שנים של תחנונים נשאו פרי. התחלתי ללמוד כינור. אמי ארגנה את הפגישה והלכנו להירשם אצל המורה לכינור, הכנר ישה מאירוביץ'. בית-אבן ישן ברחוב הנביאים בחיפה מול חנות המוסיקה המפורסמת של "אבילאה". מדרגות רחבות ומעקה ברזל מקיף אותן. תקרה גבוהה במיוחד וכל הסורגים על הפתחים, מסוגננים בברזל. עבודת אמן מסגרות צבועה שחור. מטפסים קומה אחת, פונים ימינה ושתי דלתות צרות וגבוהות מאד הן הכניסה לדירת מאירוביץ'.
ישה פתח את הדלת. עיניו שחורות, גדולות, שקועות קמעה בתוך ארובותיהן, פניו מלאות ומעוטרות מעל על ידי רעמת שיער-גלי מאפירה המסורקת לאחור בקפידה. בספר ילדים המתאר תולדות קומפוזיטורים, ראיתי ציורי דיוקן דומים.
הורי רכשו כינור-חצי ובהנחיית ישה התחלתי ללמוד. עמידת מוצא, אחיזת הכינור, הובלת הקשת ותווים ראשונים. לא הייתי מוכן לקושי הרב שבהפקת הצלילים. את לימודי המוסיקה, דמיינתי כמשהו הרבה יותר מהנה ופחות מפרך. מסלול עם דרישות קשות וזאת בנוסף ללימודים בבית-הספר. עכשיו אני נמצא במסלול המצריך הקשבה למורה. ללמוד, להבין, שיעורי בית ותרגול בשני מישורים וכל זאת על חשבון המשחקים. הסקרנות משאירה אותי בתמונה ונסיגה לא באה בחשבון. ההנאה בא תבוא.
בסוף כל שנת לימודים נערך קונצרט תלמידים. הגב' מאירוביץ', הייתה מורה לפסנתר וגידלה בן גאון שניגן פסנתר מגיל ארבע והיה אחד מהמלווים בקונצרט. בתום השנה הראשונה השתתפתי בקונצרט הראשון שלי. שני חדרים גדולים וצמודים וביניהם מחיצת עץ נפתחת, אפשרה לקבל אולם קטן. הכיסאות סודרו בשורות שורות וליד הפסנתר נשארה רחבה לסולנים. דף קונצרט הודפס ובו רשימת המנגנים והיצירות המנוגנות. התלמיד האחרון ברשימה היה הבכיר מכולם.
מבעד לדלת, ראיתי בשורה הראשונה את מר ישכיל, המורה לציור מבית-הספר וחבר קרוב של ישה. ישכיל צייר מפורסם וחובב מוסיקה מושבע. מראהו לא הותיר ספק בשאלת עיסוקו. מראה בוהמי, שיער ארוך מסורק לאחור בסגנון המאה הקודמת. אהבתו הגדולה למוסיקה הביאה אותו להעניק לי את הציון הנדיר "מצוין" במקצוע הציור. לעניות דעתי הופליתי לטובה בגלל הכינור. כעת הוא יושב בשורה הראשונה, מצפה לנגינתי.
התרגשות מכבידה עטפה אותי ובני מעי, קרקרו כאילו שהם הסולנים היום. הרגשה זו נמשכה עד לאחר הצליל הראשון. עכשיו אני מרוכז בתפקיד ונותן את המרב כמצופה. הנשיקות והמחמאות מרוממות נפש, מחזקות ונותנות חשק רב לעבוד ולהצליח. אני תשוש.
פעמיים בשבוע באתי לקבל שיעורי נגינה. גרם המדרגות חשוך גם בשעות היום. העלייה לקומה היעודה מלווה בדפיקות לב מואצות. הירידה חזרה הביתה בדרך כלל קלילה עם סיום המטלה ושחרור הלחץ.
דצמבר 1949, החורף בעיצומו. ישה נתן לי הזמנה לקונצרט באולם "ביתנו" שברחוב החלוץ. מוצאי שבת בשעה שבע בערב מתקיים רסיטל, כשהסולן הוא הכנר ישה מאירוביץ'.
חורף סוער בחוץ, אימא הכינה לי את בגדי השבת ועל כל אלה מעיל חם הגדול ממידתי. צריך להתחמם גם בשנה באה. אמי ליוותה אותי ובשעה היעודה נכנסנו לאולם, לקומה השלישית של הבניין. אולם הקונצרטים היה למעשה חדר האוכל של בית-הפועלים. בשעת הצורך סולקו השולחנות, הובאה הבמה וכל הכיסאות סודרו בשורות והנה אולם קונצרטים, ככתוב. לראשונה בחיי אני רואה מישהו עומד ומנגן כך בכינור. ההתרגשות רבה. החלטתי להיות כמו ישה. לתרגל וללמוד עד בלי די.
הפתעה גדולה הכינו לי הורי כשהצליחו להשיג עבורי הזמנה לרסיטל גדול שנערך בקולנוע "ארמון". ישה מגיע ארצה לנגן בפני הישראלים. הפעם זה לא מאירוביץ' אלא חפץ. ישה חפץ גדול הכנרים במאה העשרים. עובד במה חבר המשפחה, הכניס אותי מאחורי הקלעים והושיבני בצד הבמה בינות למסכים וכמה מטרים מולי ניגן ישה חפץ, בכבודו ובעצמו.
בהפסקה דאג החבר להכניס אותי לחדרו ובנוסף לחתימה שקיבלתי הראה לי ישה, את הארגז הכפול עם שני כנורות עליהם הוא מנגן לסירוגין. אחד מהם היה הסטרדיבריוס המפורסם. ארבע קשתות היו נעוצות במקום המיועד, וכל הארגז מרופד בקטיפה בגוון בורדו בהיר. ישה, החליף איתי כמה משפטים, אך אינני זוכר מילה מהשיחה שניהלנו. לא זכרתיה גם כשהורי שאלוני על החוויה. ההתרגשות שאחזה בי אז, חוזרת כל אימת שאני נזכר במפגש הזה.
הזמן חולף. אני הולך ומשתפר מתקדם ברשימת הקונצרט בדרכי להיות האחרון ברשימה. דני חברי, נמצא תמיד צעד אחד לפני. בתקופה מסוימת פרש, ולימים נהיה רופא ילדים בכיר בבית-חולים רמב"ם בחיפה. ליתר דיוק מנהל המחלקה בשנת 1969 כמדומני.