יום הכיפורים ואני ילדה בת שמונה בהווי המיוחד והאחר בשלומי של אמצע שנות השישים.
זוכרת את ריח הסתיו מרחף באוויר מוביל ופותח את ההכנות עם התכונה בבית לקראת היום המיוחד הזה, את קופסאות הפלסטיק מלאות בעוגיות ומונחות על גג המקרר, ואסור היה לגעת בהן כי הן לחג שמתקרב, את השמלה החדשה שלי מונחת ממתינה על הכיסא ולצידה נעלי הלק החדשות והבוהקות, את ריח הניקיון המיוחד שהתערבב עם ריח המקלחת אליה נכנסנו בזה אחר זה וברקע תמיד האחרון ששואג אל תגמרו לי את המים…
ואת השיש שהיה כולו מלא בנרות דולקים כמו התחפש למערת אליהו הנביא…
הערב ירד …
הבנים לבשו את הבגדים החדשים ופניהם לבית הכנסת, אני עם השמלה ואמא, את לא, רק מחר הבנות ילבשו את השמלות.
כעסתי מאוד, והיא, מה את רוצה? הם הולכים לבית הכנסת… שאלה אמרה.
כך עמדתי מתבוננת באבא ואחי צועדים בבגדי חג ואני בהמתנה ליום של מחר, מבלי להבין את הרעיון…
והנה הגיע היום המיוחל, בו לבשתי את השמלה הפרחונית עם צווארון התחרה שנופל על כתפי, ריבו (סרט) מקשט את צמותיי ולרגלי נעלי הלק אותן אני מנקה תוך כדי הליכה, ככה בעזרת הרוק, נעצרת מנקה ואז פותחת בריצה לבית הכנסת, אל סבתא – ממה, שנהגה לשהות בו כבר מוקדם בבוקר ולמשך כל היום ועד לתקיעת השופר בסיומו. זוכרת את סבתא, שקראו לה אסתר ואנחנו כינינו אותה ממה בצירה, שלא ידעה קרא וכתוב ועדיין כולה בתפילה ובזמירות, יודעת מתי לקום ומתי לשבת, ואותי עומדת לצידה ושרה בקול ״חטאנו לפניך רחל ונונו״ במקום רחם עלינו…
והיא מוציאה מחזייתה מטפחת בד, בה עטופות סוכריות טופי ומכבדת אותנו הילדות. ליהודית נתנה שתיים וחשבה שלא ראיתי…
אני עוד זוכרת את סבתא ממה אצילית כזו עם פולר(מטפחת) צבעוני שמסתיר שיער לבן ארוך ולבושה ״בשמלת החגים״ כולה קטיפה ארוכה בצבע בורדו יפה וחגיגית, ותמיד כינתה אותנו הילדים הנכדים שלה ״חמימות דיאלי״ כמו גוזלים שלי.
ואני שמרגישה גם כמה שמלתי יפה ומיוחדת, מגלה שם ברחבת בית הכנסת שכל בנות השכונה לבושות בדיוק עם אותה שמלה פרחונית עם צווארון תחרה שנופל על הכתפיים, אבל כולן, מסתבר שכל האימהות בשכונה הזו של שלומי, קנו מאותה חנות של רחל בנהריה את אותן השמלות שבעיני כבר לא מיוחדות, אז המשכתי לנגב עם רוק את נעלי הלק הלבנות שנשארו מיוחדות והיו רק לי.
אני זוכרת את אמא שוכבת על הספה בסלון כשמטפחת קשורה למצחה כי כאב לה הראש מהצום כך אמרה, מעליה על הקיר עם הטאפט הירוק, עמדה תמונת הילד הבוכה, נו הילד הזה שלכל מי שהיה בית, היתה בו התמונה הזו, ואני לא יודעת אם הבכי שלו קשור לכאב של אמא או לכאב שלי על השמלה אבל הוא בכה…
אני זוכרת שאמא דאגה ליוסי אחי , איך איך הוא יעבור את הצום, ועל מנת להקל עליו נתנה לו לימון מלא בתבלין הציפורן שמפיץ ריח נעים ומרגיע רעב כך אמרה והאמינה.
עוד אני זוכרת שהתבוננתי באבא שהיה לבוש בחולצה לבנה שאמא גיהצה מהסימנים האלה של החדש וכולו היה מלא היבה (הילה) של חג, וחשבתי שהוא ממש יפה.
