לאה פופר – חוויה של אתנוגרפיה, תרבות ואמנות המחברת בין אנשים

בין הגבעות הירוקות של בת־שלמה נולדה וגדלה לאה פופר. המושבה ממוקמת בשולי הכרמל, נמצאת בסמוך לזיכרון יעקב ומתאפיינת בנוף חקלאי פסטורלי הכולל מטעים, חורש טבעי וקרבה להר חורשן.

כבר בילדותה היטיבה לאה להקשיב לשקט שמסביבה, להרחיב את המבט אל המרחב הפתוח ולהקשיב לניגון האדמה.

אביה, זכרו לברכה, היה האיש שחרט בליבה שלוש אבני יסוד אשר הפכו לדרך חיים: כבוד לאדמה, קדושת העבודה ויושר פנימי שאינו מתפשר.

אומנות והתגשמות חלומות

האמנות נכנסה לחייה בגיל צעיר. ציור, טקסטיל וחוטי צבע שנטוו בידיה היו עבורה לא רק מלאכה אלא שפה שלמה. מאִמה, תיבדל לחיים ארוכים, ירשה את היכולת להפוך פיסות בד פשוטות ליצירות רקומות ולעולם של יופי. מתנת ה"ידיים הטובות", אותן "ידי הזהב", עברו אליה כירושה חיה.

חלומה הגדול היה ללמד אמנות, לבנות לתלמידיה חדרי חומרים מלאי השראה.

החלום הפך למציאות: פופר סיימה את לימודיה בסמינר אורנים, המשיכה לתואר ראשון בחינוך ואמנות יצירה, ובמשך עשור עסקה בתחום הטקסטיל, שם זכתה בפרסים בינלאומיים והוכרה כאומנית חדשנית. בהמשך השלימה תואר שני, התמחתה בהערכה אמנותית בבתי מכירות יוקרתיים. היא פרסמה מאמרים, הרצתה ולימדה בשנקר ובמכללות שונות ואף קיימה סדרות של הרצאות במוזאונים.

ספרים ותוכנית רדיו

שני ספרים נולדו מכתיבתה: האחד אודות האומנית רוז’י בן יוסף ומפעל הרקמה שלה, והשני על אומנית הקרמיקה יהודית מאייר.

יחד עם שמירה אימבר וריקה בר־סלע יצרה סדרת רדיו בשם "גן נעול". גם לימודי דוקטורט החלה, לצד הסמכה כמורת דרך בישראל והכשרה בהדרכת טיולים בחו"ל.

היא פותחת את דלתות העולם דרך אמנות ודרך אתנוגרפיה ומובילה למסע בין תרבויות, צבעים וסיפורים.

בין אדמת הילדות לבין האופקים הרחוקים

כיום פופר משלבת בין מחקר, אמנות ודרך. היא מובילה טיולי אתנוגרפיה, אמנות ושימור מלאכות מסורתיות, בוחנת את המפגש שבין עבר להווה בישראל כמו גם באוזבקיסטן, קירגיסטן, באקו ולונדון הוויקטוריאנית.

בכל מסע ובכל יצירה שלה שזור חוט דקיק המחבר בין אדמת ילדותה לבין האופקים הרחוקים שאליהם נושאת אותה דרכה.

שורשים של תקווה

הוריה – משה ז"ל, רופא שיניים במקצועו, ואשתו פירחה, דבל"א, בת ה־95, נשאו עמם סיפור חיים יוצא דופן. שניהם ניצולי שואה מהונגריה, שנפשם הצמאה לתקווה ולאדמה חדשה מצאה מנוחה רגעית על סיפונה של אוניית מעפילים. שם, בין גלים ושברי חלומות, הם נפגשו לראשונה והכירו זה את זו.

עם עלייתם לארץ ישראל נקבע תחילה כי ישתכנו במושבה תרביח’א שבגליל, סמוך לגבול הלבנון. אך עד מהרה נשלחו השניים עם קבוצת עולים נוספים, יוצאי הונגריה ותימן, אל המושבה בת־שלמה, שם נדרשו להפוך לחקלאים, לשתול שורשים חדשים ולהפריח את אדמת הארץ.

