רחל עזריה, יקירת העיר חיפה • גרה במתחם "יד עזר לחבר", מאושרת ושמחה בחלקה

מורשת של לב פתוח ואחריות אזרחית

היום, בגיל 88, כשהיא כבר אינה עוסקת בפעילות ציבורית, נותרו סיפורי פועלה של רחל עזריה כרוח חיה בין הדפים, הזיכרונות והלבבות. פועלה העניק השראה לדורות של פעילים ואנשי חינוך והותיר חותם של אמת – כזה שלא מתפוגג עם הזמן. היא הוכיחה שאפשר לחולל שינוי בעזרת נחישות, צדק פנימי ואהבת אדם.

בעבר הייתה רחל עזריה דמות מפתח במאבק על זכויותיהם של הקשישים והגמלאים בישראל. אישה אחת, מלאת עוז, שהפכה לשם נרדף למסירות, נחישות וחמלה עמוקה. שנים ארוכות הקדישה רחל את זמנה, כוחותיה ולבה למען אלו שהחברה נוטה לשכוח – כדי שיזכו לקיום בכבוד, להשמעת קולם ולתיקון עוולות שלא אמורות להתקיים במדינה מתוקנת.

מאבק עיקש מתוך שליחות עמוקה

רחל לא ראתה בפעילותה הציבורית משרה או תפקיד – אלא שליחות. היא סייעה לאזרחים ותיקים בהתמודדות עם קשיים ביורוקרטיים, בעיות דיור, זכויות סוציאליות ואף עניינים אישיים, לעיתים תוך ליווי צמוד ומשפחתי כמעט. רבים מהם העידו כי בלעדיה – לא היו מקבלים את ההטבות שהגיעו להם בדין.

בחיפה, שמה של רחל עזריה מוכר ואהוב בקרב רבים. במסגרת פעילותה במועצה הציונית בעיר, היא לא הייתה סתם עוד חברת מועצה – אלא הרוח החיה מאחורי יוזמות תרבותיות רבות. היא הופקדה על הזמנת אורחים, שיבוצם בדיונים וביסוס ערוצי שיח מעשירים בין ותיקים לצעירים, בין עבר לעתיד. דמותה הקרינה תושייה, חום אנושי ויכולת נדירה לאחד סביבה של ערכים ציונות, תרבות וזהות.

מלמדת היסטוריה בלב פתוח

אחד מהפרקים המרגשים ביותר בפועלה היה בתחום החינוך הלא פורמלי. במשך שנים העבירה סדרות של הרצאות בנושאי תולדות ארץ ישראל – מימי העלייה הראשונה ועד הקמת המדינה. את ההרצאות ליוותה בשירים עבריים שנבחרו בקפידה, מתוך כוונה להמחיש באמצעות המוזיקה את הרגש הלאומי ואת סיפורו של העם. היא ריתקה קהלים במכללות, מרכזים קהילתיים ודיור מוגן – תוך הקפדה על שפה רהוטה ותוכן עשיר.

יוזמת שינוי גם בזירה החקיקתית

לא רק בשטח פעלה רחל עזריה – אלא גם במוקדי קבלת ההחלטות. היא נטלה חלק במאבקים לתיקוני חקיקה שנועדו לתקן עיוותים קשים בתחום הביטוח הלאומי, ולתת מענה לצרכים הייחודיים של ניצולי שואה.

בעזרת קשריה עם אנשי ציבור, משפטנים ופעילים חברתיים, תרמה רבות לגיבוש פתרונות שבחלקם הגיעו אף לשולחנות אח"מים ולשולחן הכנסת.

הקסם שפותח שערים: המפגש הראשון עם רחל עזריה

המפגש הראשון עם רחל עזריה הוא רגע שקשה לשכוח – רגע שמתחיל בחיוך, אך לא סתם חיוך. זהו חיוך שמתנגן דרך עיניה הכחולות, המצליחות לומר כל כך הרבה עוד לפני שנשמע קול. הן מביעות רגש עמוק, מלאות שמחה פנימית, ומקרינות אופטימיות של ממש – כזו שאין בה זיוף, רק אמת פשוטה וטובה.

בעיניים האלה יש גם סקרנות של ילדה, אמפתיה של אחות, וטוב לב שמרחף סביבה כמו הילה. רחל עזריה לא רק מסתכלת – היא רואה. ולא משנה אם אתה חבר, עמית או אדם זר שפגשה במקרה ברחוב – היא תתייחס אליך כאילו תמיד היית שם.

חום הלב שלה יוצר סביבה תגובת שרשרת כמעט מיתית. קשריה האנושיים פורצים גבולות – תרתי משמע. כשעזריה מגיעה לאפשר לי חנייה באזור הקרוב למקום מגוריה אפילו השומר של מגרש החנייה האקסקלוסיבי (השמור למוסד הסמוך בלבד) שלרוב אינו נענה לפניות זרים, מקבל אותה כמו חברה ותיקה. חיוך רחב נמרח על פניו, ואילו היא, בתנועה קטנה, כמעט בלתי מורגשת, מאותתת לו – ואזי מחסום הברזל הכבד מתרומם מיד. זהו לא מעשה של פריבילגיה – זהו פשוט קסם, אנושי, שכולו שייך לה.

מסע של תקווה ונחישות: סיפור חייה של יקירת חיפה רחל עזריה

בין תל אביב של ימי קום המדינה לחיפה של ימינו, בין כאב אישי לתרומה ציבורית – נפרש סיפור חייה של הגברת רחל עזריה, אישה שצמחה מתוך נסיבות חיים מאתגרות ובחרה להקדיש את שנותיה לטובת הכלל.

בגיל 81, הוכרה רחל כ"יקירת חיפה" לשנת תשע"ח (2018), עיטור שהוא הרבה מעבר לפרס – הוא הכרה במסע חיים נדיר, אנושי ומעורר השראה.

ילדות בין מלחמה לשיקום

רחל עזריה נולדה בתל אביב בשנת 1937 להוריה דוד וצילה ברנשטיין, ניצולת שואה ולהם ארבעה צאצאים. לרחל היה אח בוגר (שנפטר לפני כמה שנים) ושני  אחים נוספים, אשר כיום האחד מתגורר בקריית אתא והאחר בבת גלים. ילדותה התנהלה בצל מציאות אשר אפיינה את החיים שלפני קום המדינה. האב, טבח במקצועו, נאלץ להעתיק את מגורי המשפחה בעקבות פרנסתו. תחילה לירושלים ואחר כך לטבריה.

חוויות הילדות של רחל כללו לא רק נדודים אלא גם פציעה קשה. זאת, כשהייתה מאושפזת כחצי שנה לאחר שחלב רותח נשפך על רגלה ובתושייה של רופא אכפתי במיוחד לא נקטעה רגלה. תקופת מלחמת השחרור הובילה את המשפחה חזרה לתל אביב, אל בית הסבא שהיה אי של יציבות בתוך סערת הזמנים.

בחיפה נבנתה הדרך

המעבר לחיפה בשנת 1951, בעקבות עבודתו החדשה של האב בחיל הים, סימן את תחילתה של דרך חדשה. רחל למדה בבית הספר עממי א', ובסיום הלימודים של כיתה ח' בגיל 14 יצאה לעבודה. היא מצאה את מקומה בנמל חיפה כעמילת מכס – ילדה בעולם של מבוגרים, שאינה מוותרת על אחריות או עצמאות.

למרות שלא סיימה את לימודי התיכון  כנערה, רחל לא ויתרה על השכלה. לאחר שנים של עבודה ומסירות, כאם לילדים, השלימה את בחינות הבגרות במסגרת לימודי ערב של "אורט", והמשיכה ללימודים אקדמיים באוניברסיטת חיפה. היא בחרה בחוגים של לימודי ארץ ישראל ומחשבת ישראל, ואף המשיכה לתואר שני בציוויליזציות ימיה – מימוש אישי מאוחר אך מעורר כבוד.

ביום הצהרת בלפור: כך בחרה רחל בת ה-19 לכתוב את תחילת חייה

ביום היסטורי שהפך לחלק מסיפורה הפרטי, בחרה רחל, בת 19 בלבד, לקשור את חייה עם מי שהיה בעלה הראשון ואבי ילדיה – דווקא ב-2 בנובמבר, יום הצהרת בלפור. לא במקרה בחרה בתאריך שמסמל תקווה להגשמת חלום לאומי; גם בלבה שלה, זו הייתה התחלה של חלום פרטי – זוגיות, אהבה, עתיד משותף.

רחל נישאה למשה ברוך בבית הכנסת הסלוניקאי בחיפה. באווירה מסורתית עמוקה ובצל קשת הזיכרונות המשפחתיים, התכנסו בני משפחה וחברים לחגוג את האיחוד. המסיבה הייתה צנועה אך רוויית שמחה, מלאה באור ובהבטחה.

משה, שעבד בנמל חיפה, לא ויתר על השכלה. יחד עם רחל, השניים נרשמו ללימודים אקדמיים, כשאת דרכם סללו בזכות מלגות מהפדרציה הספרדית. באמונה ובנחישות צעדו יחד ללמודים באוניברסיטה – זוג שביקש לעצמו עתיד של עומק ושל משמעות. משה השלים תואר שני בעבודה סוציאלית, וכאמור רחל סיימה את לימודיה בחוגים של לימודי ארץ ישראל ומחשבת ישראל ואף המשיכה לתואר שני בציוויליזציות ימיות.

שליחות מקצועית וניסיון חיים קשה

זמנים רבים מחייה של רחל הוקדשו לשירות הציבור. היא עבדה שנים רבות בשירות התעסוקה, במיוחד בהשמת נכים ובקידום עבודה לאנשים עם מוגבלויות וצרכים מיוחדים. גם בעבודתה זו נאלצה להתמודד עם סכנות: בשנת 1988, במהלך עבודתה במגדל העמק, עברה ניסיון לרצח מצד אדם שהגיע למשרדה. החוויה הקשה סימנה את סיום דרכה המקצועית והיא פרשה לגמלאות – אך לא חדלה לפעול.

משפחה שורשית ותרומה לדורות

רחל עזריה היא אם לשלושה: יהודה, (יליד 1957) הוא מדען בינלאומי, פרופסור לתעשייה וניהול הגר בלונדון, יפעה (ילידת 1959) בוגרת החוג לספרות עברית, בעלת הוצאת ספרים, הגרה בצפת העתיקה  וירון (יליד 1970) שלו תואר שלישי באיכות הסביבה, כיום פנסיונר שעבד בחברת חשמל ומתגורר בטבעון.

היא סבתא ל-12 נכדים, וסבתא-רבה ל-24 נינים – כולם עדות חיה לעץ חיים שצמח מתוך אדמה לא פשוטה. בתה של ניצולת שואה, שנאבקה בעצמה כדי לבנות עתיד שונה וטוב יותר לדורות הבאים.

התחלה חדשה בשכונת אחוזה: סיפור אהבה שני, של רחל ואהרון

שנים ארוכות חיה רחל את חייה בצפון, בין רחובות קריית מוצקין לשכונת צור שלום שבקריית ביאליק, מוקפת במשפחה ובזיכרונות שצברו השנים. אבל דווקא לאחר שהפרק הראשון בחייה נסגר בגירושים, הצליחה רחל לפתוח דף חדש ומרגש – דף של אהבה, חום ותקווה מחודשת.

בהיותה כבת 55, נישאה רחל לאהרון עזריה, לוחם הבריגדה היהודית ומוותיקי חיפה. יחד הם גרו בשכונת אחוזה שבעיר הכרמל, שם הקימו בית חם שנשען על ערכים של נתינה, שמחת חיים וחברות עמוקה. "אהרון היה איש עם עיניים טובות וחיוך קורן", מספרת רחל בקול רך שמעלה חיוך גם בפני המאזין. "הייתה בו שלווה שפשוט עטפה אותי."

אהבתם פרחה עם כל יום שעבר. הם טיילו בשבילי הארץ, נשמו את הנופים ונגעו בליבם של אנשים בכל מקום. גם העולם לא נותר בגדר חלום – השניים חצו יבשות וגבולות, והיו חברים פעילים בארגון ההתנדבות הבינלאומי "סרווס", בו חברים מכל רחבי הגלובוס מקדישים את זמנם להכרת הזולת. סיפורם של רחל ואהרון הוא תזכורת לכך שלעולם לא מאוחר לאהוב, לחלום – ובעיקר לבחור שוב בחיים.

