דרך מעשית להסביר את מושג הצ'י בפנג שואי ואיך נרצה לרתום אותו כך שיעבוד עבורנו, היא להיזכר בפעמים שהחלטנו "להיכנס" באיזו פינה בבית ולארגן אותה מחדש כי משהו פשוט לא עובד לנו שם. ואז מזיזים, מוציאים, מכניסים ועוד פעם עד שיש איזה קליק והתחושה היא שהכול עומד במקום הנכון, שלא משנה על מה נביט, נדע שלא צריך לשנות דבר, ככה בדיוק המרחב אמור להיות מאורגן.
אמש זכיתי להיות בפרמיירה של מחזמר "היומן" בתיאטרון חיפה, וכשהתעוררתי הבוקר בבית הוריי שבכרמל הצרפתי ושחזרתי את אורכו של הערב (שעתיים ו-20 דקות עם הפסקה באמצע), חשבתי על הצ'י הזה שהתרוצץ באולם המלא, בינות לדורות השחקנים על הבמה וידעתי שלא צריך לשנות דבר, כך בדיוק היה אמור להיות מוגש היומן.
טוב, לא בדיוק היה לי ספק שגילה אלמגור תרסק אותי כשתשחק את אליסון הדמנטית. בפרמיירה כבר הכינו בצורה מבריקה את הממחטות וצדקו (ראו תמונה). אבל עיניו הנוצצות מדמעות של דודו פישר בתפקיד נואה? איך אומרים באמריקאית I didn't see it coming, יענו, שברת לי ת'לב דודו!
לטובת מי שלא צפה בסרט היומן זיליוני פעמים אספר שנואה ואלי (אליסון) הצעירים נפגשים-מתאהבים-מופרדים, עולמות תרבותיים שלא נראה שיחצו גשרים מתעקשים על אהבתם. אומרים שכבר נכתבו כל הסיפורים בעולם ואנחנו כאן רק עובדים על וריאציות לאותו קו עלילה. ובכל זאת, ניקולס ספארקס, שכתב את הרומן, שעובד לסרט והצגה, מצליח להביא את הטוויסט של נואה המבוגר שמקריא לאלי, בבית האבות הסיעודי את היומן, סיפור חייהם.
את נואה ואלי הצעירים משחקים עדן ביטון, שהצליח להביא את קסם הנעורים במשחק ויש לו קול נעים ונקי; ו- נועם קליינשטיין, שאודה ואתוודה כאן שהסיבה היחידה שאני יודעת את שמה של נועם היא שחיפשתי עכשיו את רשימת השחקנים כדי לכתוב על ההצגה. זה רק אומר שהמחמאה שנתתי לה אחרי שהסתיים, הייתה אמיתית ולא מקושטת בסוג של היכרות רשת מדומיינת. אני רק צוחקת על עצמי איך הסברתי לה כמה הקול שלה מיוחד ואיך עבר שם כרטט באולם.
הגרסה המבוגרת יותר של נואה מפגישה אותנו עם נדיר אלדד שאהבתי את חותם הקול האחר שלו, לא יודעת בדיוק להסביר אבל הוא באמת נשמע כמו נואה הבוגר, כבר לא נער עם עיניים נוצצות אלא אחד שעבר כבר את מלחמת וייטנאם והוא שבור לב גם באהבה וגם בחיים. ואז הגיעה רוני דלומי, היא אליסון שאיבדה את עצמה לתכתיבי החיים ומנסה בדרך נואשת אחרונה לא לוותר לאהבה. אספר שרוני מוערכת מאוד על בני ובנות הבית כאן בעמק הירדן ועכשיו אני יכולה גם להעלות ולהשוות ולומר שצדקו הבנות שלי והאיש, יא אללה שלך רוני דלומי, איזו הופעה, איזה קול מבקע, איזה וייב. מה שכן, הרגשתי קצת רזנטמנט מהקטנה שלי כשסיפרתי שפגשתי את רוני לקצרה אחרי ההצגה. יש סיכוי שנאלץ, היחידה המשפחתית הקטנה שלי ואני, ללכת שוב להצגה.
יש לי מלאן מה לכתוב עוד, על השחקנים הנוספים (שימו לב במיוחד למי שמשחק את הפיזיותרפיסט בבית הסיעודי), על נגני התזמורת המלווים, על התפאורה, ואוו רק על התפאורה שכה אהבתי אפשר לכתוב יומן, אבל יאללה, לכו, צפו, תופתעו.
בימאי ההצגה, משה קפטן, הבטיח דמעות וקיים. אבל שתדעו שיש גם הרבה צחוק שם וחיים שלמים של אלי ונואה. הכתבה הזו כלל לא הייתה מתוכננת. הוזמנתי להצגה על ידי הבן המאומץ הנפלא שלנו בקיבוץ, שיודע כמובן כמה אני וחיפה זה לעולמים. אבל כמו שאני בדרך כלל כותבת לכם על ספרים וחייבת לשתף כשיש ספר שלדעתי שווה קריאה, כך הרגשתי מחויבת לספר לכם שיש משהו טוב בעירנו שלא כדאי להחמיץ. ובעיקר, מה שנוכחתי בערב הקסום הוא שהתיאטרון בחיפה הוא, כמו שאומרים, ליגה, ואני מחכה ומצפה לבאות.