לאה – הילדה מהכרמים: שיעורי חיים בין ענבים לטוליפים

כבר כילדה בת שבע ידעה לאה את ריחו של השחר בכרמים. היא פסעה לצד אביה בשדות, כש"מכנסי אתא" קצרים עליה ובארבע או חמש לפנות בוקר החלה שותלת, עוקרת, בוצרת עם אביה. זו לא הייתה מטלה, אלא גאווה. גאווה לסיים יום עבודה מפרך בידיים מוכתמות ענבים, לצדו של האב, שממנו למדה שלושה שיעורים לחיים: ערכה של האדמה; ערכה של העבודה בה אין פנאי, אין בזבוז זמן וגם אין לדבר סתם, אין בכך כל צורך; וערכו של היושר, שממנו אין לסטות.

מן האם קיבלה שיעור אחר: אהבת הגינה, הריח, הירק, הצמיחה ומלאכת יצירת כפיים. האב, שלא היה רק עובד אדמה אלא גם צייר מוכשר, הרבה לצייר פרחים – טוליפים, סחלבים, כאילו ביקש להנציח על בד את אותו יופי שראה בצמחי האדמה.

היה זה בית של ניצולי שואה, בית דל אמצעים, אך היא מעולם לא חשה ענייה. באותם ימים, לכולם לא היו מותרות ולכן דווקא כל דבר קטן הפך ליצירה. בגינת האם צמחו עגבניות, חצילים, ירקות עונתיים כך שתמיד נמצא מה להניח על שולחן האוכל גם כשכסף לא היה.

זו לא הייתה מסכנות, אלא תודעה אחרת: להבין שבחיים אין לבקש דבר מאיש, לא להלוות כסף, לא לחיות על תשלומים, "לחיות ממה שיש, לעבוד קשה, ולהישאר ישרה". אלו היו אבני היסוד שעליהם נבנתה דמותה.

העלבון שלא נשכח: ילדותה של לאה בין זיכרון יעקב לבת שלמה

כיום, על אף בגרותה והישגיה המרשימים, נושאת לאה בלבה צלקות ישנות מימי ילדותה בבית הספר "נילי" בזיכרון יעקב. רק שני ילדים-תלמידים יצאו אז מהמושבה בת שלמה אל בית הספר בזיכרון יעקב, לדרך של שבעה עד שמונה קילומטרים, אשר נעשתה ברגל או בטרמפ מזדמן.

כבר אז חשה לאה את הפערים החברתיים: אנשי זיכרון יעקב, בעלי האדמות וההון, לעומת "הפלאחים", כפי שנקראו אנשי בת שלמה, פועלים פשוטים חסרי אדמה. בבית הספר נתפסו ילדי בת שלמה כ"פחותים".

למרות כישרונה יוצא הדופן בציור, עבודותיה מעולם לא הוצגו שם; היא לא שובצה בהצגות בית הספר ומוריה לא חלקו לה אף לא מילה טובה אחת. "היינו הילדים של הפלאחים, לא של האיכרים" היא אומרת היום בכאב שעדיין מהדהד.

שנים אחר כך, כשהוצעו למכירה בתים ברחוב המייסדים בזיכרון יעקב, כבר כאישה נשואה, סירבה בתוקף לשוב למקום ולגור שם. העלבון הישן היה חזק מכל אבן או כתובת רחוב.

והיה גם רגע טעון במיוחד: לאה, שכבר סיימה תואר שני, הוזמנה להרצות בנושא "ביצי פאברז’ה" בפני קהל מקומי בזיכרון יעקב. באולם הופיעה לפתע מורתה מבית הספר היסודי. בתום ההרצאה ניגשה המורה אל אימא של לאה שהוזמנה אף היא לאירוע, כשהיא מתקשה להסתיר את תדהמתה ולחשה: "תראי מה יצא מהבת שלך!" האם, שעוד זכרה היטב את ימי ההשפלה ההם, לא השיבה מילה. השתיקה אמרה הכול.