לבקר ולהכיר את אזרחי העולם בביתם

"סרווס" הוא ארגון בינלאומי של מתנדבים, הפועל מאז 1949 לקידום רעות, שלום, סובלנות והבנה הדדית בין בני תרבויות שונות באמצעות קשרים אישיים בין מטיילים למארחים. הארגון הוקם בדנמרק לאחר מלחמת העולם השנייה על ידי האמריקאי בוב לויטוולר וחברים מאירופה, תחילה בשם "בוני שלום", וב-1952 שינה את שמו ל"סרווס" – מילה באספרנטו שמשמעותה "(אנחנו) משרתים". בשנת 1972 נוסד סרווס אינטרנשיונל, שמשרדו הרשום בשווייץ.

כיום כולל הארגון כ-15,000 מארחים ביותר מ-100 מדינות. בישראל פועל סרווס מאז 1966 כעמותה רשומה בשם "ידידי סרווס בישראל", ובה חברים מעל 170 משקי בית הפרוסים ברחבי הארץ. הארגון מקיים גם מפגשים שמטרתם לחזק את הקשר בין קהילות ובעלי תרבויות שונות בארץ, ופועל מתוך מחויבות לשוויון מלא ללא הבדל מין, גזע, דת או השקפת עולם.

מעורבות קהילתית ומורשת אישית

מעבר לפעילותה המקצועית והמשפחתית, רחל עזריה הקדישה את עצמה להתנדבות בקהילה. בשנת 2011 קיבלה את אות יקירת ההסתדרות על שנים של פעילות למען החברה. בשנת 2018, כאמור, הוענק לה עיטור יקירת חיפה – הוקרה לפעילותה האזרחית, הערכית וההיסטורית. בין שלל תרומותיה המרגשות, בלטה גם החלטתה לתרום את המשקפת המפורסמת של יוסף טרומפלדור למוזיאון השואה הסמוך ל"בית החם" של עמותת "יד עזר לחבר" בחיפה.

חיים במתחם עמותת "יד עזר לחבר"

בעלה של רחל, אהרון עזריה, הלך לעולמו בשנת 1999 לאחר מאבק במחלה קשה. במשך שנים המשיכה להתגורר בביתה אשר בשכונת אחוזה, חלקם עם בן זוגה חיים שלמון ז"ל – אך מאז שנת 2017 היא מתגוררת בדירה שבמתחם עמותת "יד עזר לחבר", אשר נוסדה על ידי שמעון סבג.

גם כיום, היא שותפה פעילה בפעילות ההתנדבותית של הארגון – וזוהי עדות חיה לכך שנתינה היא לא שלב בחיים אלא אורח חיים.

שלוש הפינות של רחל: הלב הפועם של בית קטן מלא חיים

בקומפלקס הדירות של עמותת "יד עזר לחבר", מסתתרת דירה אחת קטנה שכולה עולם ומלואו. זוהי ממלכתה של רחל – המצליחה להפוך כל פינה בבית לפנינה של נחת, יצירה וזיכרון. מבין כל חללי הבית, שלוש פינות קרובות במיוחד ללבה – כל אחת מהן מספרת סיפור אחר על עולמה הפנימי.

הראשונה היא הגינה הקטנה שבחזית הבית – גן קסום של צבעים וריחות, אשר פורח תודות לידיה המטפחות של רחל. מרבית הצמחים – כך תתעקש לספר – נשתלו מצמחים בוגרים, חלקם עם היסטוריה אישית ממש כמו שלה. גם בשעות לוהטות רוח נעימה מרחפת בין העלים ומשרה שלווה שאין לה תחליף. זו פינה של נשימה, של השתהות ושל סיפורים בעלי התבוננות פנימה.

הפינה השנייה שייכת לעולם שונה לגמרי – עמדת המחשב שבחדר הפנימי. כאן הופכת רחל למרצה טכנולוגית מן המניין: שקופיות מושקעות, מצגות מלוות בשירים ובתמונות, וכל זאת הודות לשליטה כמעט מפתיעה בתוכנות המדיה השונות.

