בשעות שאחרי 'רעידת האדמה', בה התלבטנו בין לצאת לרחוב לבין הממ"ד עד שהמיטה המאובטחת ניצחה את תשושי השבת וגם העובדה שבשנה האחרונה כולנו מתורגלים יותר לרוץ לממ"ד מאשר לחכות בחוץ שייפול עלינו מגדל שלום, שיחקתי רמי אבנים עם האחיין שלי ודיברנו על כל דבר וכתיבה. מאחר ואני מהסופרים שמאמינים שקריאה היא חלק מהמקצוע, שאלתי אותו מה הוא אוהב לקרוא. לשמחתי הוא הזכיר לי שפרסי ג'קסון על הכוונת שלי מאז שהצעירה שלי הלהיבה אותי וכמה התאפקתי לא לצפות בסדרה בדיסני יחד איתה כי ידעתי שספר הרפתקאות על המיתולוגיה היוונית, שהצליח לעניין אותה, הוא משהו שאני רוצה לחוות בעצמי ולא התכוונתי לתת למפיקים להחליט עבורי איך נראות הדמויות.
וטוב שכך! כי למרות שהסדרה די טובה, ובואו – אף פעם סדרה לא תוכל להכיל ספר, היא פשוט לא נועדה לעשות את זה, הליהוק אפילו לא ניסה להתאים את השחקנים לתיאור שלהם בספר. לא ארחיב על כך, רק אציין כי הניסיונות לאפליה מתקנת על המרקע לעיתים מגחיכות את הסיפור וראיתי כמה וכמה מקרים כאלה, כמו הסרט המחודש של דיסני, בת הים הקטנה. ייתכן שזה הקטע של העולם העכשווי, הכול במוגזם. בכל מקרה, גלשתי כאן לדיון על סדרת הטלוויזיה, המבוססת על הספר שקראתי, הראשון בסדרת ספרים שכתב הסופר, שמגיע לו כל האהדה שיש אליו, ריק ריירדן.
ובכן, ריירדן, לאחר שנים רבות כמורה לספרות והיסטוריה, שמעיד על עצמו כקורא נלהב של ספרי מיתולוגיה, מדע בדיוני ופנטזיה, יצר סיפור מיתולוגי משלו, הממוקם באולימפוס העכשווי… בניו־יורק. כן, כן, וזה עובד. יש את דמויות האלים מהמיתולוגיה היוונית ויש את צאצאיהם החצויים, אנושיים ואלים כאחד. לטייל בניו־יורק של ריירדן, חודשים ספורים אחרי שביקרתי שם, זה מגניב! כי כשפרסי ג'קסון עולה למרומי האולימפוס המודרני בקומה 600 באימפייר סטייט בילדינג, למרות שהוא (וגם אני) יודעים שיש רק 102 קומות, אני יכולה לדמיין את החוויה. אני אוהבת סיפורי הרפתקאות, סיפורים דמיוניים ומשוגעים, שיש להם טביעת רגל באתרים וסיפורים מהמציאות.
אז על מה מדובר? פרסי ג'קסון בן ה-12, שנזרק מבית ספר אחד למשנהו, אף פעם לא משתלב למרות שהוא משתדל, מגלה די מהר שהוא לא סתם ילד, הוא חצוי, כלומר, אחד מהאלים הוא אביו. לא כל כך מהר אבא שלו מכיר בו וכן כל כך מהר מצפים ממנו לקחת על עצמו את משימת הצלת העולם, כי הוא… האחד. נשמע מוכר? מי שבקיא בספרי הארי פוטר יכול למצוא הקבלות בין הסיפורים לאורך כל הספר וזה רק מתחזק מפרק לפרק.
זה מתחיל מהגיל בו אפשר להתחיל להיות קוסם, ובמקרה זה גיבור אלוהי. גם לפרסי וגם להארי יש מישהו במשפחה שממרר לו את החיים. שניהם דחויים בחברה. לשניהם קורים מקרים שיש להם כוחות לא מוסברים. בהארי פוטר יש את הערבה המפליקה וכאן יש אתך העץ שהיה פעם נערה חצויה. להארי יש חבר וחברה למסע וכך גם לפרסי. אני יכולה להמשיך, אבל נראה לי שהדגמתי מספיק.
נכון שפרסי ג'קסון והארי פוטר הם בז'אנר ספרי פנטזיה לנוער, המתאימים בהחלט גם למבוגרים. אולם, להארי פוטר יש כמו ז'אנר משל עצמו וריירדן מעלה ומשווה בכתיבתו. זו לא העתקה, זו כתיבה המשתמשת באלמנטים משותפים על מנת ליצור עולם ולספר סיפור עשיר, מעניין, רווי דמויות כיפיות. אומרים שכל הסיפורים בעולם כבר סופרו, ובכל זאת, אנו הקוראים, מחפשים אחריהם וצמאים לעוד. הארי פוטר סוּפַּר והוא שינה ועדיין משנה את עולם התרבות וריק ריירדן מראה שאפשר "לעשות הארי פוטר" שיהיה אח ורע ראוי לקריאה.
משאירה אתכם עם ציטוט מתוך הקרב של פרסי עם אל המלחמה, ארס:
אנבת' אמרה: "פרסי, רוץ!"
חזיר הבר הענקי הסתער.
אבל לי נמאס לברוח ממפלצות, או מהאדס, או מארס, או מכל אחד אחר.
כשהחזיר התנפל עליי הורדתי את המכסה מהעט שלי והתחמקתי הצדה. אָנַקלוּסמוֹס הופיעה בידי. שיספתי כלפי מעלה. החט הימני הכרות של החזיר נפל לרגליי, ואילו החיה המבולבלת הסתערה אל הים.
צעקתי: "גל!"
גל עלה משום מקום ועטף את החזיר כמו שמיכה. החיה צווחה פעם אחת באימה. ואז נבלעה בים ונעלמה.
פניתי בחזרה אל ארס. "עכשיו אתה מוכן להילחם איתי?" שאלתי. "או שאתה מתכוון להתחבא מאחורי עוד חזיר מחמד?"
הפנים של ארס היו ארגמניות מזעם. (עמ' 333)
פרטי הספר:
פרסי ג'קסון והאולימפיים, גנב הברק מאת ריק ריירדן, כנרת, זמורה־ביתן, דביר – מוציאים לאור, 2016.
הלוואי והמלחמה הייתה נשארת בספרים ושלכל הפחות הייתה לנו שרביט (במקרה של הארי פוטר) או עט (במקרה של פרסי ג'קסון) שידעו להגן עלינו בעת הצורך. כל שיש לנו הוא אנחנו והמעשים והמילים שנבחר להותיר מאחור.
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי