שלמה אברמוביץ • העיתונאי שלא חדל לשאול ולכתוב את התשובות

ישנם סיפורי חיים הנקראים כמו רשימת הישגים. אחרים, נדירים יותר, נקראים כמו תיעוד של התעקשות ודבקות במטרה.

סיפורו של שלמה אברמוביץ שייך לסוג השני: לא לקריירה הנעה בקו ישר ובטוח, אלא למסלול חיים שהיה כקשת מתוחה.

כל חץ שנשלח ממנה פילס את דרכו אל היעד, למרות הרוחות, המכשולים והרעידות שבדרך. כך התעצבה דרכו של שלמה אברמוביץ, עיתונאי-חוקר, סופר, משורר וצלם, שיצירתו נולדה מן המפגש המתמיד בין התבוננות חדה, חקירה עיקשת ורגישות אנושית.

התחלה מוקדמת: הילד שכתב לפני שהבין למה

שלמה אברמוביץ נולד ב 1 ביוני 1957, לתוך מדינה צעירה שעדיין ניסחה לעצמה שפה של זיכרון ושל כוח. במובנים רבים, נדמה כי אברמוביץ הקדיש את חייו לניסיון להבין את אופייה של אותה שפה, ולעתים גם להפר אותה.

הכתיבה הופיעה אצלו מוקדם, כמעט מוקדם מדי. בגיל עשר כבר כתב שירים ואף זכה בתחרות בית ספרית. זה לא היה רק עניין של כישרון אלא של נטייה, אולי אפילו צורך.

השירה, בהמשך, לא תיעלם. היא תיסוג, תמתין ותשוב מאוחר יותר כשהמציאות תהפוך מורכבת מדי עבור פרוזה עיתונאית בלבד.

"גם אני חי פה"

כאן, המדור מבקש לפתוח דלתות, לא רק של בתים, אלא של נפשות. זהו מדור המביא אליכם דמויות חיפאיות מרתקות, היישר אל מרחב מגוריהן, מתוך אמונה כי היכרות אמיתית נרקמת דרך סיפורים, מטעני חיים ונקודות מבט ייחודיות.

כך נפרש בהדרגה הפסיפס האנושי העשיר של עירנו, חיפה, עיר של קולות, זיכרונות וזהויות חיות ונושמות. מדור אודות נשים ואנשים החיים כאן, כפי שמרמז גם שמו של המדור: "גם אני חי פה".

במסגרת המדור נפגשים עם הדמויות הללו בתוך בתיהן, אך לא כחלל פיזי גרידא, כזה הנמדד במטרים רבועים, בשומות נדל"ן או באסתטיקה עיצובית. הבית מתואר כאן כמרחב רווי משמעות: אוצר של זיכרונות, עדות לסיפורי חיים ומרחב טעון ברגש. דרך הבית נכיר את יושביו, לא מבחוץ, אלא מבפנים: דרך עדשה אינטימית, חד פעמית, החושפת את עולמם כפי שהוא נחווה מבפנים.

הפעם ניכנס אל ביתו של העיתונאי, הסופר והמשורר שלמה אברמוביץ.

על צלע ההר: ילדותו של שלמה אברמוביץ בין עוני, אלימות והישרדות

בקיץ 1957, בשכונת חליסה שבחיפה, אל בית אבן נטוש למחצה על צלע ההר במקום שבו ייקרא לימים רחוב דוד רזיאל, נולד שלמה אברמוביץ.

לא הייתה זו התחלה שמסמנת חיים, אלא הישרדות: ללא חשמל, ללא מים זורמים, בתוך מציאות חומרית שהתקשתה להיקרא בית. אביו, משה אברמוביץ, עבד כסבל בבית חרושת "שמן", ואימו, חנה לבית אשכנזי, הייתה מניקוריסטית. שניהם חסרי השכלה, עולים מרומניה שהגיעו בשנת 1947 באוניות מעפילים שונות, במסלולים מקבילים שנפגשו רק בארץ החדשה.

הבית שלתוכו נולד היה מבנה אבן צפוף של שני חדרים, שכל אחד מהם שימש משפחה אחרת.

מטבח אחד משותף לכולם, מאולתר במסדרון צר ובו חתיכת שיש וכיור יחיד. השירותים היו מחוץ לבניין, במרחק של כשלושים מטר במעלה ההר, חשופים לרוח ולקרירות ההרים. מקלחת מאולתרת של ברז סיפקה מים קרים בלבד ואמבטיה זמנית נבנתה בחצר כפתרון דחוק למציאות שאין לה פתרונות של ממש.

מעבר המשפחה לקריית ים

שלמה גדל עם אחותו הצעירה ממנו בשלוש שנים, מאירה, שלימים תתגורר בקריות ותעסוק בתקשור. עד כיתה א', חי בשכונה זו, ומשם עברה המשפחה לקריית ים.

אך המעבר לא שינה את טיב הסביבה אלא רק את כתובתה: שכונה של פשע ועוני, בערות קיצונית, רחובות כמו שפרינצק שבהם התקיימו סמים, עבריינות ואלימות כמציאות יומיומית כמעט מובנת מאליה.

בתוך המרחב הזה היה שלמה כמעט הילד האשכנזי היחיד, עובדה שהפכה אותו מיידית לחריג.

החריגות הזו לא נשאה עמה יתרון, אלא מחיר שהיה בצורת מכות, חרמות, גניבת משקפיים כמעיין סוג של השפלה יומיומית.

בתוך עולם שבו הישרדות הייתה חוק בלתי כתוב, הוא מצא את עצמו נסחף גם הוא אל גנבות קטנות, לא כבחירה אלא כמנגנון הגנה, דרך להשתייך, להימנע מפגיעה, לשרוד בתוך סדר חברתי אכזרי שלא הותיר כל מקום לחולשה.