הבית ליד המסילה: השנים שהאירו את דרכה של לאה

בניגוד לחוויותיה בבית הספר היסודי, מתארת לאה את שנותיה בבית הספר התיכון בבנימינה כתקופה מאירה ומעצבת. התיכון, המוכר בפי כולם כ"הבית ליד המסילה", הפך עבורה לאבן דרך משמעותית במסע חייה.

שם פגשה את דמותו של מורה לחיים: פנחס קרני, המורה לספרות, שידע להעניק לתלמידיו לא רק ידע אלא גם השראה. בכל יום שישי, כשהכיתה כולה ישבה דרוכה, היה מקריא בפניהם סיפורים מיוחדים, עמוסי מסרים על ערכים, מוסר וחיפוש אחר משמעות.

במיוחד נחרט בזיכרונה של לאה הספר "שלוש־עשרה מקטרות", ספר נוקב העוסק בשאלות של צדק, כוח ואשליה. ספר זה, שליווה אותה מאז, הפך לנר לרגליה, מעין מצפן פנימי שהאיר לה דרך גם הרבה מעבר לכותלי בית הספר.

ספרות מעשנת: שלוש־עשרה מקטרות

לפני כמאה שנה פרסם איליה ארנבורג, הסופר והעיתונאי היהודי־רוסי, את הספר "שלוש-עשרה מקטורות. זהו מחזור נובלות קצרות שבמרכז כל אחת מהן עומדת מקטרת אחרת. הדבר נשמע כמעט גימיק, אך למעשה מדובר ביצירה סאטירית נוקבת, המצליחה לחשוף את האבסורד שבחיי האדם והחברה.

בכל סיפור המקטרת משנה פנים: פעם היא חפץ קדוש של שבט אפריקאי, פעם הינה אביזר של נזיר אירופי, פעם סמל של מסחר ותאוות בצע ופעם עד אילם לאהבה ולקנאה.

המפורסמת שבין הנובלות היא "מקטרת שבט הגובולו", שבה פלישה של זר, אדם לבן, מובילה את השבט להתכנסות טקסית ולגזר דין של נקמה. הסיפור הזה, כמו יתר הסיפורים שבספר, אינו רק עלילה אקזוטית אלא אלגוריה עוקצנית על קולוניאליזם, צדק ומוסר.

הספר תורגם לעברית בשנת 1949 בידי אליעזר כרמי ומאז כמעט ונעלם מן המדפים, אך נשאר פריט נחשק לאספנים. מי שייתקל בו ימצא טקסט חד, משעשע ומריר גם יחד, המצליח להראות כיצד מתחת לכל תחפושת תרבותית האנושות מתנהלת לפי אותם דחפים ותשוקות.

ארנבורג מזכיר לנו: בין אם המקטרת בידי נזיר או בידי לוחם, הרי שהעשן מעלה תמיד את אותן שאלות: על צדק, על כוח ועל אשליה.

מהפוליסה שלא נמכרה- אל סוודר שזכה בפרס בינלאומי

כשהייתה לאה עדיין סטודנטית צעירה בסמינר אורנים, היא חיפשה לעצמה פרנסה זמנית ומצאה אותה במכירת ביטוחי רכב. באחד הימים נקרתה בדרכה הזדמנות שלא שיערה לאן תוביל: גבר אדיב וחביב שלו ניסתה למכור פוליסה.

הוא אמנם לא רכש ביטוח, אבל רכש את ליבה. החברות ביניהם פרחה ולימים הפכה לנישואין שמכוחם נולדו והניבו שני בנים, אנשים טובים ונפלאים, הממלאים את חייהם באור.