תוכנת הפאוור-פוינט עבורה אינה אתגר, אלא כלי ביטוי. במקצועיות ובתשוקה היא יוצרת תכנים מעוררי השראה, כאלה שמקרבים לבבות.

והשלישית? זוהי כורסתה האהובה – מעין גרסה נשית, אישית ומעודנת ל"כורסת ארצ'י בנקר" הידועה. זו 'כורסת בעלת הבית', ממנה משקיפה רחל על חלל הדירה כולו. ממנה היא צופה בטלוויזיה, אך לא פחות מכך – מביטה באוסף המזכרות היקרות לה הפזורות ברחבי הסלון. כל חפץ מספר סיפור, כל זיכרון עטוף באהבה.

שלוש פינות, שלושה עולמות – וכולם נפגשים בבית אחד, בו רחל חיה בדרכה הייחודית: מחוברת לשורשיה, פתוחה לטכנולוגיה ומוקפת בזיכרונות שעושים לה טוב על הלב.

זיכרונות עטופים בחום: ביתה של רחל כסיפור חיים מסביב לעולם

בין כותלי ביתה של רחל, כל פריט נוי לוחש סיפור, נושא עמו ניחוח של מקום רחוק, של רגע שלא יישכח. בכל נסיעה וטיול, בארץ או מעבר לים, אספה רחל מזכרות – לא רק חפצים, אלא שברי זיכרון, עקבות של מפגשים, נופים, רגשות.

עשרות פריטים פזורים במעונה, אך כולם כאיש אחד לה: כל אחד מהם מקבל פינה חמה בליבה, מלווה בגעגוע מתוק שלא נמוג.

במטבח, על קיר מיוחד, מונחת הצלחת האהובה עליה מכל – לא רק בזכות יופייה, אלא משום שהינה מעשה ידיי חברתה, אהובה שרמן, ציירת שידעה לרקום צבעים לרגש. שרמן אמנם נודעה בציורי השמן שלה, אך למען רחל יצרה את הצלחת הזו, כאילו הטביעה בה את חותם החברות לעד.

יצירותיה של אהובה שרמן מצאו את מקומן גם בלב המרחב הציבורי. ציוריה תלויים בלשכת ראש העיר חיפה, במרכז הרפואי בני ציון ובבית החולים פלימן – כל אחד מהם מספר סיפור של צבע, של תנועה, של חיים. ציור השמן שלה "מעגן הספינות" מתגאה במעמדו בשגרירות יוון בישראל, בעוד שטיח קיר עצום באורך עשרה מטרים, הנושא את השם "מדן ועד אילת", מעטר את בניין רבין בקריית הממשלה. ואילו הציור "המתלה" מוצג בבית הלוחם, עטוף במשמעות של חוזק אישי וקולקטיבי. גולת הכותרת, אולי, היא קיר אמנותי שיצרה מחימר טרה קוטה, המשתרע על חזית בית בשדרות אבא חושי – אנדרטה שקטה לכישרון, להתמדה ולנשמה יוצרת.

אבל יש גם פריטים קטנים, סמויים, אשר עבור רחל יקרים לא פחות. שני סנאים קטנים, שהינם תשורה מבעלה אהרון עזריה, מעטרים את חדרה הפנימי.

רחל אוהבת סנאים – את קלילותם, את שובבותם ואת השקט שהם מייצגים. הם שם, תמיד, בתוך מחשבותיה, כאילו שומרים על ליבה.

מבין כל אינספור המזכרות, יש שלוש דמויות צנועות אך נוגעות ללב במיוחד. הן עשויות מקליפות עלי תירס, ונקנו בברזיל, לרגל טיול לרגל יום הולדת 70 לדודה, מאשה מקומית שישבה ברחוב עם ילדתה הקטנה החולה בשיתוק מוחין.

הרגע הזה – הפשוט, הכואב, האנושי – נצרב ברחל כעדות לעדינותו ולעיתים לאכזריותו של גלגל המזל. בצד אחד – אם קשת יום וחיים של מאבק, בצד האחר – זוג מטיילים החוגגים את החיים. שלושת הבובות הללו הן תזכורת: בין מסע למסע, בין זיכרון לזיכרון, החיים הם שירה שקטה של כאב ויופי מהולים זה בזה. כך הופך ביתה של רחל למעין מוזיאון אישי, מסע פנימי ומוחשי בו כל פרט נוי מספר פרק אחר בסיפור חייה.