הדרך "דרך החולות": ילדות של אלימות, בדידות והישרדות בקריית ים

שלמה אברמוביץ גדל בקריית ים ב', אך בית הספר שאליו נשלח, "אורים" שכן בקריית ים א', מרחק שלא נמדד רק בקילומטרים אלא בחוויה יומיומית של מאבק.

בכל בוקר ובכל אחר הצהריים היה עליו לחצות לבדו מרחב פתוח של דיונות, שביניהן נמתחה דרך ארוכה של כחצי שעת הליכה, כאשר הוא חשוף לרוח, לחול ולילדים אחרים. את העת שבין כיתה א' לכיתה ד', הוא מתאר כתקופה שנצרבה בו שרשרת של התעללות פיזית ונפשית קשה, מצד בני גילו: גלגולים בחול, השפלות, הטלת שתן עליו, והטמנת גופו בתוך דיונות כאילו היה חלק מן הנוף ולא ילד בתוכו.

הדרך לבית הספר וממנו הפכה למסלול קבוע של פחד. חזרה יומיומית אל סיטואציה שהוא עצמו מכנה בדיעבד "סיוט מתמשך".

לעומת זאת בתוך אותו בית משפחתי, התקיימה מציאות אחרת: אחותו הצעירה, מאירה, לא חוותה את אותה אלימות. היא נחשבה לילדה היפה ביותר בקריית ים, דמות כמעט הפוכה לשקיפות ולפגיעות של אחיה. הפער ביניהם רק הדגיש את בדידותו של שלמה בתוך המרחב שבו גדל.

בדיעבד, הוא מזהה באותן שנים קשות גם את מה שהלך ונבנה מתחת לפני השטח: תשוקה עמוקה, כמעט אינסטינקטיבית, לעבור מן הצד המפסיד אל הצד המנצח, לא להישאר עוד בעמדת הנפגע.

כאשר עבר לבית הספר "עלומים" בכיתה ו', חל שיפור מסוים במעמדו החברתי, אך הפצעים הלימודיים לא הגלידו באותה מידה. ציוניו נותרו נמוכים במיוחד, כמעין הד שקט לאותן שנים מוקדמות שבהן הדרך לבית הספר הייתה ארוכה הרבה יותר מהמרחק עצמו.

הספרים כקו מילוט: הילד שבחר במילים וניצח את הרעש

גם בהיותו בבית הספר "עלומים", לא נמצא מי שיאחז בידו של הילד-הנער מול העולם שדחק בו. אביו, משה, לא התערב ולא הגן, אלא שלח אותו שוב ושוב אל הרחוב להתמודד לבדו עם אותם נערים בריוניים, כאילו המאבק הוא שיעור הכרחי ולא פצע מתמשך.

מתוך היעדר זה, מתוך החלל שבו לא הייתה יד מכוונת או מגוננת, צמחה אצל שלמה פנייה חדה פנימה: הוא הפך ל"תולעת ספרים". שניים עד שלושה ספרים בשבוע קרא, מחליף אותם בקביעות ב"ספריית בורוכוב" שבקריית ים, כאילו כל כריכה היא דלת יציאה נוספת מן המציאות שסגרה עליו.

מחשבותיו החלו לחרוג מרמת בני גילו: היכולת הוורבלית שהתפתחה בו נשאה שאלה אחת עיקשת, כמעט קיומית, "האם אוכל לפרוץ את המעגל הסגור של עוני, בריונות ובורות?".

רעיונות, ניסוחים, התחלה של כתיבה, החלו לחלחל לתודעתו כבר אז, ולא תמיד בדרכים מודעות, כמו אותו הד רחוק שמנסח אמנון שמוש, בשירו "וידוי גדול" במילים: "ואולי חלחלו הדברים בדרך אחר".

אלא שגם כשהמילים התרבו, הדרך אליהן לא הייתה חלקה.

שלמה, המתמודד עם הפרעת קשב וריכוז, התמודד גם עם שגיאות כתיב רבות. הוא נדרש למאמץ כמעט מתמשך כדי לכתוב, לעיתים כאילו פעל כנגד עצמו. אך דווקא מתוך המאבק הזה נולדה בו עיקשות יוצאת דופן.

כשהגיעה עת תחרות הכישרונות של בית הספר, זירה שבדרך כלל הוקדשה לריקוד, שירה או מופעים גופניים, הוא בחר באנטיתזה מוחלטת: להגיש שיר.

בתחילה נענה בצחוק, תגובה כמעט צפויה לילד שלא התאים לתבנית. אך לבסוף, דווקא הבחירה החריגה היא שהכריעה את הכף: שלמה זכה במקום הראשון. השיר ההוא לא נותר באותו רגע חולף, אלא המשיך ללוות אותו שנים אחר כך. כאשר נתן זך קרא את השיר, הוא התעכב עליו ואמר: "רק עבור השיר הזה לבדו, היה ראוי שתבוא אל העולם".

ואכן, אותו שיר לא חדל ללוות את שלמה לאורך השנים, עד שמצא את מקומו הטבעי גם בספר שיריו.

שלמה אברמוביץ מקריא את שירו ​​הראשון "הזדקנות פתע" ◄ צפו

שלושה ימים במסדרון: הרגע שבו סירוב הפך לפריצת דרך

הוריו של שלמה אברמוביץ ביקשו עבורו עתיד יציב, כזה שיש בו "מקצוע ביד", ושלחו אותו ללמוד ב"תיכון רודמן" במסגרת מגמת החשמל. אך גם שם, כמו בתחנות קודמות, הוא התקשה להדביק את הקצב ונחשב לתלמיד חלש.

