מה שלמדתי מהמציל הרוסי לכבוד החג | סיפור קצר

מוקדם בבוקר במלון. אני שוחה בשלווה בבריכת השחייה, לבדי לבדי, רק המציל, עולה חדש מברה"מ, איש גדול וחייכן, מקרצף ביסודיות ובריכוז את הדופן עם ברזלית, לא מפספס מילימטר.

"ניקיון יסודי?" אני שואלת בצחוק, והוא: "כן, חשוב חשוב, אני מקווה שאני לא מפריע לך?"
"אתה לי? (יו איך לא נעים לי) אולי אני מפריעה לך?"
והוא: "תשחי, תיהני, כל הבריכה שלך".
אני (מתחושת משפחתיות שמפתיעה אותי): "סבתא שלי העיראקית קראה ללכלוך שנדבק בחריצים 'נאמאס'. והוא במבטא רסי וחיוך רחב: "נאמאס, נאמאס…."

חמש דקות של שקט. אני שוחה עם ראש מחוץ למים. לא מפריעה להם בשקט שלהם.

לפתע טלטלה, רעש אימים. בזווית העין הבחנתי בגבר עב בשר שזינק למים. הנה זה מתחיל. פייר, בחיים אף אחד לא שחה לידי פרפר. מים מתנפצים לכל עבר. השקט הפסטורלי הוחלף בחבטות ידיים עזות על מים תמימים שנחו עד כה על משכבם בשלום בלי זעזועים, רק איתי. זוגתו אגב, גם היא כבר במים עם מצוף סגול.
קיללתי בלב, הלו, תתעורר, יש כאן עוד מישהו, והסתכלתי על המציל עם העיניים הצוחקות, במבט של תציל ת'מצב יה מציל.
והוא מחייך אלי כאומר, שנייה, הכול יהיה בסדר, תני לי לטפל בעניינים.

המציל, גם הוא, בואו נגיד, גדל גוף, מתקרב ורוכן לעבר השחיין העבה שהביא לי ת'ג'ננה: "אתה יודע, לשחייה הזו קוראים פרפר. איך עף פרפר? בשקט בשקט, אתה מבין?" והוא מדגים, לוקח ת'כפות שלו, לא עדינות במיוחד, ובתנועה עדינה עדינה מותח את הידיים לצדי הגוף, מיישר את האצבעות, עוצם את העיניים בריכוז כזה מהפנט, ואומר: "פרפר, שקט, בשקט אדוני, כמה יותר שקט, מתקדם יותר מהר, ואתה אדוני, רצית להתקדם מהר נכון?"

אני, ביני לביני אומרת, בטח מהר, רצה להרשים את זאתי שם על המצוף , דאווינר כזה, אוף הלך לי הפן.

והמדהים הזה עם מבטא רוסי כבד ונימוס נדיר, ממשיך וחוזר: "אתה יודע, כמה אתה מרביץ בום במים יותר חזק ועושה יותר רעש, מתקדם יותר לאט. ככה זה לא פרפר. פרפר זה כמה יותר בשקט. כמה פחות מרביץ במים, מתקדם יותר מהר, ממש מהר, אתה מבין מה אני אומר?" הוא מדבר בשקט, ברכות, לא רוצה להביך את השחיין, "אם תעשה הרבה הרבה רעש לא תצליח מתקדם, מתאמץ להרביץ במים לא טוב".

העבה אומר תודה וחוזר לשחות. לא הפנים כלום. כמה רעש, כמה שפריצים, שוב לא רואה אף אחד ממטר בבריכת מלון של 30 מטר.
גייסתי אסרטיביות: "סליחה אדוני, הרעש וההתזות מפריעים לי, תסכים אולי יותר בשקט? תודה על ההתחשבות." והוא: "כן אני מבין". נשאר עוד שנייה ויצא.