עשור שלם הקדישה לאה לגידול ילדיה, עד שהחליטה לפתוח דלת חדשה והפעם לעולם היצירה. מסרגה פשוטה הפכה בידיה לכלי מכחול, והיא פיתחה תחום ייחודי של "סריגה יצירתית", שבו החוטים הפכו לצבעים, והבדים כאילו לקנבסים. בתחרויות בינלאומיות היא הציגה יצירות שנראו כסיפורים מצוירים בחוט ומחט היא סרגה, ארגה, צבעה ורקמה, עד שזכתה בפרס היוקרתי "אומנות טקסטיל בינלאומית". אחד הסוודרים שיצרה היה לא פחות מציור לכל דבר.

כך הלב והחוטים ציירו יחד את החיים.

הבית אשר על הר הכרמל

על הר הכרמל, בין סמטאות השכונה השקטה והעיקולים הירוקים, ניצב ביתה של משפחת פופר מקום שבו כל קיר, כל פינה וכל חפץ מספרים סיפור אישי, מלא חיים והשראה. שנים רבות גרה כאן המשפחה וביתם הפך למעין גלריה חיה של חוויות, זיכרונות וכשרון. זהו בעיקר מרחב שבו התשוקה והכישרון של לאה פורצים החוצה וניכרים בכל פינה.

הבית כולו מעוצב באופן ייחודי ואותנטי, חותמה של לאה עצמה שהוא שילוב מרתק של כישורים הן מולדים והן נרכשים ניכר בכל עבר. ההתבוננות בו היא התבוננות אל המרחב, אל החומר ואל הטבע. כל קו וכל פריט נבחרו בקפידה ומספרים על אסתטיקה המחברת בין היופי של העולם החיצוני לבין עולם הרגש והדמיון הפנימי של בעלת הבית.

פינות ייחודיות בביתה של לאה

שלוש פינות בבית תופסות מקום מיוחד בליבה של לאה. הראשונה היא הכניסה לבית. זהו גן מוקפד ויוקרתי, שבו כל צמח וכל אבן מדברים בשפה שלווה ואינטימית. כאן היא מתחילה את יומה, כשהשמש עולה ומאירה את הדרך אל שמי היום.

היא נוהגת לשבת במקום זה עם כוס הקפה הראשונה של הבוקר, משקיפה על הצמחים, נושמת את הרגע, ומאפשרת לעצמה להרהר ולתכנן. פינה זו היא מעין מגרש הרפתקאות מחשבתי מעין מקום שבו מחשבות מתעבות ורעיונות נולדים.

חדר העבודה מעין מעבדת יצירה

הפינה השנייה בה היא מרבה לשהות הינו חדר העבודה, שהינו מעין המעבדה האמיתית של לאה. כאן היא יוצרת את כל יצירותיה, החל מהאמנות הסרוגה המרשימה ועד תוכניות מסודרות לכל הטיולים שהיא מתכננת ואליהם היא יוצאת. זהו המקום שבו הזמן מתמסר ליצירה, שם כל חומר הופך בידיה למשהו ייחודי, מקורי ומלא משמעות.

והפינה השלישית הינה הגינה רחבת הידיים הנמצאת למרגלות הבית. היא מעוצבת בקפידה, מוקפדת אך חיה, מלאה בפרחים וצמחיה המוסיפה צבע וריח לכל הבית. הגינה היא מקום של מפלט ושל פסטיבל של צבעים וצורות: שם נוגעים ברגעים הקטנים שמחברים בין הטבע לאדם.

טבעת ועדי

אך לא רק המרחב מעניין את לאה; חפצים מסוימים בבית תופסים מקום מיוחד בליבה. טבעת כסף, שהעניקה לה האומנית אילנה גור, ותכשיט ייחודי שנעשה בידי בנה צביקה.

יצירתו הינה יצירת אמנות יחידה במינה, שאינה קיימת אלא אך ורק לה עצמה. הסיפור שמאחורי העדי הזה נשמר כתגלית מרגשת: כששהו שניהם בלונדון, ניגש אליהם מוכר בחנות "הרודס" ושאל מי עיצב את התכשיט. לאה הצביעה על בנה, שיצר אותו במיוחד בשבילה ולמענה בלבד.