בכיתה י' התגבשה בו החלטה חריגה: לעבור אל המגמה העיונית, אל עולם המילים, רעיון שכבר בער בו מתחת לפני השטח. מנהל בית הספר באותם ימים, אברהם בר-עם, דחה אותו בנחרצות. בעיניו לא הייתה כל אפשרות למעבר כזה; החלוקה בין "חזקים וחכמים" לבין "פחות" הייתה, לכאורה סופית ושלמה הוצב בבירור בצד הלא נכון שלה.

אלא שדווקא הסירוב הזה הוליד רגע של התעקשות ייחודית וסירוב ברור של לא להישבר. הילד שיצא מחדר המנהל לא חזר לכיתתו ואף לא הלך לביתו, אלא "הלך לקנוסה". דהיינו, הוא התיישב במסדרון מול הדלת, עם תיקו לצדו ונשאר יושב שם שלושה ימי לימוד רצופים. הייתה זו נוכחות שקטה אך בלתי ניתנת להתעלמות.

ממש במקרה, ביום השלישי ל"שביתה" חלף במקום מפקח מטעם משרד החינוך, ששאל לפשר המחזה החריג. לבקשתו, נשמע גם קולו של התלמיד שלמה עצמו. בשיחה עם המפקח ועם מנהל בית הספר שלמה לא ביקש הנחות, אלא הציע עסקה: לקחת על עצמו את מלוא האחריות ולהתחייב שאם לא יעמוד בדרישות המגמה העיונית, יחזור שנה לאחור.

הניסוי הזה, שנולד מתוך עמידה עיקשת במסדרון, הצליח.

עד סוף אותה שנת לימודים הצליח שלמה להשתלב היטב בכיתה העיונית. כי הרי מקצועות כמו היסטוריה, תנ״ך, חיבור וספרות כבר היו קרובים לליבו, כמעט ביתיים עבורו ואילו במתמטיקה מצא את עצמו דווקא בעמדת יתרון מפתיעה, שכן מגמת החשמל שבה למד קודם התקדמה בחומר מעבר לזו העיונית.

כך, בתוך מערכת שהגדירה אותו מראש כמי שאינו מתאים, הצליח לשרטט לעצמו מסלול אחר, כזה שנולד פחות מכישרון מוכר ויותר מנחישות שלא הסכימה להידחות.

מן השוליים אל הקול: הנער שהפך למנהיג מרדן

עם השתלבותו של שלמה אברמוביץ בבית הספר התיכון, החל להיווצר סביבו מרחב חדש, כזה שאִפשר לו, לא רק להישמע אלא גם להשמיע.

תחילה כתב בעיתון בית הספר, ולאחר זמן קצר מצא את עצמו בעמדת העורך, אחראי על הקול הקולקטיבי של בני גילו. במקביל, נבחר לוועד התלמידים, ובכך פרץ מתוך מעגל האנונימיות אל מרכז הבמה, אל האפשרות להנהיג ולהשפיע.

אך הנהגתו לא הייתה רק נוחה או ממושמעת. היא נשאה אופי מרדני, כזה שמערער על המובן מאליו. באחד הרגעים המכוננים ארגן הפגנה נגד גביית שכר לימוד בתיכון, דווקא בתוך מערכת שחוק חינוך חובה אמור היה להגן עליה. ההפגנה התקיימה סמוך למועצת קריית ים של אותם ימים, גוף שעתיד להפוך לעיר, ונשאה תוצאה ממשית: ביטול הדרישה לתשלום שכר הלימוד בתיכון.

במקביל, היה שלמה פעיל בתנועת הנוער העובד, ואף יצא לקורס מדצ"ים, צעד נוסף במסלול של לקיחת אחריות והובלה.

בתוך כל אלה, נדמה היה כי הוא לא רק משתלב אלא נפתח, מתרחב, פורח. הילד שהלך פעם לבדו בין הדיונות, שקולו נבלע ברוח ובחול, מצא לפתע את מקומו כמי שמסוגל לעצב מציאות ולא רק לשרוד בתוכה.

בין מנרה לשדות הקרב: הגוף שנשבר והנחישות שלא

את שירותו הצבאי עשה שלמה אברמוביץ במסגרת הנח״ל, מחזור ס״ה שיועד לקיבוץ מנרה, אחד מאותם מסלולים שבהם אידיאל ההתיישבות שזור בשירות קרבי.

כמו רבים מבני המחזור, גם הוא היה חלק מאותה עתודה שקטה שממנה נבחרו לוחמים ליחידות הצנחנים, והוא אכן נשלף לקורס מ״כים, צעד ראשון במסלול של פיקוד.

אלא ששם, ברגע שאמור היה לסמן עליה, הגיע השבר: במהלך צניחה נפצע באורח קשה, קרסולו התרסק וגופו בן העשרים, נעצר בבת אחת. בשנת 1977 עבר סדרת ניתוחים, חוויה פיזית ונפשית שלא הותירה מקום לאשליות.

אך גם כאן, כמו בתחנות קודמות בחייו, לא קיבל את הגבול שהוצב לו. מתוך מאבק עיקש העלה מחדש את הפרופיל הרפואי, וחזר לשרת בחיל הצנחנים, כאילו הגוף אינו אלא עוד מכשול שיש לנהל מולו משא ומתן.
בהמשך השתתף במבצע ליטני ולוחם במלחמת לבנון, שם הפך המאבק האישי לחלק ממערכה רחבה יותר. בין שדות הצפון והגבול המתוח, התגלמה שוב אותה תנועה פנימית שמלווה אותו מילדות: היכולת להישבר, אך לא להישאר שבור.

סיפור אהבה שנכתב בהתמדה ובמילים

מלי, אשת חיקו הנצחית של שלמה, נכנסה לחייו עוד בימי הלימודים בתיכון רודמן, כשהייתה בת חמש עשרה בלבד. היא הייתה תלמידת כיתה ט' והוא בן שבע עשרה תלמיד כיתה י״א.

באחד מימי הקיץ על חוף הים הבחין בה, והיא נצרבה בו מיד כאחת הבחורות היפות ביותר שראה מימיו. אלא שהדרך אל ליבה לא הייתה קצרה או מובנת מאליה.

במשך שנה שלמה חיזר אחריה בעקשנות, כתב לה שירים רבים, כמעט כאילו ניסה לבנות גשר של מילים אל מקום שלא נפתח בקלות. הוא עצמו מעיד בפשטות כמעט אכזרית על הפער כפי שראה אותו אז: הוא, "מכוער", והיא, יפהפייה של ממש, תיאור שלא נסדק בעיניו אפילו עם חלוף השנים. ביניהם נטבע כינוי חצי משועשע וחצי כואב לאותה תקופה: "היפה והחיה".

אך מאחורי ההומור הסתתרה הכרה עמוקה יותר. בעיניו, מלי היא הכותבת הטובה ביותר שפגש בחייו, מי שהמילים אצלה אינן רק אמצעי אלא מהות. לימים היא הפכה לעורכת הלשונית בעיתון "כל הקריות", וזאת לאחר שסיימה לימודי לשון ומזרח תיכון באוניברסיטת חיפה.

גם השירות הצבאי לא הקל על הקשר ביניהם: היא שירתה ביחידת 8200 והוא בצנחנים, לכן הפערים בלוחות הזמנים הפכו את המפגשים לנדירים, כמעט בלתי אפשריים. דווקא מתוך הקושי הזה קיבלו החלטה חדה וברורה. הם בחרו שלא להמתין עוד, ונישאו כשמלי הייתה בת תשע עשרה ושלמה בן עשרים ואחת, כאילו הבינו כבר אז שהאהבה שלהם נועדה להתקיים בתנאים נוחים יותר ולהיבנות ללא המרחק, הזמן והסיכוי למפגשים נדירים.

בית שנבנה מזמן, ומשפחה שנשארה קרוב

לאחר שנישאו החלו את דרכם בדירה שכורה, צנועה במידותיה אך גדושה בהבטחות של התחלה.

עם השנים, כמו מתוך תנועה שקטה אך נחושה של חיים המתעקשים להתייצב, השתקעו בקריית חיים. במעונם הנוכחי, בבית רחב ידיים, בו הם מתגוררים כבר 32 שנה.

זהו בית שספג לתוכו את קולות הילדות של ילדיהם, את רחשי היומיום ואת השכבות הדקות של הזמן אשר הצטברו בין קירותיו. לא רק קורת גג, אלא מרחב שבו נרקמו חייהם, בין זיכרונות קטנים וגדולים, בין עבר שהלך ונבנה לבין הווה הממשיך להיאחז במקום, כאילו הבית עצמו שומר עבורם את מה שאי אפשר עוד לשחזר מחוץ לו.

למלי ושלמה אברמוביץ נולדו שלושה ילדים. כמו בתנועה כמעט מעגלית של חיים המבקשים תיקון, שלושתם בחרו להישאר קרובים. ממש קרובים: כולם מתגוררים כיום בטווח של כ־700 מטר מבית הוריהם בקריית חיים, כל אחד בכיוון אחר, אך כולם בתוך אותו רדיוס של שייכות.

דנה, בת ארבעים, אם לשניים, היא מעצבת גרפית ויוצרת דיגיטלית, העוסקת גם בקמפיינים בעולם המקוון. ירון, בן שלושים וחמש, נשוי, פועל בתחום קידום הרשתות החברתיות, מרחב שבו נבנים קשרים חדשים מסוג אחר. הצעיר מבין שלושתם, נועם, בן עשרים ושבע, עובד בחברת Check Point.

בין המסכים, הקמפיינים והקוד, מתקיימת משפחה שהמרחק הפיזי בה כמעט אינו קיים, כאילו מתוך עברם של הורי הוריהם עבר של פיזור מאבק ונדודים, נולדה בחירה מודעת להישאר קרובים, לא רק במפה אלא גם בלב.

בית שמכיל עולם ובין קירותיו נאספת המשפחה

בקריית חיים, בבית בין שתי קומות שנבנה בשכבות של חיים, מתגוררים מלי ושלמה במרחב המספר את סיפורם לא פחות ממילותיהם.

בקומה הראשונה גדלו הילדים, בין חדרים שספגו צחוק, ריבים וזיכרונות ילדות שנשארו תלויים באוויר, ואילו בקומה השנייה מתרכזים חיי ההווה: המטבח, הסלון ומרחב ההורים, כמו לב פועם הממשיך להזין את הבית כולו.

שלמה מתאר את ביתו בפשטות כ"בית נהדר", אך מאחורי מילותיו מסתתרת מציאות של מרחב גדול ונדיב, הכולל גם ממ״ד שהפך בעת האחרונה למוקד של התכנסות משפחתית. לאחרונה, בעת המלחמה, ברגעים של אי-ודאות וכאוס לאומי, נאספו כל בני המשפחה תחת קורת הגג הזאת, כשהממ״ד מתפקד כעוטף מכיל, מחבק ומגן, מעין רחם מאולתר בתוך המציאות הסוערת אשר בקריות.

ובמקביל, בחוץ, בגינה רחבת הידיים, המשיכו הנכדים להתרוצץ ולשחק, כאילו הזמן עצמו מלכת ומתעקש לשמור על שגרה של ילדות בתוך עולם שמבקש שוב ושוב להיסדק.

החדר שבו המחשבות מקבלות צורה

מבין חללי הבית, ישנו מקום אחד שבו שלמה שב ומתכנס אל עצמו, כמו אל מקור בלתי נדלה של תנועה פנימית: חדר העבודה.

שם, בין מחשב לציוד הקלטה, מתהווים ונרקמים מאמריו, מחקריו, ספריו ושיריו, כאילו הקירות עצמם ספוגים בריכוז ובשקט הדרוש ליצירה. הוא מרבה לשהות בו, שב ומלטש רעיונות הנולדים מתוך מחשבתו הבלתי פוסקת, כמעט קדחתנית ומעניק להם גוף ומילים.

צג המחשב, רחב במיוחד, נפתח לפניו כמרחב כפול של התבוננות, כזה המאפשר לו לנוע בו זמנית בין מלל לתמונה, בין מחשבה מופשטת לייצוג חזותי ולהפוך את הרגע החולף לטקסט שניתן לאחוז בו.

היכולת ללכוד תנועה ולעגן זמן בפריים אחד

לצד פרי עטו השופע, הצטרפה בשנים האחרונות שכבה חדשה לעולמו של שלמה: המבט המצולם. לא כהסחת דעת מן הכתיבה, אלא כהמשך טבעי שלה, כמעט לחישה חזותית של אותו קול פנימי המבקש ללכוד רגע לפני שיחלוף.

הדבר הינו כהמשך טבעי של מבטו המתבונן, המבקש ללכוד תנועה רגעית ולהפוך אותה לעדות. הוא יוצר סדרות רחבות היקף של אלפי צילומים הנרקמים לכדי רצף כמעט כוריאוגרפי, כאשר רובם עוסקים במחול ובתנועה, כאילו ביקש להקפיא את מה שבמהותו חמקמק הינו.

את עיקר עדשתו הפנה אל רקדני "להקת המחול הקיבוצית", שם מצא את המתח המדויק שבין גוף למרחב, בין שליטה לשחרור.

אף שהציוד שברשותו בסיסי, והצילום נעשה באמצעות טלפון נייד, הרי שהתוצאות מפתיעות בעוצמתן, לעיתים אף מרהיבות, ומעידות כי אין מדובר רק בטכנולוגיה אלא בעין רגישה במיוחד, היודעת לזהות את הרגע שבו התנועה הופכת לסיפור.

מפגש שנצרב בצבע: כבשה אחת וזיכרון מתמשך

את האמן מנשה קדישמן, פגש שלמה באירוע לכבוד ספרו "ריקליס", מפגש שהחל כרגע חברתי והפך במהרה לחיבור אנושי ואינטלקטואלי מפתיע בעומקו.

בין השניים נרקמה קרבה כמעט מיידית, כזו שהולידה אף מחשבה משותפת על יצירת ספר שיעסוק בחייו של קדישמן עצמו. אך כמו לא אחת בחייהם של יוצרים, המציאות הקדימה את התכנון והרעיון נותר בגדר אפשרות שלא התממשה.

אף על פי כן, משהו מן החיבור הזה התגלם במחווה מוחשית: קדישמן העניק לשלמה ציור של… כבשה, מלווה בהקדשה אישית, אינטימית במיוחד.

אצל קדישמן, הכבשה אינה רק דימוי אלא זיכרון חי שהפך לשפה אמנותית שלמה, נטועה בשנות נעוריו כרועה צאן בקיבוץ מעיין ברוך במסגרת שירותו בנח"ל. בעבודותיו היא מתגלמת כישות מובחנת, כמעט דיוקן, שבאמצעותו הוא בחן שאלות של יופי, קיום וזמן חולף.

חיבורו של מנשה קדישמן לטבע הינו בעל נופך ארצישראלי מובהק, אשר הגיע לשיאו בשנת 1978, בעת שהציג בביאנלה בוונציה מיצג שכלל כבשים חיות. היה זה ניסיון לפרוץ את גבולות האמנות ולהכניס אל חלל התצוגה את פעימת החיים עצמם.

בתוך כל אלה, הציור שהעניק לשלמה אינו רק מתנה, אלא עדות לקשר נדיר בין שני יוצרים, רגע קטן שבו אמנות וזיכרון נפגשו והותירו סימן שנשאר.

הגן שבו הזיכרון מצמיח עתיד

כמו חדר עבודתו, גם הגינה שבביתו של שלמה היא מרחב של התכנסות, אך בניגוד לקירות הסוגרים הרי שכאן נפתח הזיכרון אל האור.

בין המקום, האדמה והצמחים, נוכחת דמותו של סבו, אליעזר אשכנזי שהיה אביה של אימו. זהו האיש אשר הותיר בו חותם עמוק יותר מכל שיעור אחר.

סבא אליעזר שימש כגנן באחוזת משפחת אילין, ששכנה בשכונת אחוזה בחיפה, ובתוך שגרת עבודתו הצנועה התגלמה מעין אצילות שקטה. עבור נכדו, היה דמות של מסירות נטולת הצהרות, של יופי הנובע מעמל כפיים מדויק וסבלני, כזה שאינו מבקש הכרה אך מותיר חותם עמוק.

הוא היה סב אוהב, נוכח בדרכו המאופקת, אך נשא עמו גם עבר שלא ניתן להקהותו. בשנות המלחמה, במחנות כפייה ברומניה תחת שלטון הנאצים הוא נפגע באכזריות רבה. קצין נאצי, חסר רחמים נבזי ואלים, בשתי ידיו מחץ את פני אליעזר במכות, עד שעור התוף נקרע והוא איבד את שמיעתו.

מאז, נדמה היה כי חייו מתנהלים במתח הדק שבין שקט נכפה לבין שקט נבחר, בין זיכרון שאין לו קול לבין יופי הממשיך לצמוח מן האדמה חרף הכל.

בכל זאת, לא הכאב הוא שנצרב בזיכרונו של הילד שלמה, אלא דווקא היכולת הנדירה של סבא אליעזר להשיב רעה בטוב, להתעקש על מבט שאינו נכנע לכעס. המוטו של הסב היה "על הרע השב בטוב".

כבר בהיותו ילד בן שבע טיפל שלמה בסבו במסירות, ואח"כ במיוחד בשנותיו האחרונות כאשר מחלה קשה הלכה וכיווצה את גופו. כך נטמעה בשלמה תפיסת עולם המבקשת לראות אור גם במקום שבו נדמה שאין.

כיום, כשהוא פוסע בגינתו, נדמה כי אותה מורשת ממשיכה לנבוט: לקראת האביב מתכנן שלמה לחדש, לשתול עצים וצמחים, ואף להסב חלק בלתי סגור במרחב הגן לכדי חדר עבודה נוסף, מעין גשר בין אדמה למחשבה.

בינתיים, בין העלים והאדמה, ניצבות עבודות הקרמיקה של אימו, זכרה לברכה, כמו עדות שקטה לכך שהזיכרון, כמו הגן עצמו, אינו חדל לצמוח.

בין תעודות לרחוב: האיש שידע את השכונה מבפנים

לאחר שחרורו מצה״ל פנה שלמה אברמוביץ אל תחנה אזרחית ראשונה. לא במשרד אלא במתנ״ס מקומי, ביקש לעצמו תפקיד של רכז נוער ומדריך "חבורות רחוב שפרינצק", מן השכונות הקשות  אך המוכרות לו עד כאב.

אלה לא היו עבורו "קהלים מורכבים" במובן התיאורטי, שכן הוא הכיר את המשפחות, את הרחובות, את השפה הבלתי כתובה של הילדים והנערים, שהיו צעירים רק במעט מאותם חברים שאיתם חלק עבר משותף.

אך המערכת דרשה את מה שאין לו: שנות ותק ותואר ראשון. לראיון הקבלה הגיע שלמה עם תוכנית עבודה סדורה ומפורטת, כזו שהצליחה לעורר התלהבות מיידית בקרב היושבים מולו, עד לרגע שבו התבקש להציג ולהראות את ההוכחות הפורמליות, הדיפלומות והמסמכים. כשנאלץ להודות שאין בידיו דבר מכל אלה, התהפכה האווירה.

הכעס היה מיידי, כמעט עקרוני. בתוך המתח הזה השיב להם בשאלה פשוטה וחדה: מה חשוב יותר, מי שגדל בתוך השכונה ומכיר אותה מבפנים, או מי שמחזיק רק בתעודות? תשובתו לא שכנעה באותו רגע, והוא סולק. אלא שהסיפור לא הסתיים שם. למחרת, כמעט ככניעה שקטה להיגיון אחר, התקשרה מזכירת המתנ״ס והודיעה לו כי התקבל לעבודה.

במשך שלוש שנים שימש כרכז נוער ומדריך חבורות רחוב, כאשר הוא חוזר, יום אחר יום, אל המקומות שמהם צמח, אך הפעם מתוך תפקיד של הכוונה ולא של הישרדות.

במקביל, החל לכתוב במקומון "הד הקריות", שהיה אז המקומון היחיד בישראל ובכך נפתח בפניו נתיב נוסף, מילולי, לעיבוד אותה מציאות.

גם שם, כמו במתנ״ס, ביקשו ממנו להציג עבודות ניסיון, דרישה שהמשיכה להציב מולו את אותו מתח מתמיד בין חיים שנחוו לבין הצורך להוכיח אותם על הנייר.

צעיר במערכת סוערת: בין יוזמה אישית למהפכת המקומונים

כאמור, אל המקומון "הד הקריות" התקבל שלמה ללא כל ניסיון קודם, אך בתוך כחצי שנה בלבד ככתב כבר מצא את עצמו בעמדת סגן עורך, תפקיד שבו נשא במשך שלוש שנים, כאילו למד את המלאכה מבפנים תוך כדי תנועה.

בשנת 1983 נסדקה המערכת כולה: מרד פנימי הוביל להתפטרותם או לפיטוריהם של 25 אנשי מערכת, והותיר אחריו חלל מקצועי ואנושי כאחד. מתוך הרגע הטעון הזה עלתה יוזמה להקמת עיתון מתחרה במתכונת קואופרטיבית, כאשר שלמה הוא זה שהציע שותפות לנוני מוזס, במסגרתה הוא יחזיק ב-60% מהמיזם ואילו הכתבים ב-40%.

אלא שנוני מוזס בחר לבסוף לקחת על עצמו את מלוא המשימה והבעלות, מהלך שהפך את אברמוביץ להיות שכיר במסגרת "ידיעות אחרונות".

בתוך מארג העיתונות המקומית המתהווה כתב ופעל ב"כל הקריות", בעיתון "כל חיפה" שלימים הפך ל"ידיעות המפרץ" וברקע גם "כל העמק והגליל" ו"כל הצפון גליל מערבי". במשך שלוש שנים שימש כעורך "כל הקריות", ובגיל 24 בלבד כבר עמד בראש מערכת של כ 40 עובדים, נושא על כתפיו הצעירות אחריות רחבה, כמעט חריגה לגילו, לעיצוב קולה של קהילה שלמה.

השנים המעצבות ב"כותרת ראשית" וב־ידיעות אחרונות

את דרכו המקצועית הידועה החל בשבועון "כותרת ראשית", אך היה זה ב"ידיעות אחרונות" שבו התעצב קולו הייחודי. שם, בין מסדרונות המערכת והדיווחים הדחופים של היומיום, הפך לעיתונאי חוקר מן הסוג שהמוניטין שלו מקדים את הופעתו, כמעט כצל מיתולוגי המלווה את השם עוד בטרם נכתב.

