מה לאישה כמוני,
חילונית, שהגיעה לתחנה יציבה ומוחזקת בחייה – לריטריט באומן?
אני באומן!
רמה בורשטיין שי כתבה בפוסט:
אם יש בך קריאה פנימית להצטרף לריטריט לאומן…
ואני
שאלתי למי לשלוח צילום דרכון!
ביתי שאלה מי הבנות בקבוצה? מכירה?
לא, לא יודעת, עניתי
היכן תלונו?
מניחה שבמלון.
אמא אוקראינה, מלחמה…
ביקשתי דבר אחד עם עצמי ברמת חוזה, להיות "במקום הלא יודע״
לפשוט את תארים להרפות ממגירות ותבניות ולפגוש את המציאות בתמימות של ילד סקרן.
יכולה להעיד
שהיה בי הילד הזה
והייתי בו.
נחתנו בקישינב, נסיעה באוטובוס שהיה ״אוטובית״ זה שהכל בו, מפינת קפה שירותים ומושבים נוחים גם לשינה.
שלוש שעות נסיעה, מעבר גבול בדיקת דרכונים שהתנהלה באופן מוקפד וקצר,
משם המשך נסיעה של עוד שלוש שעות לאומן.
הגענו היישר למלון חושן, שהיה לא פחות ממעולה.
והנה אומן נפרשת בפנינו ברוב פשטותה.
התארגנות בחדרים ומיד יציאה לציון, לקבר של הרבי מברסלב. או בשפת המקום רבנו.
בנות הקבוצה נרגשות זו מסדרת את המטפחת השנייה מיישרת חצאית ואני שואלת אם אפשר להיכנס עם מכנסיים?
כן אמרו במין פתיחות, הכל בסדר.
ליתר בטחון הצטיידתי בפיסת בד שאוכל להתעטף בה – והתעטפתי.
נכנסנו בכניסה הימנית, היא עבור הנשים, נעמדתי מול הקבר מבלי להבין מה קורה איתי פשוט בכיתי, לא בכי של כאב, היה זה בכי של התרגשות מעין התעלות משהו היה שם, אנרגיה מאוד חזקה ומרגשת.
הדלקתי נרות, הרבה מאוד נרות, ברכתי וברכתי גם את חיילי צה"ל וביקשתי את אחדות העם וריפוי השסע שמתחולל ביננו, לרגע עלה בי חיוך, הייתי כאימי שנהגה להדליק נרות וכולם עמדו ומילאו את השיש, וכילדה נהגתי להגיד לה מה זה ל״ג בעומר?…
התחלנו בריטריט באולם ממוזג ורחב ידיים.
במרכז רמה, המנחה שהביאה מסיפורי מעשיות של הרבי מברסלב,
שם פגשתי את דמותו של "הקבצן" מסיפורי רבי נחמן, ארכיטיפ של מי שמעז לעמוד בעולם בידיים פתוחות. זה שיודע לבקש עזרה שכן אם ״הקבצן״ כמטאפורה יעמוד כשידיו בכיסים לא יקבל דבר.
ואני עם עצמי במחשבות
האם אנחנו יודעים להושיט יד, לבקש עזרה
האם אני באישי שלי יודעת לבקש עזרה?
נזכרתי באימי עליה השלום שאמרה לי באחת השיחות, את אף פעם לא היית צריכה, תמיד עזרת לי עזרת לכולם…
והנה אני שבאה מעולם הנפש, נפגשת באומן בתורת הנפש, בראי היהדות וזאת דרך סיפורי מעשיות שלוקחות אותי פנימה לסיפורי בית וילדות ותפקידים שלקחנו או ששמו עלינו בקונסטלציה המשפחתית בה גדלנו.
עבורי זה היה מרתק ומציף ריגשית, שכן לא אחת אנחנו לוקחים על עצמנו תפקידים: המציל, השומר, העוזר, הנותן, וכו'… ברור שיש לצד התפקיד רווח,
השאלה מה המחיר?
כשהמחיר גבוהה מהרווח זה מזמין לתיקון.
באחת המעשיות עלתה האבחנה בין הזדקקות לנזקקות
והוא הרבי, זיקק את ההבדל התהומי ביניהם.
״הקבצן״ בא ללמד שיעור בהזדקקות. הזדקקות שמגיעה ממקום מלא ושלם.
כמו זה שאמרתי באחת הפגישות למטופלת,
שיש בה כאב וייאוש בפלח הזוגיות שבגלגל חייה. את מתנהלת מתוך נזקקות, ממקום של חוסר, את מבקשת שהוא יגיע על מנת שימלא בך את החסר, לעומת זאת הכמיהה שתבוא מתוך הזדקקות, היא היכולת שלך כאישה שלמה בחייך, לעמוד מול העולם ולהגיד:
״אני עצמאית בחיי, לצד אני אנושית. ואני בוחרת, ברמת הנשמה, להזדקק לקשר זוגי. להושיט יד לחבר לחיים, לא מתוך פחד לא מבדידות ולא מתלות אלא מתוך הכמיהה לזוגיות בריאה מתוך רצון לחלוק אהבה שיש בה חיבור נשמתי.
ממקום כזה תבוא הישועה.
כשאנחנו מונעים מנזקקות אנחנו בתודעת חוסר.
ההיפך הוא המקום השלם שמונע מהזדקקות.
בעולם שמאדיר עצמאות מוחלטת, נראה שדווקא הושטת היד בתרתי משמע,
היא העוצמה הגבוהה ביותר.
גם דרך הרבי מברסלב למדתי שכל התורות כולן מדברות על אותו דבר.
תורת הנפש עם הרציו והאמוציו, האחד יביא חקר ותיאוריה והאחר יביא סיפורי מעשיות
וכל הדרכים מובילות
ל א ד ם
על כל מורכבותו.
אני בהודיה על הסקרנות וההעזה במימוש
שהם גדולים יותר מהפחדים.
ואם נסגור ברבנו ברסלב
והעיקר להיות בשמחה ובהודיה על הקטן והגדול.
ליזט יקרה, קראתי את „מי אמר אומן?” ופשוט נסחפתי איתך למסע.
יש בכתיבה שלך משהו מאוד אמיתי – לא רק תיאור של מקום וחוויה, אלא שיתוף כן ופתוח במה שעברת, הרגשת ולקחת איתך משם. הצלחת להעביר את האווירה, את ההתרגשות ואת הרגעים שנגעו בך, בצורה שגורמת גם לקורא לעצור לרגע ולהרגיש.
אני מכיר אותך כחברה, ואולי דווקא בגלל זה היה לי מרגש במיוחד לפגוש דרך המילים צד נוסף ועמוק שלך. כתבת ברגישות, בפשטות ובגובה העיניים, בלי לאבד את הקול האישי שלך.
נהניתי מאוד לקרוא, ובעיקר נשארתי עם התחושה שזו לא רק כתבה על אומן – אלא על מסע פנימי ועל הדברים שאנחנו מגלים על עצמנו בדרך.
יישר כוח, ליזט. תמשיכי לכתוב ולשתף – יש לך בהחלט מה לומר, ויש לך דרך יפה לומר את זה. ❤
משה שריד. לאס ווגאס.
יפה!