זיכרונות מסעות וטעמים

אהבתה של לאה ליצירה אינה מוגבלת לתכשיטים בלבד. כל סוגי הרקמות שהיא עושה, כל פריט סרוג או רקום, זוכה לטיפול קפדני ואהבה רבה.

תבליט העשוי מקרמיקה מיוחדת שהביאה מאוזבקיסטן תופס מקום של כבוד בסלון הבית והינו עדות למסעותיה ולטעמים שהביאה מן העולם. אלו הם מסעות אתנוגרפיים העוסקים במחקר תיאורי של עמים וקבוצות על מרכיביהם, מנהגיהם, סימנים פיזיים ואורח חייהם.

עציצים של  רעננות, צבע ורכות בכל פינה

בית משפחת פופר הוא מכלול של מזכרות מכל רחבי העולם, אולם יותר מכול תופסים את העין הצמחים הרבים, הפזורים בנדיבות בכל עבר.

אלו עציצים מלאי חיים המפזרים רעננות, צבע ורכות בכל פינה. הם מהווים את הנשמה הפיזית של הבית, מחברים בין כל חלקיו ומזכירים שהיופי האמיתי הוא השילוב בין האדם לטבע, בין הכישרון האישי למרחב שהוא יוצר סביבו.

באופן כזה, ביתה של לאה אינו רק מקום מגורים; הוא יצירת אמנות חיה, מרחב אישי שבו כל פינה נושמת, כל חפץ סופג משמעות וכל יום הוא הזמנה לחיות, ליצור ולהתבונן ביופי שמקיף אותנו.

המקום האהוב בעיר

כאשר נשאלת אודות המקום שהיא אוהבת במיוחד בחיפה, עיניה של לאה פופר מתמלאות אור. היא מתארת את המבואה הראשית ואת המעבר ממנה אל הרונדו שבמלון 'דן כרמל', שם שוכן אוסף אמנות ישראלית נדיר באיכותו, כאשר במפגש חזותי בלתי נשכח ניצבות זו מול זו יצירות של דני קרוון ויוחנן סימון.

המלון, שנבנה כחלק מחזון להפוך אותו ל"שגריר התרבות" של המדינה הצעירה והעיר חיפה, משלב אמנות כחלק בלתי נפרד מחוויית האירוח.

פופר מתארת את עבודות הוויטראז' של יוסף שאלתיאל, המשתקפות אל תוך אור מפרץ חיפה ומציירות על הרצפה צורות וצבעים מהפנטים. "זהו קסם של ממש" היא אומרת, "והוכחה לכך שאמנות אינה רק קישוט, אלא חלק מבניית אתוס לאומי במרחב של תרבות ופנאי".

עבור פופר, ביקור במלון 'דן כרמל' שקול לביקור במוזיאון. על קירותיו וחלונותיו מתנוססות יצירות של אמנים מובילים משנות השישים: זהרה ובצלאל שץ הירושלמים, יוסף שאלתיאל מעין הוד, דני קרוון בעבודתו המונוכרומטית "לבן על לבן", יוחנן סימון ואחרים. כולם הוזמנו ליצור במיוחד עבור המלון, תחת ניהולו האדריכלי של שמואל (מולה) רוזוב, מן הבולטים באדריכלי חיפה.

טיולי "רק רכבת", דהיינו: אמנות ואתנוגרפיה בדרכים הטובות

אחד המיזמים הייחודיים ביותר שפופר יצרה הוא טיולי "רק רכבת". פרויקט טיולים זה מחבר בין אתנוגרפיה, אמנות ותחבורה ציבורית. "זהו חלום שהגשמתי יש מאין" היא מספרת "וכל מסלול שאני בונה דומה לאריגת שטיח, כמו חוט ועוד חוט המתחברים למארג שלם".

הבחירה ברכבת מאפשרת לה ולמטייליה להקדיש את מלוא הזמן לטיול עצמו. "אנשים מכל הארץ מגיעים, עם מכנים משותפים של סקרנות, עניין ורוח טובה" היא אומרת. בכל נסיעה היא מתרגשת מחדש מהאיכות האנושית הנפרשת מולה. "אני רואה את פניהם, את החיבור שנוצר ומודה לאלוהים על הזכות שנפלה בחלקי".

