המגיד מצפת עד המקיאטו של הכרמל • הגלגול המטורף של תיקון ליל שבועות

בעבר היינו זקוקים ל"מגיד" מן השמיים כדי להישאר ערים כל הלילה. היום מספיק לנו פאנל של פמיניזם במקרא ואספרסו כפול. מסע בין דורי בעקבות האנשים שמסרבים לישון בשבועות.

אם היינו אומרים למקובלי צפת במאה ה-16 כי במאה ה-21 אלפי ישראלים יעמדו בתור ב- 2:00 בלילה כדי לשמוע הרצאה על "התנ"ך בראי הסדרות של נטפליקס", הם כנראה היו בודקים לנו את הדופק, אבל האמת היא שתיקון ליל שבועות הוא הסטארט-אפ היהודי המצליח באתר בהיסטוריה: אירוע שהתחיל כטראנס מיסטי אפוף מסתורין והפך לפסטיבל האינטלקטואלי הלאומי של ישראל.

הסיפור מתחיל, כמו כל סיפור יהודי טוב, ברגשות אשם. המדרש מספר כי ביום מתן תורה בני ישראל פשוט…נרדמו. אלוהים הגיע להר סיני עם הלוחות וגילה לתדהמתו עם שלם שחורף באוהלים. משה היה צריך להפעיל שופרות וברקים כדי להעיר את העם הישן.

לכן אנחנו ערים בליל שבועות כדי לעשות "תיקון", ולמעשה, התיקון הממוסד הראשון נולד בקושטא והגיע לשיאו בצפת. זה לא היה ערב קריאה נינוח. ב- 1533, רבי יוסף קארו וחבריו חוו "תיקון" שכלל קולות שמימיים שבקעו מגרונותיהם – מה שנקרא "המגיד". בעבורם כל פסוק בתנ"ך וכל קטע בזוהר היה "קישוט" לכלה, הרי היא השכינה. הם לא חיפשו השכלה אלא ביצעו מבצע צבאי רוחני לתיקון העולמות העליונים.

ואז הגיעה הציונות. הקיבוצים של תחילת המאה ה- 20 הביטו בטקסט המיסטי ואמרו: "נחמד, אבל מה עם הקציר?" והם לקחו את שבועות ועשו לו ריסטארט חקלאי נועז. במקום דפי גמרא – תצוגת טרקטורים. במקום "מגיד" – טקסי ביכורים עם תינוקות רעננים בסלים.
הרב קוק (1935-1865), שראה את זה, לא ידע אם לצחוק או לבכות. הוא העריץ את העמל שלהם, אבל הזהיר, שביכורים ללא תורה הם כמו גוף בלי נשמה. הדיאלוג ביניהם היה סוער, אבל הוא, אולי, זרע את הזרעים למה שקורה היום.

היום, התיקון כבר מזמן אינו נחלתם הבלעדית של בתי הכנסת. בערים הגדולות ובישובים הקטנים שבועות הפך ללילה בו התורה יוצאת מהארון הדתי ועוברת "חילון" מזהיר. בתיקון המודרני אפשר למצא הכל: פילוסופיה קיומית לצד שיעורי חסידות, ניתוח שירה מודרנית לצד דפי גמרא, עיון פמיניסטי בטקסטים מהמדרש והאגדה, בצד דיונים פוליטיים. החילונים הישראלים החדשים כבר אינם מסתפקים בטקסי הבאת הביכורים בקיבוצים ובמושבים. הם רוצים את הטקסטים. הם רוצים "תיקונים" שבהם הם ריבונים. הם הקוראים, הם המפרשים, הם המבקרים והם בעיקר מרגישים כי התורה היא המורשת שלהם גם אם אינם שומרי שבת.

בסופו של דבר, אולי זה התיקון האמיתי: היכולת לשבת יחד, חילונים ודתיים, באותו לילה לבן, להתווכח על ספר שנכתב לפני אלפי שנים כאילו הוא יצא הבוקר מהדפוס. ומי יודע? אולי השנה, אם נהיה מספיק בשקט בין הרצאה להרצאה, נשמע איזה "מגיד" לוחש לנו שזה בסדר, אנחנו סוף סוף ערים.

חג שבועות שמח!!