אני מוקסמת מהמציל שנתן גם לי שיעור, לא רק בשחייה, שיעור בשיחה. רוצה לדבר אתו, אבל משום מה מתביישת. הוא חולץ ת'קרוקס, מתיישב על מדרגה בקרבת הבריכה, מוציא קרם, מעסה בעדינות את העקבים, גורב גרב ובא לנעול נעלי התעמלות.

אני מחליטה להתגבר על הביישנות, מתקרבת לשפת הבריכה ואומרת לו: "תודה, תודה על הרגישות שלך. כשהסתכלת עלי ידעתי שאתה מבין שזה מפריע לי. אני יכולה לספר לך משהו?"

הוא מחייך, נראה לי שמח לשוחח, ואני: "אתה יודע, השיחה הזאת שלך אתו, נתנה לי לחשוב על הילדים שאני עובדת אתם. אנחנו עובדים על שקט פנימי ועל שקט חיצוני, על כל הרעשים שאנחנו מייצרים ומקשים עלינו להקשיב לקול הפנימי שלנו. הפרפר הזה שהראית והעדינות שלך, כל כך ריגשו אותי, לא יכולתי להפסיק להקשיב ולהסתכל עליך, כי זה הפרפר העדין, שלא צריך שיבחינו בו, לעומת כל אלה שחייבים שיראו אותם ושישמעו אותם, ועוד חושבים שהם פרפר, וכמובן גם לעומת כל אלה שהם פשוט חסרי כל רגישות לסביבה, אתה מבין?"

והוא, חיוך נצחי ומתוק על פניו, מובך טיפה, אומר: "נו בטח, זה לא רק שחיה, זה בכלל בחיים של הבן אדם. הכי חשוב פוקוס. יודעת ביל גייטס? זה עם המיקרוסופט? היה לו פוקוס במה שהוא עשה, וידע גם לראות כשצריך לשנות."

דופק לי הלב, כי כל השבוע האחרון אני במחשבות על התמקדות והתקדמות וכמה ילדים שהמערכת מדביקה להם תוויות של הפרעות קשב וריכוז זקוקים להתמקד.
(אבל לא בחומר הלימוד, ממש ממש לא. רק במטרה שהם, הם שמים לעצמם, ולא אף אחד מאלה שיודעים עליהם בלעדיהם ורוצים "להציל" אותם)

והמציל הזורח, בעל פני התינוק, ממשיך: "אני רוצה להגיד לך עוד מילה חשובה חשובה, קדושה. כל דבר אדם עושה, עושה בקדושה, יודע הוא יכול והוא צריך להשתפר ולהתקדם כל הזמן, והוא זוכר את המילה קדושה, את מבינה?"

פתאום זה מכה בי. וואו ! קדושה? כן, קדושה זה מיקוד. שהרי כשאני מקדישה למשל תשומת לב מוחלטת לילדים, אני מתקדמת במיקוד… אבל לא מיקוד סטטי, אלא מיקוד זורם וגמיש כמו המים כאן.
כמה שמחה (שקטה!) יש במשחקים שהילד בוחר להתקדם בהם. אני רואה אותו חד, מדויק, קשוב, מרוכז ונע במדויק בטבעיות הקצב שלו. הרי מדויק זה אמתי.

ואני חושבת בעצב על הרעש בבתי הספר, הרעש והצלצולים.
ואני נזכרת בכאב גם ברעש הבלתי פוסק שבחתונות ובחגיגות, הרעש מחריש האוזניים שהפך להיות מזוהה עם 'שמחה'.
וכל הגוף חש ברעש הזה הכללי, האלים, שאוטם את אזני הלב, וממלא את אמצעי התקשורת (ה-כאילו "תקשורת") באשליה ש"ככה זה כשמתקדמים", ואין ברירה, והכול אינטרסים ורייטינג וקידום עסקים.
ואני בסך הכול רציתי לשחות בשקט.

אז תודה אלוהים שלכבוד קדושת החג המתקרב זכיתי לפגוש במציל, מציל בעל פני תינוק זורחים שדיבר אתי על קדושה.