הכרמל מציג לנו פרחים בכל עונות השנה.
בטור זה נציג תמיד פרח אחד מפרחי הכרמל, במקביל להופעתו בשטח, ואתם תוזמנו לבקר אותו באחד המקומות בו הוא פורח השבוע.
טיון דביק – Dittrichia viscosa
שיח מסועף מתפצל מבסיסו, שגובהו 100-50 ס"מ. השיח נשיר חורף.
טיון דביק הוא צמח שצומח במקום שאף צמח כמעט לא יכול לצמוח בו, ולאט לאט, כשהשטח משתקם, והאדמה נוצרת באזור, הוא נעלם ומופיעים תחתיו צמחים אחרים. גבעולי הצמח, עליו ותפרחותיו מכוסים בצפיפות בשערות בלוטיות זעירות. בלוטות אלו מפרישות חומרים שרפיים בעלי ריח עז, חריף, הריח החריף והמרקם הדביק של חלקי הצמח מונעים בעלי חיים אוכלי עשב מאכילת הצמח.
שם הסוג – "טיון" אומץ מהשם הערבי העממי של הצמח טַיוּן -طيّون. כחלק מאימוץ שמות ערביים מסורתיים לצמחי ארץ ישראל.
שם המין – "דביק" נגזר מהגבעולים והעלים המכוסים בבלוטות המפרישות שרף דביק וריחני.
הגבעול כולו מכוסה בצפיפות בשערות בלוטיות (Glandular hairs) המפרישות שרף דביק בעל ריח חריף, ארומטי ואופייני מאוד. מלבד השערות הבלוטיות הגבעול נושא לעיתים שערות צפופות המעניקות לו מראה מחוספס קלות.
העלים שלאורך הגבעול אזמליים, יושבים. אורכם 5–10 ס"מ, רוחבם 1 ס"מ ויותר, והם משוננים שינון משורי עדין בשיניים מעטות ומרוחקות זו מזו.
טיון דביק פורח בחודשים יולי –דצמבר, בעיקר בחודשים ספטמבר-נובמבר.
בקרקפת של הטיון הדביק, כמו ברוב בני משפחת המורכבים, קיימת חלוקת תפקידים מורפולוגית ופיזיולוגית ברורה בין פרחי ההיקף הלשוניים לבין פרחי המרכז הצינוריים.
הפרחים צבורים בקרקפות ערוכות במכבד או באשכול ארוך וצר, קוטר הקרקפת 20-15 מ"מ. היא דלת-פרחים ומורכבת משני סוגי פרחים: 30-20 פרחי מרכז צינוריים, דו-מיניים, צהובים-כהים שעיקר תפקידם ייצור צוף, אבקה ורביה, ומסביבם 15-10 פרחי היקף לשוניים נקביים, צהובים שעיקר תפקידם פרסומת ויזואלית ומשיכת מאביקים ממרחק אל הקרקפת.
פרי הטיון דביק הוא זרעונית (Cypsela) – פרי יבש, בלתי נפתח, המכיל זרע יחיד קטן שצבעו חום.
פרי פרחי המרכז בעלי ציצית- (Pappus) מפותחת, ארוכה עשויה שערות דקיקות לבנות. מופץ למרחק באמצעות הרוח.
פרי פרחי ההיקף בעלי ציצית קצרה מאוד ומצומצמת. מופץ באמצעות נשירת הזרעונים בסמוך לצמח-האם.
מקור הריח האופייני והחריף של טיון דביק אינו בפרחים, אלא מבלוטות שרף המכסות את העלים והגבעולים.
פרחי המרכז הם היצרנים הכמעט בלעדיים של הצוף והמפיקים הבלעדיים של האבקה בקרקפת. מאביקי הטיון הם בעיקר דבורי דבש, זבובי רחף, צרעות ופרפרים.
הצמח נפוץ מאוד בבתי גידול שנוצרו ע"י האדם כמו צידי דרכים ובמיוחד בדרכים חדשות שנפרצו בשנים האחרונות, במגרשים ריקים שהוכשרו לבניה ובשולי מדרכות.
תפוצה בארץ: גולן, חרמון, גליל, עמקים, גלבוע, כרמל, הרי ומדבר שומרון ויהודה, בקעת ים המלח, עין גדי, מישור החוף, נגב צפוני, ערבה, בקעת הירדן.
