"מיהו פלשתינאי?" • פרק 4 • המנדט הבריטי על פלשתינה

מיהו פלשתינאי? – גרסת המנדט הבריטי

באפריל 1920, בועידת סן רמו של האו"ם, קיבלה בריטניה את המנדט על פלשתינה. עפ"י כתב המנדט, חויבו הבריטים להקים בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה, תוך שמירה על הזכויות הלאומיות של תושבי הארץ הערבים, ובכך קיבלה הצהרת בלפור תוקף בינלאומי.

הנציב הבריטי הראשון היה הרברט סמואל, יהודי במוצאו. סמואל ניסה לנהל יחסים מאוזנים בין היישוב היהודי והאוכלוסייה הערבית ולרכוש גם את אמון הערבים.

תושבי הארץ תחת המנדט זכו לאזרחות פלשתינאית. הייתה זאת הפעם הראשונה בה הופיע המושג פלשתינאי באופן רשמי. האזרחות הפלשתינאית ניתנה לערבים וליהודים כאחד.

הפלשתינאים הראשונים היו, אם כן, כל תושבי פלשתינה, ברובם יהודים וערבים.
הבריטים, חרגו די מהר מן המנדט שלהם. ב-1921, מסרו את עבר הירדן, עם אוכלוסייתה הערבית, לידיו של עבדאללה בן עלי, אחיו של פייסל. הבריטים, בעצם, המציאו מדינה חדשה בשם "עבר הירדן" – לימים "ירדן".

כמו בעיראק, שוב המליכו הבריטים מלך בדואי האשמי מחצי האי ערב, על מדינה שהמציאו.

חאג' אמין אל חוסייני – ממסית למופתי

הדמות המשמעותית היותר בין ערביי פלשתינה בשלב זה, ומי שניתן להצביע עליו כאבי העם הפלשתיני, היה חאג' אמין אל חוסייני. היה זה טיפוס חלקלק ומגלומני, שבפרספקטיבה של זמן, אחראי במידה רבה לעתידו הקודר של העם הזה, שזה עתה נולד.

חאג' אמין היה הדמות המרכזית במאבק ערביי ישראל למען היכללותם ב"סוריה הגדולה".

מיד אחרי היעלמות "סוריה הגדולה", יצא האיש למאבק מול הבריטים והיהודים בארץ ישראל. המאבק נועד להשגת עצמאות לעם שזה עתה המציא את עצמו – העם הפלשתיני.

חאג' אמין הוא דמות מפתח בהבנת הכיוון שבו התפתח הסכסוך הישראלי-פלשתיני, ובהבנת מצבו של העם הפלשתיני מאז ועד היום.

משפחת חוסייני היתה, לצידה של משפחת נשאשיבי, אחת משתי המשפחות המשפיעות ביותר בקרב ערביי ישראל של תחילת המאה ה-20.

אמין היה בנו של טאהר אל חוסייני, המופתי של ירושלים. הוריו שלחו אותו ללמוד בבית הספר "אליאנס" (בית ספר יהודי ציוני), כדי שיקבל השכלה מערבית.

בתום לימודיו התיכוניים נשלח אמין הצעיר ללמוד לימודים איסלאמיים וספרות ערבית באוניברסיטת "אל אזהר" במצריים. את לימודיו שם לא סיים, אך שם ספג והביע לראשונה באופן גלוי את רגשותיו האנטישמיים.

במלחמת העולם הראשונה שירת אל חוסייני כקצין ארטילריה בצבא העות'מני. למעשה, הוא לא השתתף בלחימה, והצליח לריב עם כל מפקדיו.

בהמשך, כתב סדרת מאמרים אנטי ציוניים שהגדירו את המאבק הפלשתיני כמלחמת דת.

במהומות שפרצו בחגיגות נבי מוסא באפריל 1920, כבר שיחק חאג' אמין בן ה-25 תפקיד מרכזי.

הוא הסית והוביל את האירועים שהתחילו כהפגנה למען הצטרפות ערביי פלשתינה ל"סוריה הגדולה" של המלך פייסל, והסתיימו בפוגרום ביהודים.

