הז'קט

תקופת מה לפני ה – 01.06.58 את התאריך הזה אני יודע בוודאות. זה יום הולדתי השבע-עשרה. זמן רב לפני כן הלכתי לתומי ברחוב החלוץ בחיפה בדרכי הביתה עם תום ליל בילוי. בדרך כלל הייתי מחיש פעמיי בגלל השעה המאוחרת, להרוויח שעות שינה. קצת לפני חנות הנעלים של כהן וקצת אחרי חנות הנעלים של גרינברג, שקיימות עד עצם היום הזה, הייתה חנות גדולה, לא לנעלים, אלא לבגדי גברים.

רחוב החלוץ בחיפה חשוך וזו החנות היחידה בסביבה שהאור בחלון הראווה שלה דלק עד שעה מאוחרת בלילה. מרחוק אתה מבחין במדרכה שטופת האור וכמו ברחש, נמשך לאור. אי אפשר להגיע לחנות במסלול שרובו חשוך, מבלי להיעצר אפילו לכמה שניות.

לילה אחד, מיהרתי לביתי. השעה לאחר חצות ואכן האור היחיד הבוקע ושוטף את המדרכה הוא מחלון הראוה של החנות הזו. הגעתי בהליכה מהירה, עצרתי לכמה שניות ולפתע בזווית העין קלטתי בחלון הראוה, בצדו הימני בשורה האחרונה למעלה, ז'קט. ז'קט פסים לא פסים, בצבע לא צבע, אך
מדהים ביופיו, בעיני.

בראותי את הז'קט הזה אורו פני ומאז עצרתי באופן קבוע להתבונן בו ולחלום, שאולי באחד הימים יהיה שלי. מחירו נרשם על פתק, נעוץ בסיכה על אחד הכיסים 16.90 ל"י. אני מקווה שהסיכה לא גרמה כל נזק לבד. במידה והמסלול הביתה עבר דרך רחוב הרצל, ליד קולנוע "אורה" הוא השתנה. ירדתי בסמטת מדרגות המובילה לרחוב החלוץ על מנת לא להחמיץ התבוננות בז'קט שלי. כך צברתי שעות רבות של צפייה בז'קט. הייתי יכול לזהותו בין אלפים, אם היו מעמידים אותם למסדר זיהוי ז'קטים.

באחד הימים שיתפתי את אמי בחוויה כשנשאלתי על איחור לילי. אמי התרגשה למשמע הדברים והבטיחה לי חגיגית שליום הולדתי השבע-עשרה היא אכן תקנה לי את הז'קט כמתנה. בדרך כלל בגד לא נחשב כמתנה כי זו המטלה של הבית לקנות לילדיו אוכל וביגוד אך הפעם ההתרגשות רבה כתוצאה מהבטחה זו והגדלתי את זמן ההתבוננות. דמיינתי לי את הז'קט המושלם הזה מסתובב ברחוב הראשי כשאני בתוכו. מתנועע ומתקדם בקצב ריקוד ואושר רב מציף את ליבי. מה צריך יותר בחיים? אני חייב להתחיל להתאמן על הליכה בסגנון ריקודי שלא אחטא בהליכה פשוטה ועממית כשהז'קט כזה עלי.

נמלאתי דאגה רבה וחששתי שמא מישהו ירכוש את הז'קט לפניי והוא פשוט יעלם מחלון הראוה. "מה עלי לעשות? אנא אלך אנא אפנה?" ישנן שתי אפשרויות. האחת שישנם שניים כאלה ואם האחד יימכר תמיד יישאר השני. דבר בכלל לא הגיוני. לא יתכן שיש חיקוי עלוב לז'קט שלי. האפשרות השנייה היא שעלי להתפלל מידי יום ביומו שלא יהיה גזל של חשקן שגילה את שגיליתי אני. עכשיו זה ברור שאני חייב מידי לילה לעבור במקום, לשמור ולוודא שזר לא יזכה בו. יתכנו אפילו מארבים סודיים לגלות אם איזה ונדליסט מתבונן בו בתשוקה. לגבי גודלו של הז'קט לא דאגתי כלל, כי ברור שנתפר לפי מידותיי.
פעמים רבות חבר שהלך לצדי באותו המסלול, כי זו גם הדרך לביתו, לעג לי וחשב שאני פשוט עוצר בכוונה על מנת להרגיזו. לא ניסיתי להסביר ולא גיליתי לו את סודי. האמת שקצת חששתי שמא אתן למישהו רעיונות בראש בטרם יגיע יום-הולדתי. בעינויים קשים הייתי מגלה הכל, חוץ…. מהסוד הזה. אף אחד לא יוכל להבין את הקשר ביני ובין הז'קט שלי ואיך הוא נוצר.

