גיוס אזרחי ישראל הערבים לצה״ל ולשירות הלאומי • מבחן שייכות, לא מבחן נאמנות // ד"ר עקאב זידאן

הקונפליקט סביב שילוב הצעירים והצעירות הערבים  בצה״ל ובשירות הלאומי מלווה את החברה הישראלית מראשיתה. מאחורי השיח הציבורי הסוער מסתתרת שאלה עמוקה בהרבה, לא האם לגייס? אלא כיצד יוצרים שייכות אמיתית בין מדינה לבין קבוצה אזרחית שעדיין חשה בשוליים שלה. מדינה דמוקרטית מתבגרת נבחנת לא ביכולת שלה לגייס בכוח, אלא ביכולת שלה לבנות אמון. אך האמון הזה בין הציבור הערבי למדינת ישראל נשחק במשך עשורים של הדרה, אפליה ומדיניות של פטור שבשתיקה.

מצב ביניים מתמשך

מאז שנות החמישים האוכלוסייה הערבית בישראל פטורה משירות חובה בצה"ל. ההחלטה התקבלה משיקולים ביטחוניים והיסטוריים, אך מעולם לא עוגנה בחוק. בפועל, מדובר במדיניות נוחה של אי הכרעה. המדינה נמנעת מהחלטה עקרונית והחברה הערבית מתקשה לראות בשירות חובה צעד לגיטימי.

למרות זאת, בעשור האחרון  נרשמה מגמת שינוי הדרגתית ביחס לגיוס. לפי נתונים שהציג משרד  הביטחון, בשנת 2024 שירתו בצה"ל כ- 350 צעירים ערבים מוסלמים והמספרים רק עולים. חלקם גם ביחידות לוחמות ובתפקידים טכנולוגיים. מדובר במספר קטן מאוד ביחס לגודל האוכלוסייה, אך בעל משמעות חברתית רבה. הוא מבטא פתיחות חדשה של צעירים ערבים מוסלמים, לצד נכונות גוברת לשלבם מצד הצבא.

במקביל, השירות הלאומי צבר תאוצה משמעותית. על פי הרשות לשירות לאומי אזרחי, השנה משרתים כ – 5000 צעירים וצעירות ערביים בעיקר במערכת הבריאות, החינוך והרווחה. כ- 70% מהם נשים והביקוש לתפקידים קהילתיים נמצא בעלייה מתמדת. אלא שגם כאן, הצלחת המספרים אינה משקפת בהכרח הצלחה חברתית.

לא מספרים, אמון!

קל להתמקד בסטטיסטיקה, אבל המספרים אינם העיקר. השאלה האמתית היא האם השירות הצבאי או האזרחי מבטא אמון הדדי. אזרח ערבי שמרגיש שזו מדינתו באמת, שתרומתו מוערכת וששוויונו מובטח לא צריך צו גיוס כדי לשרת, הוא יעשה זאת מתוך תחושת שייכות. מנגד, מדינה שאינה מבטיחה אזרחות שווה אינה יכולה לדרוש מחויבות מלאה. שירות לאומי או צבאי איננו רק חובת אזרח, הוא ביטוי לאזרחות חיה ולשותפות. ואלו לא נמדדים רק בנטל הביטחון, אלא גם באחריות ההדדית ובתחושת הבית.

שירות במקום רחוב, הדרך לצאת ממעגל הפשיעה

השירות הצבאי או הלאומי יכול להיות לא רק ביטוי לשייכות, אלא גם מנגנון הצלה חברתי. בחברה הערבית, שבה שיעור הצעירים חסרי תעסוקה גבוה מהממוצע הארצי, ההיעדר של מסגרות הכוונה, וצמצום תקציבים לחינוך הבלתי פורמלי יוצרים קרקע פורייה לסטייה ולפשיעה.