תעודת זהות
| משפחה: | מורכבים – Compositae steraceae |
| שורש: | מעמיק ומסועף. |
| גובה: | 100-50 ס"מ. |
| עלים: | עלי הטיון רכים ואזמליים, אורכם 10-10 ס"מ, רוחבם 1 ס"מ ויותר, מכוסים בצפיפות בבלוטות גדולות ודביקות. |
| גבעול: | הגבעול כולו מכוסה בצפיפות בשערות בלוטיות המפרישות שרף דביק בעל ריח חריף. |
| פריחה: | בסוף הקיץ ובסתיו בעיקר בחודשים ספטמבר – נובמבר. |
| פרח: | קרקפת צהובה בעלת פרחים לשוניים בהיקף וצינוריים במרכז. |
| מבנה הפרח: | קוטר הקרקפת כ- 20 מ"מ, הקרקפת דלת-פרחים: בהיקף כ-15 פרחים לשוניים נקביים ובמרכז כ- 25 פרחים צינוריים דו-מיניים. |
| פרי: | פרי יבש חד-זרעי. זרעוני המרכז המופצים ברוח באמצעות ציצית בעלת שערות לבנות וזרעוני ההיקף נושרים בסמוך לצמח-האם. |
| ריח: | מרבית הריח האופייני והחריף של טיון דביק מופרש מבלוטות שרף המכסות את העלים, הגבעולים והמעטפת. |
| צוף: | פרחי המרכז הצינוריים הם היצרנים הכמעט בלעדיים של הצוף בתפרחת. |
| שימושים: | ברפואה העממית לטיפול בהרפס ודלקת פרקים. תמציות מהצמח משמשות לטיפול המחלות צמחים. |
מקום לפגוש את פרח השבוע
- רמת אלמוגי / גבעת זמר : במגרש הריק בין בית מס' 7 ברח' יוסי בנאי לכיכר במפגש הרחובות יוסי בנאי וזלמן שניאור.
אם תלכו לבקר את הפרח בחברת ילדים, תוכלו לספר להם את האגדה על טיון דביק.
האגדה על טיון דביק
פעם, בקצה השביל שליד הנחל, חי לו פרח קטן בשם טיון,
לטיון היו עלים ירוקים ודביקים מעט, ופרחים צהובים־זהובים כמו קרני שמש קטנות.
אבל כל הפרחים שבשדה קראו לו הטיון הדביק וצחקו עליו:
"איכס! מי רוצה לשבת ליד פרח שדבק אליו כל גרגר חול? "
"תראה את העלים שלך, מלאים אבק!"
הטיון הקטן נעלב מאוד. הוא לא הבין למה הוא נולד כזה, עם עלים דביקים וריח חזק כל כך
אז הוא החליט להפסיק לפרוח.
יום אחד, הוא סגר את עלי הכותרת שלו ונשאר עצוב ושותק.
בבוקר למחרת הגיעה אל השדה דבורה קטנה,
היא ריחפה מפרח לפרח, אבל כמעט כולם כבר נבלו
כשהגיעה לטיון, היא נעצרה באוויר:
איזה ריח מיוחד!" אמרה"
היא נחתה עליו ונדבקה.
"אוי לא!", קראה הדבורה, "אני לא מצליחה לזוז"
"סליחה…" לחש הטיון בעצב. "אני פשוט דביק. כולם צוחקים עלי בגלל תכונה זאת."
הדבורה חייכה:
"אל תצטער, פרח יקר. הדביקות שלך הצילה אותי! הייתי עייפה מאוד, ואם לא היית עוצר אותי, אולי הייתי נופלת לנהר."
הטיון הביט בה בפליאה:
"באמת?"
"כן", אמרה הדבורה. ועוד משהו, "הריח שלך מושך אותנו, הדבורים, לעזור לך להביא זרעים חדשים. אתה חשוב מאוד לנו ולטבע."
מאותו יום, הטיון חזר לפרוח בכל כוחו.
הדבורים הגיעו בהמוניהן, נהנו מהריח ומעט מהדביקות, והעבירו את האבקה מפרח לפרח.
השדה כולו התמלא שוב בפרחים צהובים־זהובים.
ומאז, כשמישהו צוחק על מישהו אחר שהוא “דביק” או “שונה"
נזכרים כולם באגדה על צמח הטיון הדביק
שהבין כי מה שנחשב בתחילה מוזר, הוא לפעמים בדיוק מה שעוזר.