במשך קרוב לעשרים שנה כתב במוספים "7 ימים" ו"המוסף לשבת", שתי זירות שהיו אז לב ליבה של העיתונות. שני מרחבים עיתונאיים שכבר כמעט נשכחו. כאלה, שבהם עוד התקיימה אפשרות של עיתונות ארוכה, איטית ומעמיקה, כזו שאינה נכנעת לדחיפות הרגע אלא מבקשת להתבונן בו לאורך זמן.

הוא לא כתב כדי למלא עמודים. הוא כתב כדי לפרק מערכות.

ב־1996 קיבל את "אות אמיתי" – פרס המוענק על ידי עמותת אומ"ץ (אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי), לאנשים שבלטו במאבקם לשחיתות או לטוהר המידות, פרס שניתן לאברמוביץ לא רק על הישג ספציפי אלא על דפוס פעולה, חשיפות של מחדלים ושחיתויות, אומץ עיתונאי נדיר ודבקות בעקרון של דיווח ללא מורא.

כידוע, דילמת העיתונאי החוקר נוכחת תמיד: הוא נדרש לחשוף אמת נסתרת, אך בו בזמן להישמר מפני עיצובה. זהו איזון עדין בין דחיפות הגילוי לבין אחריות הדיוק, בין הצורך לטלטל את המציאות לבין החובה שלא לעוותה.

ארכיטקטורה של חשיפה של פרשות, תחקירים, ומרדף אחר סיפור גדול

רשימת התחקירים של אברמוביץ אינה רק ארוכה, היא גם מגוונת באופן חריג, כאילו כל נושא שבו נגע היה שער לעולם אחר:

• הוא עסק בפרשת הפל קל, כשנה לפני אסון ורסאי ובכך הציב סימן שאלה מוקדם על מנגנוני בטיחות רופפים.
• הוא חקר את "פרשת השב"כ הקטנה" בלבנון, אזור שבו אמת ושקר נוטים להתערבב עד כדי בלתי הבחנה.
• הוא שב אל סיפורה של הספינה אגוז, ואל מותו של איש המוסד חיים צרפתי, סיפור שבו גבורה ושבר כרוכים זה בזה.
• הוא הקדיש ארבע שנות עבודה לתחקיר על הפנסיות הגרמניות, סדרת מאמרים שהפכה למסע בירוקרטי היסטורי חוצה גבולות.
• הוא חשף דליפה של מים רדיואקטיביים מהכור בדימונה אל המכתש הקטן, תחקיר שנגע בפחדים הקמאיים ביותר של חברה מודרנית.
• אברמוביץ פרסם סדרה בת 12 מאמרים על ניסיונות חדירת המאפיה הרוסית לישראל, והצביע על תהליכים גלובליים שמתחילים להכות שורש מקומי.
• גם מחוץ לישראל פעל: הוא חשף את הקרינה בשכונת ביילמר באמסטרדם לאחר התרסקות מטוס אל על, ועסק בפרשת מנתח המוח היוגוסלבי וינקו דולנס, סיפור שנע בין רפואה, מוסר וכוח.
  
  זה לא היה רק מגוון נושאים. זו הייתה שיטה.
  
  אברמוביץ חיפש מקומות שבהם המציאות מתפרקת, ושם בחר להישאר.
  
  התחקיר "חרפה", שפורסם במוסף "7 ימים", עסק בתנאי החיים באתרי הקרוונים של עולים מחבר העמים ומאתיופיה.
  
  אבל כאן התרחש דבר נדיר.
  
  הכתבה לא הסתיימה בקריאה בלבד, אלא היא הפכה לפעולה. בעקבותיה הוקמו מועדוניות לילדים, ובהמשך נוסדה התנועה החברתית "אח-שב". לאחר רצח יצחק רבין, הפכה היוזמה לתנועה רחבה יותר, "ציונות 2000".
  
  עיתונאים רבים מקווים להשפיע. מעטים מצליחים למדוד את ההשפעה בזמן אמת.

מעבר למערכת: ייעוץ, הקלטות, והדהוד פוליטי

לאחר פרישתו מהעיתון עבר אברמוביץ לעולם הייעוץ התקשורתי, וכיום הוא עובד עם גופים מרכזיים, בהם חברת החשמל וחברת התרופות תרו.

אך גם כאן, הסיפור לא נרגע.

בשנת 2004 השיג הקלטה שבה נשמע השר יוסף פריצקי, מביע נכונות למצוא חומר מפליל על עמיתו אברהם פורז. ההקלטה נחשפה על ידי איילה חסון, והובילה להדחתו של פריצקי ביוזמת טומי לפיד.

גם מחוץ לעיתונות, אברמוביץ ממשיך לייצר מציאות.

המשורר חוזר – בין נתן זך לבין מדפים רבי המכר

במקביל לכל אלה, הכתיבה הספרותית הלכה ותפסה מקום מרכזי.

הוא זכה בפרס על שם רחל המשוררת על ספרו "שגיאות כתיבה", ספר שמרמז כבר בכותרתו על יחס מורכב לשפה ולדיוק.

ספרו "נחיתה קשה" נערך על ידי נתן זך, שותפות ספרותית שהעניקה לעבודתו עומק נוסף.

אך אברמוביץ לא הסתפק בשירה. הוא פנה לביוגרפיה, להיסטוריה, ולכתיבה תיעודית רחבת היקף.

ספרו על משולם ריקליס הפך לרב מכר ותורגם לאנגלית.
"היומן הגנוז ממחנה הריכוז ג'אדו" זכה להכרה ממלכתית, הוכנס לתוכניות לימוד, וזיכה אותו בפרס ראש הממשלה לחקר קהילות ישראל.
"מעגלים" הגיע לארבע מהדורות וזכה לקבלת פנים רשמית בביתו של נשיא המדינה, יצחק הרצוג.

ספריו נעים בין זיכרון אישי להיסטוריה קולקטיבית, בין שואה לכלכלה, בין משפחה לאידאולוגיה.