הטיולים, לדבריה, הם לא רק מסע גיאוגרפי, אלא גם מסע חברתי-תרבותי. "בכל יום אנחנו מביאים ברכה הן לאומן והן למקום, ובינינו לבין המטיילים נוצרים קשרים ההופכים לא פעם לחברויות". היא נזכרת במטיילת משבי ציון, אישה חכמה ומטפלת גוף-נפש, שאמרה לה: "אנחנו בונים בטיולים את הקהילה הייחודית שלנו".

בכל פוסט שהיא מפרסמת לקהילת המטיילים שלה, היא מקפידה לסיים במשפטי האמונה שלה: "להתראות בדרכים הטובות. טובה הארץ, וטובים אנשיה ויוצריה".  זאת כאשר לצד משפטים אלו מופיע תמיד אימוג'י של פרח הצבעוני כמעין מחווה לאביה, שצייר במהלך כל ימיו טוליפים רבים.

טיולים בהיבט אומנות ואתנוגרפיה

סיורים אתנוגרפיים הם הרבה מעבר לטיול תיירותי רגיל. הם הזמנה להיכנס אל לבה הפועם של תרבות אחרת. במקום להביט מבחוץ, המשתתפים מוזמנים לחיות לרגע מבפנים: לבקר בכפרים, לשוחח עם תושבים, לטעום ממטעמי המטבח המקומי, ללמוד מלאכות יד מסורתיות או להשתתף בטקסים חגיגיים.

במקום עוד סיור מאורגן עם אוטובוס, מדריך ודגלון, הולכת ומתרחבת מגמה חדשה בעולם התיירות: סיורים אתנוגרפיים. כאן המטרה איננה רק לראות אתרים יפים או לצלם נופים, אלא להיכנס אל לבה של התרבות המקומית. המטיילים מוזמנים לטעום מהחיים האמיתיים: לבקר בכפרים, לשבת סביב שולחן המשפחה, ללמוד מלאכות יד עתיקות, ולהשתתף בחגיגות ובטקסים.

החוויה בסיור שכזה אינה נבנית רק סביב נופים ואטרקציות, אלא סביב בני האדם והסיפורים שהם נושאים עמם. כך מתאפשר למטייל להבין את דקויות החיים: את הערכים, האמונות והקשרים החברתיים אשר מעצבים את חיי הקהילה.

החוויה נבנית מתוך מפגש אנושי בלתי אמצעי. היא חושפת את הסיפורים, האמונות והמנהגים שמעצבים את חיי הקהילה, ומעניקה למבקרים לא רק ידע אלא גם תחושת שייכות רגעית. כך הופכת האתנוגרפיה, שיטה מחקרית ותיקה מתחום האנתרופולוגיה, למסע אישי שמפרק מחיצות ומקרב בין עולמות.

האתנוגרפיה, שבעבר הייתה כלי מחקר אקדמי בלבד, הופכת כאן למסע אישי ורגשי המקרב בין תרבויות, מפרק מחיצות של זרות ומעניק הצצה נדירה אל המורכבות האנושית. בסופו של דבר, מי שחוזר מסיור כזה מגלה שלא רק למד על תרבות אחרת, אלא גם רואה את חייו שלו באור חדש.

ההתנדבות כנתינה שקטה

פופר מספרת כי ההתנדבות עבורה אינה רק עיסוק צדדי, אלא נשמת אפה, כמעט כטבע שני. בצילומים המצורפים היא נראית מחזיקה שמיכות סרוגות מעשה ידיה, שנועדו לחיילות שנפצעו והן מתניידות בכיסאות גלגלים.

"הסריגה עבורי היא שפת הנתינה," היא אומרת בחיוך צנוע ומגלה כי מדי שבוע היא מוסרת גם כובעים ומחממי צוואר לחיילים. כל פריט ארוז בקפידה, מלווה בשקית פירות יבשים ובברכה אישית אחת, פשוטה ומרגשת: "בוא הביתה בשלום."

