה דוד. שכונה המדורגת נמוך מאוד במדרג הסוציו-אקונומי, בה לומדים ילדים דור שלישי ורביעי מהשכונה, ילדים ממשפחות יוצאות חבר העמים ואתיופיה. הם לומדים במחיצת קהילת בעלי חיים, זוחלים, נחשים, יונקים, בעלי כנף וצבים. לכל זאת אחראי ד"ר עודד הרשקו שלימד בבית הספר הפתוח במשך שנים. לפני שש שנים התבקש לנהל את בי"ס נירים, שהגיע לשפל המדרגה ומאז שנכנס לנהל אותו הוא בעליה מתמדת וביקוש המגיע מרחבי העיר. הילדים לומדים לחיות עם חיות שאין עימן ויכוח פוליטי אבל יש פחדים עתיקים, גועל, חוסר ביכולת לדיאלוג מילולי ותחושת עליונות אנושית. החיים המשותפים של התלמידים והחיות בבי"ס נירים, בונים אצל הילדים אמפטיה, יכולת לווסת ולהתגבר על פחדים, לחוש אחריות כלפי מי שתלויים בהם, ולחמול גם על חרקים. כי גם להם יש מקום בריקמת החיים שלנו בעולם הזה.

הגרעין התורני והלוחמה ב"התבוללות"

בשכונת מגוריי – הדר, יש קהילות שונות המרכיבות את אוכלוסיית המתגוררים בה והיא השכונה הכי מגוונת בחיפה. בזאת יחודה. יש מאמץ לא ממוסד לחבר מהמקומות הטובים וזה מייצר תוכן שכונתי מאתגר ומעניין. לפני כמה שנים הגיע לחיפה – הדר הגרעין התורני. על פי הצהרתו  של הגרעין התורני בדף פייסבוק "גרעין הדר להדר חיפה", הם הגיעו לשכונה כדי "לחדד את הזהות והערכים היהודים במיוחד בחיפה בגלל ההתבוללות הנוראית". כך הוצהר בפירוש…
במהלך הבחירות המוניציפאליות האחרונות, הציעה אחת הסיעות המתמודדות, לסמן את הסוחרים בשוק על פי מוצאם, כדי שהיהודים יוכלו להימנע מקנייה אצל ערבים ויקנו אצל היהודים בלבד. הייתי אז חברה בשלישייה המובילה בסיעת מרצ חיפה ודרשתי כי במו"מ הקואליציוני נסרב לשבת בקואליציה עם מפלגה שזהו מצעה, אלא אם יחזור בו העומד בראשה ויתנצל.
בסופו של דבר, החליטו ראשי סיעת מרצ (בלעדיי) להעדיף את השותפות ולהשפיע מתוך הקואליציה, למרות המחלוקת.

אלה שיוצאים נגד מצעד הגאווה

השנה ראינו את נציגי התפיסה השמרנית-לאומנית-יהודית הזו יוצאים נגד מצעד הגאווה כשהם טוענים להיותם המשפחה הנורמלית וחברת מופת. אלפי הצועדים במצעד הגאווה היו המענה ההולם. מי שיוצאים נגד השמאל, נגד ערבים, נגד חיים משותפים, עוברים להסית גם נגד קהילת הלהט"ב ולא ברור היכן זה יעצור.

ככה ממסדים גזענות והסתה ומתרגלים לקיומה הדומיננטי. כשמעגלים פינות ושותקים מול ביטויים כאלו הנאמרים בכוונה ובגאווה, אנו במדרון חלקלק לתהום מסיתה וגזענית, שהיא לא נחלת השטח עצמו אלא נמצאת כיום בתוך הייצוג השלטוני בעיר ובמדינה.

מצנפת מחודדת לעולים מאתיופיה ?!

תגובת התסכול והזעם לגזענות המגיעה הישר ממוסדות השלטון ואכיפת החוק, התפרצה השבוע ברחבי הארץ בעקבות הריגתו של הצעיר סלומון תקה ז"ל, ע"י שוטר בקרית חיים. בתכניתו, אמר אברי גלעד למרואיין ממוצא אתיופי ש"מתבלבלים בין יוצאי אתיופיה לאריתראים וסודנים". הוא הציע לו שאולי כדאי שיוצאי אתיופיה יחבשו מצנפות מחודדות כדי להבדילם. זה הזכיר לי שבשנת 807, ציווה השליט המוסלמי הרון אל רשיד על כל היהודים שבמעמד נתין לא מוסלמי (ד'ימי), לחבוש מצנפת מחודדת כדי להבדילם מהאוכלוסייה. כובע זה היה גם חובה על היהודים הגרמנים בתקופת ימי הביניים בגרמניה בצאתם מהגטו כדי להבדילם מהאוכלוסייה הנוצרית. לאחר מכן כובע זה אפיין אותם עד שהחליף אותו הטלאי הצהוב. לא נתפס מדוע מי ששייכים לעם היהודי שסבל וסובל מגזענות גם כיום, הנושאים את מוצאם היהודי ברוממות פיהם, מתנהלים ומדברים כראשוני הגזענים, משליכים על אוכלוסיה שלמה גדולה, שהרוב הגדול בה הם אנשים כמוני וכמוך, במחדלים ופשעים שעשו יחידים מחברה זו וכאלו בקרב המאשימים אין פורעי חוק חמורים ואכזרי לא פחות. מגמה זו מייצרת נורמה חברתית בה נוח להכליל ציבור שלם בעוונותיו של מיעוט פורע חוק. גיוס ההסתה הזו להפחדה מתמדת מפני האחר שהוא לא-אני, מגדלת חשד מתמיד וחוסר מוכנות לקבל את הזולת וראייתו כאוייב מיידי.

הכלת הציבור שהוא לא-אני

חלק מהיכולת לחיות בחברה משותפת זה גם להקשיב ולהכיל את הסיפור שהוא לא שלי. האשכנזים את המזרחים, הותיקים את העולים החדשים, אלו את אלו, היהודים את הערבים וחוזר חלילה לתתי קבוצות.זהו תהליך ארוך, לא פשוט ותובעני. אבל הוא מייצר מציאות שבה יש מקום לקולות של כולם.

החברה החיפאית היא חברה מורכבת ממגוון של קהילות ולאומים. זה היופי שבה. יש בה גם המון נקודות מפגש וחיים על בסיס אנושי, בלי סיפורים גדולים. חיי יומיום  פשוטים ובנאליים, של קיום משותף וטוב.

בחזרה ל"דירה להשכיר"

כמו בסיפור "דירה להשכיר", כשהחיות – דיירות הבניין  המשותף, מגלות רצון טוב לחיות ביחד וכמו שמסבירה היונה, שהדירה לא ממש לרוחה, היא גם רואה את כל הבעיות אבל גם את היתרונות שעולים עליהם ובסך הכל: השכנים טובים בעיניה והיא רואה שכולם יכולים לחיות ביחד, בשלום ובנחת.

אין מקום לתחרות במגוון העירוני בחיפה

הכל מתחיל בחינוך מגיל צעיר להיכרות עם הזולת, מיגור פחדים ודיעות קדומות, היכרות עם נכסי התרבות ויצירת עולמות תוכן משותפים. אין מקום לתחרות של מי נכון, חזק, שולט וצודק יותר. זה תמיד נגמר רע.

במרחב העירוני של חיפה, בסופו של יום – כולנו רק שכנים.