מועד האירוע הלך וקרב. התרגשותי הלכה וגברה כשחשבתי מה יקרה ביום המיועד. הייתה לי הפתעה גדולה מצידה של אמי ולא הייתי צריך לחכות עד יום-ההולדת. יום שלם קודם הכריזה שאחר-הצהריים, לאחר הכנת השיעורים נלך לחנות לרכשו. משמע שאוכל להתלבש כהלכה ערב לפני התאריך לו ציפיתי. הכנתי את שיעוריי בחריצות כזו שבימים כתיקונם איתה הייתי מגיע לפרופסורה.

הבעיה העיקרית שיום הולדתי הוא היום שמבשר את תחילת הקיץ. משמע שאצטרך לאפסנו בארון ולחכות חודשים רבים עד שאוכל ללבשו לתפארת. לא אני זה שייכנע לזוטות קטנות כאלו כמו קיץ ולא אפקיר בארון את הז'קט שלו חיכיתי זמן כה רב. בגידה זו תכונה שנואה עליי במיוחד, כך שכליאתו בארון יום לאחר הקנייה זה גובל בפלילים ולא אתן יד למצב כזה.

לא רק שהלכתי אתו, גם לא הסרתי אותו. אפילו שחולצתי הייתה כבר ספוגה בזיעה מהחום הכבד. כשהסרתי אותו הרגשתי שאני בוגד בו וכאמור זה לא דבר שטבוע באופיי. קשה לתאר את ההרגשה לצאת מהבית כשהז'קט מונח עלי. קצת צמוד ומשווה לי מראה קצת יותר מבוגר. לא סתם ילד קטן, אלא ממש בחור עם ז'קט ואיזה!!! היום הז'קט נראה די בסדר. שנים רבות עברו מאז. שישים ושבע שנים ועוד קצת. הבטנה בתוך בתי השחי כמעט קרועה וחרוכה קצת מהימים החמים בהם הפגנתי את נאמנותי ברבים. הז'קט מונח עד היום בארוני. עבר כבר מלחמות רבות, צרות רבות ואירועים רבים. הוא משרת אותי נאמנה בתוך הארון. מזה עשרות שנים אינני לובש אותו, אף על פי שקצת בלחץ הוא מצליח לטפס על כתפיי, אך לא נסגר בחזית.

זה לא נורא.
"איפה כתוב שז'קט מוכרח להיסגר בחזית?" בכל פעם שאני פותח את דלת הארון ורואה אותו מונח לפני, אני מחייך מאוזן לאוזן, נזכר בימי נעוריי וכל חיי עוברים בשנייה אחת מול עיניי. מספרים שאדם
הנופל מגובה רב חייו עוברים בשניות מול עיניו. לי זה קורה מול הארון, אז לשם מה לצנוח ממגדל? זה גם קצת מסוכן. נכון שחיי עברו בשנייה מקשיש העוסק בזיכרונות, אך נתקעו בגיל שבע-עשרה ביום הולדתי. כמה יפה ובולט הוא בין הז'קטים החדשים הצבעוניים שתלויים בארון לידו. לכל ז'קט יש את הסיפור שלו אך אין סיפור שדומה אפילו לסיפור של הז'קט הזה.

עכשיו אני שואל: "האם עלי לזרוק אותו? או לתתו לנזקק? כל תפקידו מסתכם היום בלהעניק אושר רק לאדם אחד עלי אדמות. לי. האם לוותר על האור בעיני כשאני פותח את דלת הארון ורואה אותו מונח לפני?" אשמח מאד לשמוע את תגובתכם איני מבטיח לבצע את החלטת הרוב וזאת תוך ידיעה שיורשיי ידעו בדיוק מה לעשות בז'קט שלי.

שלמה שטרן, חבר יקר, קרא את הסיפור ודרש בתוקף לראותו. הבנתי שאמינותי עומדת כאן למבחן, אז בזהירות רבה הוצאתיו מהארון ובזהירות רבה נתתי לו למששו ואפילו דגמנתי כיצד ז'קט אמיתי צריך להראות.