בשבת האחרונה ביקרנו בחיפה לרגל יום נישואי הוריי האהובים. מעט אחרי שחזרנו לכנרת פגע טיל בבית הכנסת ברחוב קלר. ביום ראשון שאחרי, הסעתי את החיילת להשתלמות בבסיס וינגייט, והמטרה הייתה להדרים לתל אביב, שלא ביקרתי בה מאז ראשית הקיץ. אבל משהו לא נתן לי מנוח ולא ידעתי מהו – רק תחושה עזה שאני מוכרחה לנסוע לעירי חיפה. אז התקשרתי לחברי הטוב בידיעה שקפה בטיבי יעשה לי את השבוע. עשיתי אחורה פנה ונכנסתי מלווה בכחול הים אל עיר הכרמל. והכחול היה כה יפה בבוקר יום ראשון. קפה, בורקיטס ושיחה מלב אל לב מילאו אותי באוויר, עוד חיבוק עם אמא ואבא זה תמיד טוב ואז ביקור קצר אחרון לפני שאחזור הביתה – בביתה של חברתי ר., המשקיף אל הים הכחול הפתוח.
ואז הבנתי מה בער בי. באיזשהו מקום קמאי, רציתי לראות את עירי שאחרי ההפגזה. רציתי לוודא שאיבריה ואנשיה במקום, שהחיים ממשיכים ושהים עדיין כחול. ואני מבינה שככה זה עכשיו. הלב מחסיר פעימה ואז מנסה לפצות על הפעימה שנלקחה. אני עוברת בין פחד לתקווה, בין כאב גדול לנחישות לחיות. איך שר פוליקר, "אלה הם חיינו בזמן האחרון, יכול להיות יותר טוב, יכול לבוא אסון". והרגע הזה שבחרתי לבוא לחיפה, עשה לי את ה'יותר טוב'.
שנות חברות אמיצה ואהבה משותפת גדולה למילה הכתובה לימדו אותי להקשיב להמלצות של אותה חברה שביקרתי השבוע. מידי פעם היא תגיד לי, 'חשבתי עלייך כשקראתי את הספר הזה והזה,' ואז אני יודעת להוסיף אותו לרשימה. באחד ממפגשינו היא המליצה לי דווקא על ספר אחר, אבן נייר ומספריים של אליס פיני, שהוא מותחן מלא יצרים אפלים. אבל אני רציתי משהו פאן-פאן-פאן! ואז היא חייכה, וידעתי שמה שהיא תגיד, אלך לקרוא.
אל תשכחי לכתוב / שרה גודמן קונפינו
במסגרת החלטתי לא למהר לרכוש אלא להשתמש בשירותי הספרייה האזורית המהממת שלנו (מזכירה לכם שספרייה זה בחינם! תיהנו מההטבה הזאת), הייתי צריכה לחכות שיזמינו ולקח כחודש עד שהגיעה שיחת הטלפון שהזמינה אותי לאסוף את הממתק לשבת ושמו בישראל: אל תשכחי לכתוב של שרה גודמן קונפינו. ואיזה ממתק הוא היה.
השנה היא 1960 ומרילין (ענייני עריכה כאן כי פעמים בספר כתוב 'מרלין' ופעמים 'מרילין') קליינמן היא יהודייה אמריקאית בת 20, שכל תכליתה המצופה היא להינשא לבחור יהודי, בעוד היא רוצה לסיים קולג' ולהתאהב אך לא בהכרח להינשא. כשהיא מסרבת להינשא לדניאל, בנו של רב הקהילה, לאחר שבזמן תפילה נפלו דרך הוויטראז' בלהט שאינו קשור לתפילה, היא נשלחת כעונש לביתה של איידה, הדודה הזקנה, הרווקה וה…שדכנית, שמרילין לא פגשה מעולם.
מפגש של שתי נשים עוצמתיות, דעתניות ודומות מידי אחת לשנייה, יוצר זיקוקים שעושים כייף לעלילה. פשוט נהניתי והקריאה הרגישה כמו סרט מענג, משעשע ורגיש. בכל פעם כשחשבתי שאני יודעת מה עומד לקרות, הופתעתי מהטוויסטים ודעותיי על דמויות השתנו לא פעם במהלך הקריאה.
בחרתי שני ציטוטים שיעזרו לכם להכיר את מרילין ואיידה למרות שיש להן עוד כל כך הרבה להציע ואני ממליצה לתת להן את ההזדמנות לדבר אליכם:
- החיים על פי מרילין קליינמן:
"אמהות יהודיות לא נותנות לך להישאר רעבה, ולא משנה מה עשית." (עמ' 15)
- והמוטו של איידה, הדודה השדכנית המצליחה:
"יש רק שלושה דברים בטוחים בעולם, מרילין. מוות, מסים ואמהות יהודיות שרוצות לחתן את ילדיהן." (עמ' 56)
בנוגע לשאלה נשאר או משוחרר, כמובן שאצטרך להחזיר אותו לספרייה האזורית עם המלצה חמה לקוראי וקוראות הספרייה ובמקביל, יש לי רשימה כזאת של ספרים שבהזדמנות ארצה לרכוש. רק שימו לב גם אתם: בעותק שהספרייה רכשה יש פגם הדפסה ועמודים 257 עד 288 הפוכים. פרט לכך, ארצה את הספר אצלי כי הכריכה מוצאת חן בעיניי ונראה שבעוד זמן מה אקרא אותו שוב ואגלה לכם דבר נוסף. יש ספרים בספרייה הפרטית שלי בתוכם אני משאירה פתק עבור בנותיי האהובות – שזה ספר שכדאי להן לקרוא. בנוסף, מאחר ואין עוד ספרים מתורגמים של שרה גודמן קונפינו, רשמתי לי לרכוש את ספריה באנגלית לקינדל שלי, היא מעניינת אותי וראיתי שהם כתובים באותה רוח כמו ספר זה.
פרטי הספר:
אל תשכחי לכתוב, שרה גודמן קונפינו, פֶּן הוצאה לאור, 2024.
גם אתם ואתן, אל תשכחו לכתוב כאן מידי פעם, תמיד נחמד להחליף דעות ספרותיות.
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי
לילי לילי
מתנת שישי ולפעמים סופ"ש. כיף לקרוא את המילים המתחברות לתיאורים.
מברוכ לשנת הנישואים הנוספת שהתווספה בחן לזוג המקסים.
תודה חברי היקר,
תודה שאתה מוצא זמן לקרוא גם במילואים🙌🏼
שבת טובה ושמור עליך 🫶