אני זוכרת את הפוסט הראשון שלי בדף של 'חינוך מואר' בפייסבוק.
עצם הכתיבה, הזרימה, ההתרגשות תוך כדי, היו עבורי גילוי עצמי, מן שמחה חדשה, נקייה כזו, פשוטה, לפעמים אפילו מרגיעה.
איזה תיקון לסיוט כתיבת התשובות בבגרויות, שלא לדבר על בגרות בחיבור.
כמה שהכול היה אז תקוע תקוע.
ואז הלייקים.
בתי, בעלת הפרופסורה בפייסבוק אמרה אז: "אימא, אני לא מבינה מה את מתלהבת, אין לך בכלל הרבה לייקים. ואף אחד לא עשה לך שיתוף, ז'תומרת שלא ממש מתלהבים".
תודה מתוקה, גם ככה אני ב"בלבלה" עם העניין הזה, עוד טיפונת מלח על הפצעים וזה מושלם.
רק אחרי הפוסט השני התחילו תגובות. איזה כיף! יופי, אכתוב עוד.
ברור שלמרות שאמרתי שלא אבדוק לייקים, נכנסתי, מלא פעמים, פשוט לראות מה קורה. יש הד או אין?
ואז הגיע שיברו.
רק לייק אחד! אתם רציניים? אפ'חד לא מתרגש ממה שאני כל כך מתלהבת ממנו?
מה זה אומר עלי?
ולמחרת עדיין רק לייק אחד.
תביני סתו… מה, מה שביום הראשון, זה פחות או יותר זה, אל תצפי לניסים. זהו -לייק אחד, ו- Two לא.
טוב, אז אני מורידה את הפוסט הזה ודי, די עם הכתיבה.
באותו רגע, לכמה שניות, הרגשתי את הקוועץ' העתיק הזה בבטן, תקוע תקוע.
כל השטף, הזרימה, התום, ההתלהבות, הניקיון, נכבשו תחת ה -"מי אוהב אותי?"
וכמו בלימודי הטיפול, אמרתי לעצמי בשקט בשקט: "מתי בעברך הרגשת בגוף את הכיווץ הזה, את התקיעות הזאת שאת מרגישה עכשיו? באיזה גיל?" (לחץ, מתח, אכזבה, עלבון, עצבים). או בקיצור מתי הלייקים התחילו לנהל אותך?
ופתאום קלטתי. נלכדתי ברשת הציפיות שנים רבות לפני שמישהו חלם בכלל על רשת חברתית כלשהי.
נבהלתי. לא זוכרת. כנראה שכתינוקת בת יומה וכילדה קטנה, לא זכיתי ללייקים על מי שאני באמת. ה'אני' הזאת שכבר הספקתי לשכוח מיהי. זאת הבודדה בחושך או באור שלא זכתה להדהוד המדויק שיעזור לה להכיר את 'עצמה'.
וכך נוצרה "אני לייקית", ומה שאוהבים ומצפים לו ממני, אני עושה.
קיבלתי לייק למה שעשיתי? סימן שזו הדרך, לשם אמשיך.
קיבלתי לייק למה שלא עשיתי (למשל כמה יפה שישבת בשקט ולא הפרעת) אז לשם אמשיך, להיות ה'לא מפריעה', הנחמדה והשקטה הזאת. נכון, קצת עצובה.
"למה את לא שמחה כמו כולם???"
לא קיבלתי לייק? שוב הבדידות, הניתוק. ואם חלילה התקרבתי מדי ל'עצמי' החריגה הזאת, למה שבדיוק בדיוק מתאים לי, ולא קיבלו אותי? מיד אחזור ל'דרך הישר', הישר בעיניהם הוא העקום שלי.
והדרך ארוכה היא ורבה ורצופה בלייקים ובחוסר לייקים. על פי לייק יישק דבר. הי ציוניוני הדרך.
ובדרך הזו נאלם קולי ונעלם. רגע, מה ישר בעיניי? מאיפה לי לדעת? אני הרי רואה דרך עיניי אחרים והכל לכאורה בסדר.
לכאורה.
לריחוק הזה יש אצבעות קרות ואת לחישת הבדידות שומעים רק כשהרעש מפסיק לנהל את העניינים.
וכך כתבתי לפני הרבה שנות פייסבוק:
אז עכשיו לא, לא, לא. מקסימום לא יקראו אותי ולא יגיבו. אני לא נכנעת ל'מאולפת', אני ממשיכה לכתוב, לחגוג. העונג כולו שלי.
ואני, ה-'אני' הזאת החדשה שפתאום מתגלית לי, משוחררת מאזיקוני הלייקים למיניהם, נותנת לעצמי לייק מפנק וגאה.