חוסיינים ונשאשיבים

עם תחילת המנדט, חיפשו הבריטים מוקדי כוח וסמכות בשני הצדדים, כדי להיעזר בהם בשליטה בארץ.

ביישוב היהודי, שהיה מאורגן למדי, זיהו הבריטים את מוקד הכוח בסוכנות היהודית, ובחיים וייצמן שעמד בראשה.

בצד הערבי לא זיהו הבריטים ממסד דומה, ולכן פנו לשתי משפחות ותיקות שנחשבו למוקדי סמכות בציבור הערבי – משפחת חוסייני ומשפחת נשאשיבי.

החוסיינים היו מזוהים באופן מסורתי כנושאי תפקידים דתיים, והנאשאשיבים הפרגמטיים, שאחזו לאורך שנים בתפקידי ניהול במשטר העות'מני, היו מזוהים כטכנוקרטים מובילים בפן האזרחי.

לאחר כיבוש הארץ על ידי הבריטים, המשיכו הנאשאשיבים להחזיק במשרות ציבוריות תחת שלטון המנדט הבריטי. הם קראו לערבים לשתף פעולה עם המוסדות הבריטים. בקרב החברה הערבית נחשבו הנשאשיבים למשפחת "אצולה" חברתית ותרבותית, ורבים מבניה היו סופרים ועיתונאים בולטים.

שתי המשפחות הללו היו בעיצומו של מאבק כוחות.

איכשהו, הצליח חאג' אמין אל חוסייני להרשים את הבריטים. הם התפתו, משום מה, לראות בו צעיר מודרני וליברלי, וחסיד של שיתוף פעולה יהודי-ערבי.

חאג' אמין צובר כוח

הרברט סמואל, הנציב הבריטי הראשון בפלשתינה, השתכנע ומינה את חאג' אמין למופתי של ירושלים. בהמשך, מונה חאג' אמין גם לעמוד בראש המועצה המוסלמית העליונה שהקימו הבריטים.

בכך הפך אל חוסייני לממונה על כל תחומי הדת המוסלמית שבשליטת המנדט.

בדיעבד, הייתה זאת טעות איומה בשיקול דעת, שהניבה אסונות לכל הצדדים – לבריטים, לערבים וליהודים.

חאג' אמין לא היה ליברל. הוא היה איסלמיסט, נרקיסיסט ומגלומן. הוא הצטיין בעיקר בשאפתנות ללא גבולות ובשנאה תהומית ליהודים. במשרתו החדשה ראה חוסייני מנוף לצבירת כוח, וחיפש להרחיב את השפעתו גם אל העולם המוסלמי שמעבר לתחומי המנדט.

ירושלים הייתה עיר שולית יחסית במרחב המוסלמי, והוזנחה מאוד בתקופה העות'מאנית. אחת הפעולות הראשונות של חאג' אמין הייתה לכנס בירושלים ועידה איסלאמית עולמית, שהדגישה את מעמדה של ירושלים בעולם המוסלמי.

הוא יצא לגייס כספים בעולם המוסלמי לשיפוץ מבנים על הר הבית, וכך זכתה כיפת הסלע בכיפת הזהב המאפיינת אותה היום. הוא דאג לחבר קהילות מוסלמיות בעולם עם ירושלים, והתחבר מאוד לקהילות הענק של המוסלמים ההודיים (פקיסטן הייתה באותם שנים חלק מהודו).

להודו הייתה חשיבות אסטרטגית ממעלה ראשונה לבריטניה. חאג' אמין הבין זאת היטב, ובפיקחות רבה הכין לעצמו מראש מנופי לחץ על השלטונות הבריטיים.

בירושלים היה רוב יהודי, וחאג' אמין יצא להילחם בו. הוא המציא והפיץ לראשונה את העלילה, שעולה שוב ושוב מאז, שהיהודים מתכננים להשתלט על הר הבית ולבנות את בית המקדש על חורבות מסגד "אל אקצא".

הוא קיבץ לספרון קטעים מתוך הקוראן שנוטפים שנאת יהודים, והצדיק על פיהם רצח יהודים באשר הם. היה זה חידוש שנקלט היטב, ואת עקבותיו הברורים ניתן לראות עד ימינו (ראה למשל באמנת "חמאס").

הציונות, שכל כך הפחידה את חאג' אמין, הייתה אמנם תנועה חילונית בבסיסה, אך הוא היה נחוש להפוך את המאבק בין יהודים לערבים למלחמת דת.

ב-1928, כינס המופתי וועידה איסלאמית "להגנה על הכותל המערבי". הוא המשיךבמסע הסתה ("אל אקצא בסכנה" המוכר) שהניב, לקראת סוף 1928, התנכלות ליהודים שהתפללו ברחבת הכותל.

הפיצוץ הגיע באוגוסט 1929 (מאורעות תרפ"ט), בהתפרצות ערבית אלימה. האלימות התחילה בירושלים והתפשטה במהירות לערים מעורבות אחרות – צפת, חיפה, וחברון בהן התרחש טבח של ממש. במהלך האירועים נרצחו כ-130 יהודים.

הבריטים נלחצים

במקביל לטבח התעוררו, בעידוד המופתי, מהומות קשות בקרב המוסלמים בהודו. אלה תמכו בציבור הפלשתיני הערבי הפגינו נגד השלטון הבריטי. המופתי מימש בדרך זאת את מנוף הלחץ על הבריטים, שטרח להכין מראש.

הבריטים אכן נלחצו. הפיכת הסכסוך הלאומי המקומי לסכסוך דתי גלובלי הייתה עבורם איום ממשי ברמת האימפריה.

כדי להרגיע את המוסלמים בפלשתינה וברחבי האימפריה, שינתה בריטניה את מדיניותה. היא הטילה הגבלת על מכירת קרקעות ליהודים והגבלה על הגירה יהודית. היא גם יזמה הקמת מועצה מחוקקת לפלשתינה עם 24 חברים ורוב ערבי מובטח.

הייתה זאת, בפועל, נסיגה מן ההתחייבות בהצהרת בלפור, שמכוחה קיבלה בריטניה את המנדט מלכתחילה.

אבל הכניעה הבריטית לא הספיקה לחאג' אמין. הוא התנגד להקמת המועצה המחוקקת ומנע את הקמתה, שכן חשש שלא יוכל לשלוט בה, כיון שהיא תכיל יהודים וגם נציגים של יריביו, הנאשאשיבים הפרגמטיים.

עז-א-דין אל-קסאם

באותם ימים, החל להתבלט מטיף ממוצא סורי בשם עז-א-דין אל-קסאם, שהגיע לארץ אחרי שלקח חלק במאבק בצרפתים שהשתלטו על סוריה.

עז-א-דין מונה על ידי חאג' אמין למורה בבית ספר האיסלאמי בחיפה. משם התקדם לתפקיד האימאם של מסגד "אל-אסתיקלאל" בואדי סאליב, וב-1929 היה לרשם הנישואין של בית הדין השרעי בחיפה.

בתוקף תפקידו ביקר אל-קסאם תכופות בכפרים באזור חיפה והצפון.

בכל המקומות אליהם הגיע עסק אל-קסאם בפעילות גיוס והטפה אסלאמית, תוך שהוא שוטח את משנתו הדתית הפונדמנטליסטית האנטי-ציונית והאנטי-בריטית הקיצונית. הוא עודד אנשים להתארגן בכנופיות טרור לג'יהאד נגד הבריטים והיהודים. ב-1930, הוא אף הקים כנופיית טרור בשם "כף היד השחורה", שעסקה בטרור וברצח יהודים.

בינתיים (1931), אחרי לחץ כבד של הציונים, ובראשם וייצמן, הודיע ראש הממשלה הבריטי, רמזי מקדונלד, כי בריטניה תתמיד בכל זאת במדיניותה כפי שהוגדרה בהצהרת בלפור.