הימים ימי פסח והלב תמיד חוזר לבית אבא ואמא, לבית של הילדות בשלומי.
בפסח הזה לזיכרונות יש חיים משלהם הם לא נשמעים לפיקוד העורף על התרעותיו ואזעקותיו.
הם פועמים בי.
כבר עם סימני האביב בטבע הם מזדקפים ומנכיחים עצמם.
ככה זה כשהם יושבים בזיכרון ברמה התאית.
הם, הזכרונות והריחות.
ואם ריחות, אני, תנו לי ריח של מלבין או בשפת אימי ׳זאבל׳
גם אם יהיה זה בראש השנה, אני נזרקת לפסח, פסח על נקיונותיו ותבשיליו.
כמות ׳הזאבל׳ שאמא קנתה, היתה מספיקה לכל בית בשלומי.
זוכרת שהרבה לפני החג החלו הנקיונות, אמא עמדה כמו מנהלת עבודה:
"עדה אביבה ופנינה אתן על החדרים, החלונות והתריסים, לא לשכוח לסדר ארונות וגם להוציא את המזרנים שיתאווררו בחוץ, באויר הנקי".
"הקטנים, כל אחד אחראי על הילקוט שלו תוציאו הכל שחס וחלילה לא ישאר לחם ויביא לנו חמץ לחג.
את המטבח תשאירו לי".
הנה החדרים מוכשרים וכעת מתחילה סאגת האיסורים, לא להיכנס עם אוכל לחדרים.
ואיתם ההלשנות
אמאאא, ליזט נכנסה עם לחם…
אמא מקרצפת את המקפיא מבטיחה מקום של כשר לבשרים המיוחדים שקנתה מבעוד מועד, בחנות המפעל של זוגלובק בנהריה.
וכעת הבישולים במטבח הכשר, הוא הממלכה של אמא.
בסיר שמכונה הסיר הגדול של החגים, אמא מניחה את צלעות הכבש שמקושטות בפירות יבשים שנקראים טנזיה.
במגש מונחים הפסטלים, מעין לביבות של פירה תפ"א, ממולאות בבשר, עטופות בקמח מצה ומטוגנות בשמן עמוק.
בסיר הבינוני מתבשלת הקסביה, תפ״א ירושלמי, זו שאמא מקפידה לא להרים את המכסה כי האויר שובר אותה.
דגים, נו באמת… ברור.
מרק ירקות עם עוף והרבה סלרי, זה שעליו הרמבם אמר, האנטיביוטיקה של הטבע .
קניידלאך?
לא היכרנו אז, לימים למדתי אותם מפוגל, לצד גפילטע וכבד קצוץ.
חוזרת לממן,
בחצר על שולחן השיש אמא הניחה ערמה של אפונת גינה טריה, לא סנפרוסט של היום.
אני נפעמת מהאפונים שיושבים בתרמיל בסדר מופתי, ניגשת לאמא, ראי כמה יפה האפונים יושבים… והיא מאיצה בי, "עד שאת תסיימי נגיע למימונה".
יהודית לידי מול ערימת הפולים, הקערה שלה מלאה בהם ועוד מעט תעבור לארטישוק, תתלוש את עליו ותגיש לאמא לבבות נקיים שימולאו בבשר.
הבית כולו בתכונה של חג, אמרו חג החירות…
והנה הגיע הערב המיוחל, השולחן ערוך בחגיגיות מיוחדת.
הבנים לבושים בבגדי חג פניהם לבית הכנסת.
הבנות רק מחר אמרה אמא.
אבא יושב בראש השולחן
כולו הילה מה שאמא מכנה היבה, פותח וקורא בהגדה, יוסי מצטרף, מגוונים בפיוטי חג.
אמא מזרזת, "סולומון הילדים רעבים" והוא ממשיך וכולנו מצטרפים לשאלת השאלות
מה נשתנה?
וגם היום
מה באמת נשתנה?
התבשילים עליהם עמלה אמא מוגשים לשולחן ברוב הדר.
אבא פונה לאמא, "ראשל בואי שבי לידי",
והוא במצב רוח מרומם מוסיף "מונמור שרי" ואנחנו הילדים מסמיקים.
אבא עובר עם קערת פסח מעל ראש הילדים במילים ״ביבילו יצאנו ממצריים״
לימים הבנתי שהכוונה ״בבהילות יצאנו ממצריים״
בסיום את אחד מי יודע אנחנו שרים בקולי קולות יש לומר גם היום.
ואני?
אני הילדה שכבר אז שאלה למה הבנים? ומה ההבדל?
הילדה שהמתינה ליום של מחר, בו תלבש את שמלת החג עם נעלי הלק הלבנות.
והיום ממרום שנותיי רואה בזיכרונות מבית אבא את המצפן שבי.
וכשאני בצד המארגן והמבשל מוצאת עצמי מתנהלת כמו אמא שלי, עם הריחות והתבשילים
עדיין מתפעלת מהאפונים, כשברקע יהורם גאון מזמר לי את שתלתם ניגונים בי אמי ואבי שורשיהם בעורקי שלובים/ פניה ברנשטיין.
ומוצאת שהשיר מספרי חומר נפש,
שיר שבא בשתי שורות
ומתאר
עולם ומלואו.