בין מים לשמיים: המתח שמוליד שירה

כאמור, את שירו ​​הראשון כתב אברמוביץ בהיותו בן 10 בלבד, וכידוע שיר זה זכה במקום הראשון בתחרות הכישרונות של בית הספר היסודי "עלומים" בקרית ים. לימים, נתן זך שערך את הספר "נחיתה קשה" אמר: "רק עבור השיר הזה לבדו, שווה היה שתבוא אל העולם".

ספרו של שלמה אברמוביץ, "נחיתה קשה", נפרש כעדות דקה ומדויקת לפיצול פנימי המתקיים ביוצר בין שני עולמות כתיבה מנוגדים כמעט במהותם.

מצד אחד ניצבת הכתיבה היומיומית, זו שממנה הוא מתפרנס, כתיבה זורמת, הכרחית, דמוית מים הנעים בערוצים ידועים וממלאים צורך קיומי ומנגד, הכתיבה הפיוטית, הנדירה והכנה, זו שאינה כפופה לחוקי תועלת אלא מרחפת כבשמיים, קלה, חופשית, כמעט חסרת משקל.

במרחב המתוח שבין שני הקטבים הללו, נרקמת שירה לירית אישית מאוד, רוויית רגש אך מאופקת, כזו המצליחה להכיל בתוכה זיכרונות, נופי ילדות ופנימיות מהורהרת, מבלי להיגרר לעודפות. זהו קול שנע בין קרקע לשמיים, בין הישרדות ליופי, ובדיוק במתח הזה מתגלה עוצמתו.

בין עוגת גבינה לחלום גדול – ג. יפית אישה שעיצבה אימפריה

רשימת ספריו ארוכה ומגוונת וספריו הינם ספרים כארכיון חי. משירה ("שגיאות כתיבה", "נחיתה קשה"), דרך סיפורי חיים ("אהבה ללא תנאי", "חיי זכרונות"), ועד ביוגרפיות וחקירות היסטוריות ("מיוסף עד יוסף", "הסוד המתוק", "ריקליס") ועוד.

יש בהם גם ספרים על כדורגל, על תעשייה, על משפחות ואפילו ספר ילדים אינטראקטיבי. זה אינו גיוון מקרי. זהו ניסיון עקבי ללכוד את החיים מכל זווית אפשרית.

סיפורה של יפית גרינברג, כפי שהוא נפרש בין דפי הספר "ג. יפית" מאת שלמה אברמוביץ, נקרא ככרוניקה עדינה ומטלטלת של ילדות, שאפתנות ועקשנות כמעט פיוטית: ילדה בת שלוש עשרה, המדמיינת דוכן קטן עם ספרים וצלוחית עוגת גבינה, הופכת לאישה שבגיל שישים ושלוש רוכשת את רשת סטימצקי ומעצבת מחדש את מפת התרבות העסקית בישראל.

זהו לא רק סיפור הצלחה, אלא זהו מסע פנימי הצפוף ברגעים של ספק, ביקורת ולעיתים של בדידות, אשר מתכנסים לכדי קול נשי ברור, נחוש ולא מתנצל.

דרך תחנות חייה נרקם נרטיב שבו חסרונות מתגלים כחומרי גלם לכוח, ופחדים הופכים לאבני דרך בבניית זהות.

הספר, המבוסס על שיחות אישיות אינטימיות, אינו מציע רק נוסחאות להצלחה, אלא מזמין את הקורא להקשיב להדהוד העמוק שבין חלום ילדות לבין מימושו בעולם קשוח ותחרותי, ולהעז להאמין שגם בתוך המציאות היומיומית ביותר מסתתרת האפשרות לפרוץ קדימה.

חבורת בורשצ'וב והאמת שנחשפה מאוחר מדי

אחד הפרקים יוצאי הדופן בעבודתו החל דווקא בפוסט בפייסבוק. במהלך עבודה על סיפור אהבתם הטראגי של יהושע צוקר ונוסיה צימט, החל תחקיר בינלאומי שהתפשט לתשע שפות ול־27 מדינות.

כך נחשף סיפורה של חבורת בורשצ'וב.

מדובר אודות 16 פרטיזנים, בהם אישה בהריון, שנלחמו במשך כארבע שעות נגד כוח גרמני של כ־1,600 חיילים, טנקים ושריוניות. הם הצליחו לפגוע בטנק ולהרוג עשרות חיילים, אך לבסוף בחרו להתאבד כדי לא להסגיר את מקום מחבואם של יהודים שהסתתרו ביער.

הסיפור הפך לסרט התיעודי "תמונה דור 3", בבימויה של עמליה מרגולין, והוגדר כמחקר שואה ראשון מסוגו. זהו רגע שבו עיתונות, טכנולוגיה וזיכרון היסטורי נפגשים, לא בארכיון, אלא בזמן אמת.

סיכום פתוח: בין תחקיר לשיר, על אדם שלא הפסיק לשאול

שלמה אברמוביץ הוא דמות שקשה לסכם.

הוא עיתונאי שחשף מחדלים, אך גם התמודד עם גבולות החשיפה.
הוא סופר שכתב על אחרים, אך למעשה כתב שוב ושוב גם על עצמו.
הוא משורר שנשאר נאמן לשפה, גם כשהמציאות דרשה ממנו להיות חד יותר.

בסופו של דבר, זהו סיפור על אדם שלא חדל לשאול, גם כאשר השאלות עצמן חדלו מזמן להבטיח תשובה ברורה.

ולא פחות מכך, זהו גם סיפור על מי שלא חדל לכתוב את התשובות, גם כשהיו חלקיות, גם כשהן הסתתרו בערפל דק, כמעט בלתי ניתן לאחיזה, ובעיקר דווקא כאשר נדמה היה שהן חיוניות יותר מכל.