המסרגות והצמר לא יוצאים מתיקה. היא סורגת ברכבת, בין תחנות ובין טיולים. לעיתים ניגשים אליה צעירים ואומרים: "את מזכירה לי את סבתא שלי" ולעיתים אחרים מביטים בסקרנות ואינם מבינים מה היא עושה. עבורה, הסריגה היא כמעט מדיטציה כמו תהליך מרפא, שבו צצים הרעיונות והמחשבות הטובים ביותר.

כך נולד גם הרעיון לסרוג שמיכות לכיסוי רגליים ללוחמות פצועות. זוהי יוזמה שקיבלה מחברתה טלי פרילדנדר והפכה למסע יצירתי רווי צבעים וגוונים רכים. "בניגוד למסירת הכובעים באופן אנונימי, כאן חשוב לי למסור את הכיסוי בצורה אישית" היא אומרת ומציינת כי עצם הידיעה שהשמיכה תחמם אישה צעירה שחייה השתנו, היא עבורה מתנה שאין לה תחליף.

פופר מדגישה כי היא מאמינה בנתינה שקטה, נטולת פרסום. "אין לי צורך בטקסים ובאירועי הוקרה כי אני מאמינה בעשייה בלבד, בזיהוי צורך ובמענה לו". ברגע שהיא מסיימת את מלאכת הנתינה, היא ממשיכה הלאה, אל העשייה הבאה.

מסע של רגעים קטנים וקסומים

לאה פופר אוהבת את הרגעים הקטנים המרכיבים את חייה, את אותם קטעי זמן שנראים אולי פשוטים במבט ראשון, אך למעשה נושאים עימם עולם שלם של חוויה ויופי.

אור השחר הראשון, הרך והזהוב, המלטף את העיר בעדינות, מרגיש לה כמו הבטחה של יום חדש, השקט שלפני הסערה, הרגע הקצר בו כל העולם עוד אינו ממהר, מאפשר לה לעצור, לנשום ולהיות נוכחת.

הקפה המוקצף בתחנת הרכבת הוא עבור לאה יותר ממשקה. זהו טקס קטן, רגע של שלווה בתחילת הדרך, שנשאר חקוק בזיכרונה לאורך כל היום כולו.

המטיילים וזמנם – זמן פז

והאנשים- הם חלק מהקסם. מבטי הנוסעים החטופים, צעדים מהירים או חיוך מהורהר, כל אחד מהם הוא סיפור קטן שמצטרף לשרשרת חוויותיה. מסילות הברזל, המשתנות בצבעים ובאורות, הן עבורה לא רק אמצעי תחבורה, אלא בד ציור חי שבו היא יכולה להקשיב, להבחין, לגלות, ולעיתים אפילו לארוג חוויות עבור המטיילים המפקידים בידיה את הדבר היקר מכל, את זמנם.

בקרון ממוזג, כשהצעיף חובק את כתפיה והנוף מחלחל דרך החלונות, היא מביטה קדימה ומרגישה את תחושת האפשרות הבלתי נגמרת: להמשיך למסעות גילוי, להעניק לכל רגע משמעות עמוקה, ולחבר בין אנשים, מקומות וסיפורים בדרכים בלתי צפויות.

להמשיך לאהוב את הדרך בכל יום מחדש

לאה יודעת שכל מסע כזה הוא מתנה. שי עבורה ועבור האחרים כאחד, והוא מזכיר לה עד כמה החיים עשירים בפרטים קטנים שמחכים להתגלות.

חלומה של לאה הוא פשוט וגדול כאחד: להמשיך לאהוב את הדרך בכל יום מחדש, להעניק ערך לכל רגע ולהישאר קשובה לרגעים הקטנים המכילים בתוכם את כל היופי והחיבור של החיים. כי בעיניה, ההרפתקה הגדולה ביותר היא לא תמיד ביעד, אלא בדרך עצמה. יופי בכל צבע, ריח וקול שהיא פוגשת, בכל נשימה ובכל מבט.