ולפני שיצא, מתוך שהרגיש אותי, לחש לי, ביזו מחר תלבשי את השמלה והוסיף קריצה…
הוא בחר להתפלל בבית הכנסת של התימנים כי אצל הספרדים אמר, תמיד רבו וכעסו על מקום הישיבה, על מי עולה וכמה משלם…
כן כן רבו ביום כיפור. והוא עוד קודם כיפור אמר די נמאס לי, לא מתפלל שם יותר ויצא לו, די נמאץ לי, צחקנו כולנו, הילדים והוא חזר על הטעות שוב ובכוונה וצחק איתנו כל כך, ואני הרגשתי שאפילו שהוא צחק, היה לו לא נעים מזה שהתבלבל…
מחוץ לבית הכנסת של התימנים עמד אחד האחים והמתין לאבא עם בקבוקון של מים ועם תקיעת השופר, בסופו של יום הוא ניגש ולגם אותו ככה בשלוק אחד, כך הוא פתח את הצום, ורק אחרי שגדלתי הבנתי שזה היה ערק ולא מים.
זוכרת את אמא מכינה חמין גם אם כיפור יוצא ביום שני ולא הבנתי מה הקשר, חמין אוכלים בשבת אמרתי כך במחשבה של ילדה.
שיהיה לילדים במהלך היום אמרה, מה הוא מפריע? הוא עומד בשקט על הפלטה… באים ולוקחים ופשלמה, ושלום על ישראל.
אני זוכרת את הביחד המרגש של כולנו עם פתיחת הצום כשאמא אומרת לנו , לאט לאט זה לא בריא לבטן, תתחילו עם עוגיות ותה עם נענע ותנוחו לפני האוכל.
עוגיות? כמה הרבה סוגי עוגיות עמדו ממתינות על השולחן, עוגיות גינגלאן שקראו להן גם סומסום, וחלווה דל עזין, כדורי בצק מטוגנים ומחוברים בסוכר, סיגרים ממולאים בשקדים טחונים, שבקיה, פאדוולוס שאני לא יודעת להסביר, עוגיות תמרים, עוגיות בוטנים וקוקוס בשלל צבעים ובטח שכחתי עוד כמה סוגים…
ובינתיים האוכל מתחמם…
ואז כשפניה אל המזוזה היא פונה ומדברת אל האלוהים בכזו התכווננות, ואני הייתי בטוחה שהוא שוכן שם במזוזה, והיא מניחה עליה ידה ומבקשת בלחש, לא בגלל הצום, היא כמו סבתא ממה בצירה, בלחש כי ככה מדברים למזוזות. היא פונה ומבקשת, בזכות היום הזה הקדוש הזה תשמור לי על הילדים שלי ועל כל החיילים ועל כל עם ישראל מכל כאב מכל צרה ומעין רעה, וחוזרת אלינו קורנת כמו זו שבאמת ראתה את האלוהים ועוברת עם אותו זיק אלינו, ואתם כפרה עליכם ״מה תפרקו״ שלא תיפרדו שתישארו מאוחדים ותשמרו האחד על השני תזכרו ותלמדו טוב טוב, משפחה זה הכי חשוב
ואבא מוסיף זו הירושה שאנחנו משאירים לכם, אתם כולכם ביחד והאחד דואג לשני.
ירושה? טוב לקח זמן עד שלמדתי שיש פרשנויות נוספות לירושות….
והאחים הגדולים אלה שצמו, בחוסר סבלנות, נו בסדר בסדר תביאו כבר את האוכל.
ואני סוגרת את היום הזה עם החלטה משמעותית עבורי, נעמדת מול אמא במבט יוקד ויד מונפת, יותר את לא קונה לי בגדים כמו לכולן ולא מהחנות של רחל מנהריה ורק אני בוחרת את הבגדים עבורי.
והיא, למה למה זה יפה ככה כולם אותו דבר…
ואני, אני לא כמו כולן ואני לא אותו דבר…!
שששש לחשה כמו מול המזוזה של אלוהים, הספרים עוד פתוחים לא טוב בשבילך שתהיי מתרגזת…
יום הכיפורים עם הסיפורים של אז וזוכרת גם היום, יום בו ממשיכה ומקפידה בצום, לא משום הדת המקפידה, אלא משום שעבורי הוא ״מקפל בי זכרונות״ מבית אבא ומגיש לו ללב כמו את העוגיות הנימוחות של אמא והוא מתרחב ומתכווץ בי, כך כל שנה בגעגוע והודיה גם.
ליזט אהובה
כ"כ ריגשת ..
החזרת אותי הרבה מאוד שנים אחורה
קוראת את הכתבה והדמעות זיכרון זולגות ללא שליטה…
האווירה שאת מתארת על הדברים שלא מדברים עליהם…רואה את השמלה ואת נעלי הלק …תודה ששיתפת תודה שריגשת
את מגישה את הנוסטלגיה באופן נפלא מוחשי ומרגש, כמעט וניתן לראות להריח ולהרגיש את הבית,בית הכנסת הנפשות הפועלות ומיד מזכיר לי את אותם ימים ששיקפו בעיניי התמימות את הביחד המשפחתי ויראת הימים.
תודה רבה.