מחקרים רבים מצביעים על כך שצעירים שהשתלבו במסגרת שירות אזרחי נוטים פי שלושה פחות להיכנס למעגל עברייני בהשוואה לבני גילם שלא שירתו. השירות, בין אם במדי צה״ל ובין אם במסגרת קהילתית, מעניק מסגרת של משמעות, אחריות ומנהיגות. צעירים שמרגישים שהם תורמים לחברה מפתחים תחושת מסוגלות והשתייכות, הם יוצאים ממעגל של ניכור ומצוקה ונכנסים למעגל של ערך עצמי ועתיד. בעולם שבו הפשיעה בחברה הערבית הפכה לאיום לאומי, השירות יכול להיות אחד הכלים האפקטיביים ביותר לטיפול בשורש הבעיה.

המלחמה חשפה מציאות והזדמנות חדשה         

מלחמת חרבות ברזל טלטלה את החברה הישראלית כולה, אך גם פתחה עיניים במיוחד בקרב האזרחים הערבים. במהלך החודשים הקשים של המלחמה, אלפי אזרחים ערבים נטלו חלק ביוזמות סיוע אזרחיות, בחלוקת מזון, בפינוי תושבים, בתרומות דם ובשירותי רפואה ותחזוקה. הם גילו מקרוב את משמעות הערבות ההדדית ואת תפקידה החיוני והמשמעותי של מערכת אזרחית וביטחונית מתואמת ומתפקדת בשעת חירום.

החשיפה הזאת יצרה תודעה חדשה. השתתפות  אזרחית ותרומה ציבורית וביטחונית אינן ויתור על זהות, אלא ביטוי לה. צעירים ערבים רבים, שחוו את המלחמה לא רק כצופים אלא כמשתתפים במאמץ אזרחי, מדברים היום על הצורך להיות חלק ממערך ההתמודדות הלאומי, לא מהשוליים שלו.

מה על המדינה לעשות עכשיו? • ממדיניות של הימנעות למדיניות של שותפות

כדי להפוך את השירות הצבאי והאזרחי לכלי של שייכות ולא של כפייה, על מדינת ישראל לעבור ממדיניות של הימנעות למדיניות של שותפות אמיתית.

• השלב הראשון חייב להתחיל בחינוך ובקהילה. יש להכניס תכניות חינוך אזרחי, זהות ותרומה חברתית לבתי הספר הערביים, לצד תכניות הכנה לשירות והתנדבות משותפות של משרד החינוך, הרשות לשירות לאומי אזרחי וצה״ל.
• יש להקים מרכזי הכוונה והעצמה לצעירים בכל רשות מקומית ערבית או אשכול רשויות, שיספקו מידע, ליווי ותמיכה לצעירים וצעירות המעוניינים להתנדב או להשתלב בשירות אזרחי קהילתי, תוך שמירה על זהותם התרבותית והחברתית.
• על המדינה לקבוע מנגנון תגמול ברור ושוויוני למשרתים, מלגות אקדמיות, עדיפות בתעסוקה, אפשרויות קידום במגזר הציבורי ותעודת הכרה ממלכתית שוות ערך לשירות הצבאי.
• יש לחזק את התשתיות המקומיות לשירות, להרחיב את מערך פיקוד העורף ברשויות הערביות, להציב קציני קישור קהילתיים בכל אזור וליצור תכניות שירות בתחומי רפואה, חינוך, רווחה וחירום בתוך היישובים עצמם.
• המדינה צריכה להקים גוף ממלכתי חדש שבו יהיו נציגים מהמגזר הערבי, מערכת הביטחון ומשרדי הממשלה, שיגבש מדיניות ארוכת טווח לשילוב צעירים ויפעל בשטח, לא רק במסמכים.
• לבסוף, נדרשת גם פעולה תודעתית, קמפיין ציבורי דו לשוני, בעברית ובערבית, שיציג את השירות לא כסמל לנאמנות, אלא כביטוי לשותפות, אחריות ועתיד משותף.

רק צעדים מעשיים כאלה, בחינוך, בתמרוץ, בתודעה ובקהילה, יוכלו להפוך את השירות מהצהרה פוליטית למדיניות חברתית חיה. מהפטור ההיסטורי לשותפות אזרחית, ביטחונית ישראלית אמיתית. החברה הערבית בישראל איננה מבקשת הנחות. היא מבקשת להרגיש שייכת, להשתתף, לקחת אחריות, אך בלי לוותר על זהותה. מדינה שבוטחת באזרחיה תגלה שאינה צריכה לגייס בכוח, הם כבר בפנים.