שני ספרים ואלף רגשות: ממדף הספרים של רחל

בפינה שקטה במעונה של רחל, בין מדפי הספרים שידעו אינספור שעות של התעמקות, הרהור ובדידות, בולטים לדידה שני ספרים בלבד.

שניים שבאורח פלא שיקפו את נבכי נפשה יותר מכל ספר אחר – והפכו למעין מראה אינטימית של עולמה הפנימי. הבחירה בהם אינה מקרית: אלו ספרים שמעידים עליה, על עומקה, על הרגישות שלה כלפי הזולת ועל כמיהתה להבין, לחמול, להאמין באנושות – גם כשאנשים בשפל המדרגה.

"כל החיים לפניו" – חמלה בלב ההזנחה

הראשון מבין השניים, "כל החיים לפניו" מאת אמיל אז'אר – הוא מסמך אנושי מטלטל. זהו רומן, שיצא לאור בשנת 1975, המספר את סיפורם של אלה שהחברה בוחרת להסתיר – הזרים, העניים, הזונות, החולים, הילדים הנטושים.

באותן שש קומות מתקלפות של בניין בפריז, ברובע בלוויל הנשכח, רוחשת לה קהילה דחויה, מוכרת מדי, כואבת מדי. דווקא שם, בלב הכיעור העירוני והייאוש החברתי, נולדים רגעים של חסד: חברות, נדיבות, אהבה שאין לה גבולות אתניים או דתיים.

רחל מצאה בין שורותיו של אז'אר את אותם סדקים באבן מהם חודר אור – את הכאב שהיא מכירה מהניסיון והידע שרכשה בחייה ואת היכולת האנושית להתעלות עליו.

"מגילת סן מיקלה" – קסם ופיכחון על מצוקות האדם

הספר השני שהפך לה יקר במיוחד הוא "מגילת סן מיקלה" מאת אכסל מונתה. זהו ספר זיכרונות, או שמא אגדה אישית, שנכתבה באנגלית בשנת 1929 אך הוא חוצה דורות וגבולות.

זהו סיפורו אודות רופא, פילוסוף, חולם – אדם שחייו נעו בין אחוזות עשירים באירופה לצוקים נישאים של קפרי, בין טיפולים פסיכולוגיים חדשניים לבין אהבה עזה לחיות ולעופות.

מונתה, שחי בווילה שבנה בידיו – "סן מיקלה", גולל בספרו רגעים של אמת מעורבים בפנטזיה, כאב מעורב ביופי והשקפת עולם הומניסטית מרגשת. אף כי נמנע מלדבר על משפחתו, הוא לא חסך בפרטים כשהביע את עמדותיו על החיים, על הסבל ועל הזכות להיפרד מהם בכבוד.

נפש אחת, שני עולמות, אותו לב מבין

בחירה בספרים כה שונים לכאורה – זה האחד החושף את פצעי השוליים החברתיים וזה האחר המשוטט בין טבע, זיכרונות וחזיונות – איננה מקרית.

רחל, שצעדה את חייה בין חמלה למציאות, בין תחושת שליחות לבין התכנסות, מצאה בהם קו מקשר: את האמונה באדם, באשר הוא. אלו לא היו רק רב-מכר זמניים או המלצה ברשת – אלו הם הספרים שנשארים איתה, לוחשים לה משהו חשוב גם כשהיא מכבה את האור.

…ובמובנים רבים – הם מספרים גם עליה.

סיפורה של רחל עזריה הוא סיפורה של הארץ הזו – ארץ שקמה מהרס, נבנתה בעמל ובאמונה, ומתקיימת בזכות נשים ואנשים שחיים בה לא רק למען עצמם.

היא לא הייתה כוכבת טלוויזיה, לא עמדה על בימת הפוליטיקה ולא הופיעה בכותרות – אבל יש לה מקום בלב ההיסטוריה המקומית, בזיכרון העיר חיפה ובחיק המשפחה שהיא בנתה בעמל רב.